דושבאגים, הם בכל מקום

לאחרונה אפילו גלעד שליט חזר הביתה, כל הסחים שינו חזרה את התמונות פרופיל בפייסבוק ועוד סממן מובהק של סחיות פסק להיות אקטואלי. במקביל, זליגת האופנה ההיפסטרית למיינסטרים הגיעה לעוד שיא בזכות מותג משקפי שמש כמו "ריי באן" שמייצר דגמים בהשראת האופנה ההיפסטרית, אחרי ששנים היה מזוהה דוקא עם טייסים והם, כידוע, הכי סחים בעולם. בקיצור, ההיפסטר מת, והגדרה חדשה טרם נמצאה. אבל הגדרה על דרך השלילה (בדיוק כמו שהמילה "סחי" נהגתה) בהחלט נמצאה, ועם קצת עזרה תהפוך לאחת המילים של 2012: דושבאג.

אושית הטלויזיה והרשת אליזרין זרוב מגדירה אותו בבלוג שלה כ"התל אביבי הסטראוטיפי. כאילו צעד היישר מתוך מערכון שנכתב על ידי תושב חיפה" ובנענע אופנה נמצאה ההגדרה "הוא לא חייב להיראות כמו ערס כדי להיות אחד: אבל הוא הצרה של כל בחורה. הוא יהיר, שחצן, קמצן ותמיד ינסה לגרום לך להרגיש פחות שווה ממנו. הוא מאוהב בעצמו וחושב שכל העולם סובב סביבו. והוא חי ממש בינינו".

מילולית, דושבאג הוא כלי שמורכב ממיכל גמיש וצינור ומשמשת לשטיפה פנימית של חלקי גוף מוצנעים כמו הנרתיק והמעיים. אבל כאמור המילה דושבאג (מגיעה מארה"ב כמובן, אחרי שיצא גם סרט בשם זה לפני כשנתיים) מתארת בעצם מגה-סחי, והיפסטרים קיצוניים ומעודכנים משתמשים בה גם בעברית כבר כמה חודשים. ניסויים מוכיחים שאחרי שתקראו את זה פתאום תשימו לב שדושבאגים, הם בכל מקום.

(פורסם ב-nrg ו"זמן תל אביב", 30.12.11)

היפסטריה

שנה אחרי שהמילה היפסטר נכנסה בסערה לחיינו, לצד המילה סחי כמובן, וגרמה לרבים לנסות להגדיר את עצמם בהתאם לחלוקה החדשה, הגיעה דפני ליף ואיחדה את שני המחנות למאהל אחד גדול. אבל בין לבין היו כמה חודשים סוערים בחיי הלילה של תל אביב, כשבמרכזם ההייפ סביב ההגדרה החדשה ונסיון של בעלי מקומות למנף את העניין לטובת הבארים שלהם.

רני אורן, הבעלים של ה"קורדורוי" (ולפני כן ה"ריפרף") הוא אולי ההיפסטר הראשון בתל אביב ובכל מקרה הוא אב טיפוס של אחד. במשך שנים הוא הפעיל את הבאר שלו, ששימש מפלט לאמנים ועיתונאים וגם יצר פה ושם כותרות, אבל גם תמיד התנדנד על סף הריוחיות. אז הגיע הבלוג "סחים הם בכל מקום" והשער בעיתון "העיר" והעיר הייתה כמרקחה – כולם רצו לראות ו/או להיות היפסטרים. הריפרף ודומיו הרויחו מההמולה, אבל המרוויח העיקרי היה ניסים מלאך, איש עסקים שהגיע משום מקום, והקים את "סלון ברלין" ואז את "הפרוזדור". 

האימפריה שלו הייתה מוכנה לקלוט את המעגל שהתרחב בפתאומיות והמילה נתלתה איכשהו כגלימה סביב האימפריה שלו. עם השם הבלתי משתמע לשני פנים, הכרס וההתנהגות הכללית שלו ושל שותפיו-עובדיו, הפך ניסים גם לאנגימה לא קטנה, מה שהוסיף כמובן להצלחה שלו. האאוטסיידריות שלו השתלבה היטב עם המשמעויות הנלוות למילה היפסטר והנטיה לאופנה שמתרחקת מהמיינסטרים ומגחכת על עצמה. הבליינים שרצו להרגיש בעניינים גילו שההיפסטרים מתרכזים ב"פרוזדור", באר הדגל של מלאך, והוא מצידו הוכיח שעם קצת חלקלקות ומזל אפשר לייצר נישה חדשה בחיי הלילה. לא רק מלאך ועובדיו הרויחו כמובן. גם חיי הלילה זכו למקומות זולים, שיקיים והכי חשוב – בלי יותר מדי סחים. האימפריה של מלאך הייתה במגמת התרחבות והוא פתח את "קפה אדר" בשוק לוינסקי.

ודוקא שם, באופן סימבולי כמעט, נפל האמן יונתן נעים מהמדרגות ונפצע באורח אנוש ואיתו החלה נפילת האימפריה של מלאך. ההתייחסות הבלתי רגישה של מלאך למקרה (הוא איחר לפרסם הודעת השתתפות בצער, והתנגד לסגירת המקום עד לבירור), הוכיחה למי שחיפש הוכחות שהסצינה התנפחה מעבר ליכולתה. אם מלאך וציוותו היו מעורים יותר ומכירים אושיות (צנועות) כמו נעים, ומבינים טוב יותר את הניואנסים והקשרים העדינים בין הבליינים, הם היו מתנהגים אחרת. לקח מעט זמן עד שהגיעה קריאה לחרם ומותו הנורא של נעים חודשיים לאחר הפציעה הביאו לסגירת המקום. המוות, כך נדמה, סימן גם את סופה המתקרב של האימפריה.

ובינתיים, ביחסי מרכז-שוליים כמו ביחסי מרכז-שוליים התופעה התרחבה והביטוי "היפסטר" נהפך מתיאור פרטי לכללי ואז לכמעט קללה.

אופנת הרטרו שכללה בגדי יד שניה ונסיעות לברלין הגיעה לשיאה במערכונים בארץ נהדרת והשוליים כדרכם לקחו צעד אחורה. הקהל ההיפסטרי (ה"מקורי") חזר למקומות קטנים יותר שצצו לפתע בכל פינה בדרום ומרכז העיר, ולמעשה הצטמצם חזרה למימדיו הטבעיים וגם זוהרה של המילה הועם. ההבדל העיקרי בין המקומות החדשים לבין האימפריה הוא שהם בבעלות אנשים שהם חלק אינטגרלי מההתרחשות כבר שנים, ואותו הבדל בעצם גם מפריד בין הקהל הגדול שהצטרף לקהילה ההיפסטרית בעקבות ההייפ (ופרש כשזה עבר) ובין אלה שתמיד היו שם ותמיד, ירצו או לא, יהיו שם. אבל לאימפריה של מלאך (חלק מהמקומות קיימים עדיין) היה תפקיד חשוב בכל זאת. הוא הצליח להוכיח כאמור שיש קהל, ואת זה ניצלו בינתיים אנשים שהיו ונשארו בסצינה האמורה במשך שנים. עכשיו תורם של המקומות הפרטיים והקטנים כמו ה"סודה באר", "קיוסק משיח", ו"הר סיני" שהצטרף אחרון לפרוח. ואפילו ה"קורדורוי" של רני אורן.

עושות זאת בעצמן. רולר דרבי

הרולר דרבי, ספורט-מגע שהוא גם תת-תרבות פמיניסטית, כולל בחורות על סקטים ועושה בימים אלה נסיונות התאקלמות בישראל. קבוצה ראשונה כבר מתאמנת בספורטק והבנות מזמינות את המעוניינות להצטרף

אם נשים צעירות בגרבוני רשת וחצאיות שמחליקות על סקייטים לא נשמע לכם כמו ספורט, נסו להוסיף לזה גם את העובדה שמדובר במשחק שכולל הרבה מגע ובהרבה מקרים נפילות דרמטיות ואפילו דם. למעשה, מדובר בספורט מגע, שהומצא בארה"ב (בין היתר על ידי הסופר דיימון ראניון) בשנות ה-30' של המאה הקודמת, ובא בעקבות אופנת הסקייטים שפרחה אז. המשחק כולל עד היום שתי קבוצות שמנסות למנוע אחת מבנות הקבוצה השניה התקדמות חופשית, תוך כדי החלקה מהירה על מסלול אליפטי קצר. בארה"ב הספורט תפס תאוצה אבל מהר מאוד גם הפך למעין בידור זול מעט. בעשור האחרון הוא עושה קאמבק והפעם עם אג'נדה פמיניסטית, שכוללת חיבור לתרבות הפאנק וה"עשה זאת בעצמך" שלו והמשתתפות מספרות על אחוות נשים שמחה ומעצימה ועל משחק בו לכל סוג של נתונים גופניים יש יתרון כך שהוא גם עוזר בהתמודדות עם דימוי הגוף הנשי בימינו. התופעה כוללת כיום מאות קבוצות בכל רחבי ארה"ב וגם במדינות אחרות. באליפות העולם שנערכה בטורונוטו לפני כמה שבועות האמריקאיות אומנם שלטו אבל גם קבוצות מאירופה, קנדה ועוד הראו מקצועיות רבה.

מי שמביאות בימים אלה את התופעה לארץ, והשבוע גם ארגנו ערב היכרות לקהל הרחב ולשחקניות פוטנציאליות, הן בר אלדר והגר לבון, שתיהן בתחילת שנות העשרים לחייהן. בערב, שנערך בבאר הטבעוני "הרוגטקה" בתל אביב, התקיימה שיחת הסברה והסתבר שקבוצה אחת כבר פועלת בישראל. הקבוצה מתאמנת כבר חודשיים וכוללת כ-15 בחורות מכל הארץ. ביניהן יש גם אמריקאית שהיא שחקנית מקצועית ושוהה בארץ לרגל עיסוקים שונים, והיא מדריכה את הקבוצה בצעדיה הראשונים. הצעדים האלה כוללים המון כושר גופני (ובינתיים מעט החלקה על הסקטים) וגם הרבה קניות. המארגנות מספרות שכדאי מאוד כמובן להצטייד במגנים וקסדות, וגם לדעת ליפול כמו שצריך, אבל שהדבר הכי חשוב הוא הסקייטים המיוחדים, ומדובר בפריט שאפשר לקנות רק בחו"ל או דרך האינטרנט. הסקייטים הם בשופ אופן לא רולר בליידז אלא סקטים בעלי ארבעה גלגלים בסגנון הישן, וגם הם צריכים להיות מותאמים במיוחד לדרישות הליגה המקומית.

"ייקח לנו כמה חודשים טובים להגיע לרמה של משחק", סיפרה אחת המארגנות, "ובינתיים יש קבוצה אחת שתיאלץ להתפצל כדי שיהיה נגד מי לשחק, כך שלהגיע לליגה אמיתית ייקח עוד המון זמן". בינתיים האימונים מתקיימים פעמיים בשבוע בספורטק ופרט לבנות שרוצות להשתתף, המארגנות מבקשות גם מבנים עזרה. "המאמנים הם לרוב גברים וגם השופטים והמזכירות", הן מסבירות. "ובכלל, אנחנו צריכות הרבה תמיכה ועזרה כדי לקיים את זה ולהעלות את המודעות". בנתיים הן מפעילות את הקבוצה וגם עמוד בפייסבוק שזוכה להרבה מעריצים ובעיקר מעריצות. "75 אחוז מהן לא מהארץ. זה רק ממחיש את הקהילתיות והעזרה ההדדית והתמיכה שיש בקרב השחקניות בעולם וזה ממש כיף", הן אומרות. לקבוצה המקומית עוד אין נגד מי לשחק אבל את הדבר הכי חשוב כבר יש: שם ומדים. הבנות קראו לקבוצה "ת'נדר גירלז", בחרו בצבעי תכלת והוסיפו מגן דוד קטן לקסדה של הדמות. הלוק הכללי של הספורט והדימוי שדבק בו בשנים האחרונות נוטה לכיוון הפאנקיסטי-קווירי, אבל המארגנות מספרות שבחו"ל הקהל מורכב מכל סוגי האוכלוסיות. לגבי המשתתפות הן אומרות שאכן אחוז גבוה הוא בעל מאפיינים קווירים או של תרבות נגד (טבעונות וכו') וזה בגלל שהספורט הוא מאוד פמיניסטי. "אם שומעים מהצד זה נשמע כמו פורנו אבל זה ממש לא ככה. זה ספורט שכולל בנות מכל הסוגים ולכל אחת יש תפקיד. זה ספורט שעוזר וגורם להרגיש טוב עם הגוף".

כדי להמחיש את רוח הספורט המיוחד בחרו המארגנות להקרין גם סרט שעוסק בנושא ובחרו ב"תחליקי את זה", סרט אמריקאי בבימוי השחקנית דרו בארימור ובהשתתפות הלן פייג' ("ג'ונו"). הסרט הוא דרמת ספורט שבלונית אבל מבדרת שמתרחשת בעיירה קטנה בשם בודין בטקסס, שמוצאת מפלט מחיי הפרבר המרובעים בקרב קבוצת רולר דרבי בעיר אוסטין הסמוכה. הסרט, שיצא ב-2009, נאמן למציאות לפחות בעובדה שאוסטין אכן הייתה המולדת החדשה של הספורט לפני כעשר שנים.


פורסם בזמן תל אביב ו-Nrg

דבר האב

פרופסור משה (מוקי) רון, מתרגם ועורך ספרותי ידוע ופעיל, הופתע כשבנו אדם רון (בלומנטל) בחר ללמוד במגמת ספרות בתיכון אליאנס. אדם הראה נטיה דוקא לספורט ולנגינה על תופים עד אז, אבל בגיל 16 פתאום התחיל לקרוא. היום, עשר שנים אחרי, הם חתומים ביחד לראשונה על תרגום מספרדית של ספר עב כרס ומדובר, "בלשי הפרא" של הסופר הצ'יליאני רוברטו בולאניו.

זה לא שאדם זנח את התופים. הוא ניגן בלהקת "המיותרים" שהוציאו שני תקליטים בלייבל "פאסט רקורדס" והפעילו גם את מועדון הבית עד סגירתו לפני כשנתיים. היום, אחרי שלוש שנות לימודים בארגנטינה הוא שוב בארץ ושוב מנגן, אבל נדמה שהקריירה שלו מתמקדת בתרגום דוקא. מוקי מספר שמהבחינה הזאת הוא התפלא כשאדם בחר להמשיך גם באותו כיוון באקדמיה.


"בזמני זה היה מקצוע עם עתיד. היו משרות פנויות באקדמיה למשל. היום באופן פרדוקסלי יש יותר ויותר צעירים שרוצים להכנס לתחום התרגום ועריכת התרגום ופחות ופחות עבודה בזה". מוקי גם ליווה את אדם כמוזיקאי ודמות הפרופסור לספרות בהופעות הפאנק הפרועות של 'המיותרים' הייתה בולטת בשטח. שניהם גם אוהדי "הפועל תל אביב" שרופים ואדם כאמור גם הראה כישרון בתחום. אבל אדם הצעיר הלך בכל זאת ללמוד לימודים ספרדיים ולאטינו אמריקאיים וספרות כללית לתואר ראשון באוניברסיטה העברית והמשיך לאוניברסיטה בארגנטינה. את הספר הם תרגמו ביחד כשאדם שם ואביו מוקי פה בארץ. שניהם שולטים בספרדית ואף נסעו פעם לכמה שבועות במיוחד כדי ללמוד ביחד, אבל החיים והלימודים בארגנטינה הפכו את אדם למתרגם הראשי.

זו הפעם הראשונה שאתם מתרגמים יחדיו?

"כן, אבל לפני זה הוא ערך ספר שאני תרגמתי, 'החקירה', של חואן חוסה סאר".

איך עובדים ביחד על תרגום, ועוד ממרחק כזה?

"אני עשיתי את התרגום הראשוני והעברתי לו והוא הוסיף ושינה ותיקן וערך והחזיר אלי וחוזר חלילה. את הערות השוליים הוא הכניס למשל. בוא נגיד שזו הייתה עריכה אקטיבית, עם הרבה מעורבות". מוקי מצידו מספר שהעבודה עברה בקלות יחסית, בלי יותר מדי "בעיות אדיפליות".

בכל מקרה, שניהם אנשי ספר שאוהבים לדבר בעיקר על ספרות, או במקרה הזה הספר, ובעיקר – הסופר, רוברטו בולאניו, שמעמדו בעולם הספרות הלטיני-אמריקאי עולה ועולה דוקא גם אחרי מותו ב-2003. לישראל הוא הגיע עם הספר "נוקטורנו בצ'ילה" שתורגם ב-2006 וזכה להערכה רבה. ספרו הנוכחי עוסק בחבורת משוררים מקסיקנים אוונגרדים והעלילה נפרשת על פני כמה יבשות ומדינות (כולל ישראל), נפרשת לאורך עשרות שנים ובנויה כפראגמנטים, מנקודות מבט של עשרות מהנפשות הפועלות. לאדם, שנקשר לסופר דרך כתביו (וגם למד אצל סופר שהכיר את בולניו אישית) חשוב לציין שני דברים בקשר לסופר. "קודם כל השמועות על החיים הפרועים שלו (שרמזים להם אפשר למצוא גם בספר הנוכחי – ס.ש) לא לגמרי מבוססות ומוגזמות.


גם האופי שלו היה יותר נוח ממה שנהוג לספר והוא לא היה ביקורתי ומגעיל כמו שחלק מספרים. דבר שני הוא שאין שום קשר לגבריאל גרסיה מרקס. אין סופרים יותר רחוקים אחד מהשני בסגנונם, חוץ מהעובדה ששניהם באים מאמריקה הלטינית ומספרים עליה". על כך מוסיף מוקי: "מרקס הפך פופלרי כי הוא צייר את אמריקה הלטינית בצבעים פולקלוריסטים ומתנחמדים ואיפשר למערב מבט מתנשא. בעיני בולניו אין פרובינציאלי מזה, והוא מספר על סצינות שקיימות במקסיקו כמו בסן פרנסיסקו".

ואכן, הספר מלא בדיבור על שירה וספרות ובעיקר על היצרים, הפוליטיקה והכלכלה שרוחשים בתוך ובין החבורות ובינן לממסד. אפשר לקרוא אותו כפארודיה ולפעמים נדמה שהוא סיכה אחת גדולה בבלון המנופח מדי שנקרא שירה עכשווית. למעשה, בטוח שלא יזיק דוקא לכמה משוררים תל אביבים צעירים לקרוא אותו במקום לפרסם כל כך הרבה כתבי עת והצהרות פוליטיות ואחרות. התרגום, אגב, מעולה. קשה לומר עליו משהו ספציפי וזה בדיוק מה שהופך אותו למצוין - השפה נשמעת טבעית ומשוחררת והמעבר לעברית נדמה חלק לגמרי.

 מה אתה מתכנן עכשיו, אדם?    

"אני מתרגם כרגע סיפורים קצרים של אותו סופר".

גם הפעם עם עזרה מאביך?

"לא, הפעם לבד".

אתה סומך עליו, מוקי?

"אני מאמין שאדם צריך להשתחרר מהאחיזה האבהית שלו".


(פורסם ב"זמן תל אביב", 12.11)

פאנק דה קסבה

קולקטיב של חמישה פעילים תל אביבים מתחיל לפעול בימים אלה בכוונה למלא את החלל שסלון מזל השאיר כשנסגר בקיץ האחרון תחת השם "שפכטל". לא רק מבחינה אידיאולוגית הם יעשו את זה, אלא גם מבחינה פיזית – המקום חדש שלהם, "אינפו-שופ" בסגנון סלון מזל, יקום בחלל האחרון בו פעל הסלון, צמוד לבר הטבעוני "רוגטקה" בבניין ברחוב יצחק שדה מס' 32.

"אנחנו מעורבים בהרבה מאבקים חברתיים שונים, אבל אין לנו מקום פיזי ליצירה, לשיתוף ידע ומשאבים עם הקהילות והארגונים השונים וליוזמות", כתבו הפעילים בהזמנה לאירוע חד פעמי למען המקום החדש, שיתקיים בשבת הקרובה ב"רוגטקה". "אנו רוצים ליצור את המרחב הזה. המקום יתפקד כמרכז עבורנו ועבור הסובבים אותנו, כדי ללמוד, לשתף ולהשתמש בכישורים מעשיים בהקשר פוליטי". המארגנים מתכוונים להקים במקום סדנה לתיקון אופניים, מקום להדסה על חולצות, חדר הקרנה, חלל ליצירת סטנסילים, כרזות, בובות וכו' למען פרסום והפצת חומרים רדיקלים בצורת פאנזינים, מוסיקה ועוד. כמו כן החלל אמור לשמש לתצוגת אמנות ולהכיל ספריה עם ספרים בכמה שפות.

סלון מזל, שפעל במשך יותר מעשור ועבר ארבעה מקומות שונים בעיר (החל מרחוב מונטיפיורי, דרך סימטה אלמונית ועד סלמה ואז כאמור יצחק שדה), נסגר מחוסר משאבים, וגם אנשי "שפכטל" לא מצויידים בהון עצמי. "כרגע אנחנו מחפשים תרומות ותמיכה כדי שנוכל לגרום לזה לקרות", הם כתבו בהזמנה לאירוע. "המקום יהיה מבוסס על התנדבות, אבל עדיין יש הרבה הוצאות אחרות. אנו זקוקים לסיוע כספי כדי לשלם את שכר הדירה ולרכוש ספרים חדשים לספרייה, מכונת צילום, כלים וציוד אמנות". האירוע בשבת ייערך אצל השכנים ב"רוגטקה" (שהם גם חברים לדרך הפוליטית-תרבותית), ומיועד לגיוס כספים למקום החדש. פרט לדמי הכניסה גם ייערך במסגרתו שוק פתוח של מוזיקה, ספרות ואופנה, ובתוכנית האמנותית שלוש הופעות גם. "אם אתם יכולים לעזור על ידי מתן תרומה או בכל דרך אחרת, אנא יידע אותנו", מבקשים חברי הקולקטיב, שבשלב זה מעדיפים להשאר באלמוניות, אבל מבטיחים שהמקום ייפתח עוד בחודש ינואר.  

(פורסם ב"זמן תל אביב, 12.11)

הפרסומאי שכתב את הספר שלו

גדעון עמיחי עשה את כל הדרך לפסגת עולם הפרסום הישראלי וגם זכה להכרה בזה הבינלאומי, אבל בכריכה האחורית של האלבום שהוציא לעצמו, "לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, כן." (כותרת משנה: מסע יצירתי, הוצאת גורדון) הוא לא מציג את עצמו כאיש פרסום אלא כ"יוצר ומרצה ליצירתיות וחדשנות בעסקים". האלבום עצמו כולל בעיקר עבודות גרפיות של עמיחי, מכל הסוגים והסגנונות: קריקטורות שצייר למוסף הספורט של מעריב כבר בהיותו נער, קריקטורות שפורסמו בעיתונים נחשבים בארה"ב, ציורים ורישומים מתיק העבודות איתו יצא מהלימודים ב"בצלאל", צילומים שצילם באקראי בשיטוטיו בעולם, וגם תיעוד של עבודות משרד הפרסום בו שימש כשותף ומנהל קריאייטיב. ליד חלק מהדימויים נמצאים לרוב טקסטים קצרים. הטקסטים מסמנים יותר מכל את הכיוון של האלבום, ולמצער גם הם לא ממוקדים בכלל. חלקם אוטוביוגרפיים (עמיחי גדל למשפחה קשת יום בחולון והצליח בעיקר בזכות עקשנותו) ולעיתים בנוסח הקלישאות המוכרות מתחום השאיפה למצליחנות. לעיתים יש אפילו צילום של מנת אוכל במסעדה קטנה בסימטה של עיר גדולה, והמלצה עליה. עמיחי הוסיף על אלה גם צילומים של שלטי פרסומת מלאי השראה שהוא היה שותף ליצירתם כמנהל קריאייטיב בחברה. הקמפיין המוכר מהשנים האחרונות לדפי זהב, למשל, זוכה לאיזכורים רבים (כולל צילומים של שלטי הפרסום המושקעים). הוא נוגע אפילו בענייני אופנה וטעמו האישי בנעליים נחשף מעט. פה מתגלה שלא כל איש קריאייטיב, מוכשר ככל שיהיה, יודע גם להתלבש.

התוצאה היא אלבום שמזכיר קצת את האלבומים שיוצרים לא מעט אנשים שחוזרים מטיול ומרגישים שהם רוצים לחלוק את החויות והרשמים, להישאר עם מזכרת שניתן בקלות להניח על שולחן הסלון כאילו במקרה. עמיחי טייל הרבה במסגרת התפקיד, כמנהל בחברה בינלאומית ובגלל האהבה שלו לצילום וציור והיכולת שלו להוסיף כמה מילים לדימוי ולהפוך אותו לאמירה האלבום הוא קצת יותר מזה. אבל רק קצת.

הציפייה למעט חשיפה של התנהלות אנשי הפרסום בארץ ובעולם היא אולי הגורם לאכזבה הכי גדולה מקריאה באלבום. הרי כולנו ראינו את מד מאן ומדון דרייפר הישראלי אנחנו מצפים לקצת יותר פלז'ר וקצת פחות ביזנס. אבל עמיחי לא מסגיר שום דבר אישי במיוחד ובדרך כלל טורח לציין כמה הוא נשאר דוקא פרובנציאלי וילד טוב חולון. המסקנות הן אחת משתיים: או שעמיחי באמת נשאר אדם, ובכן, משעמם. או שהשליטה שלו במידת החשיפה הייתה גדולה מדי.

העולם הקפיטליסטי נוצר לפי המודל הפרוטסטנטי של שכר ועונש: אם אתה עשיר סימן שאלוהים אוהב אותך ואם אלוהים אוהב אותך תהיה עשיר. מהבחינה הזאת עולם הפרסום (של התקציבים הגדולים) הוא מעין מיקרוקוסמוס: אתה "נחשב" אם אתה מנהל תקציבים גדולים (ומן הסתם מנהל קמפיינים יצירתיים ויקרים) ואתה נבחר לנהל את הקמפיינים אם אתה "נחשב". הקמפיין של דפי זהב, לדוגמה, עלה מן הסתם המון כסף ונשאר חקוק בזכרון ולדוגמה לקמפיין מוצלח, אבל בין אנשי הפרסום לעצמם הוא נחשב כישלון מפואר כי המוצר עצמו לא התחזק בזכותו. זה כמובן לא מאוזכר בספר ואולי זה באמת לא המקום. בקיצור, ההחלטה של עמיחי להוציא לעצמו אלבום מדגימה את ההגיון הקפיטליסטי-פרוטסטנטי: יש לי אלבום כי אני מי שאני ואני נחשב למי שאני (גם) כי התפרסם אלבום שלי. אין כמובן בעיה עם הגישה הזאת אם היא לא הייתה מתבטאת במוצר הסופי, שנהנה מהרבה חומרים טובים ומעט מאוד עין ביקורתית חיצונית שתעזור למקד אותו לקהל יעד מסויים ולהפוך אותו לספר עם משמעות.

(פורסם ב"זמן תל אביב", 11.11) 

מקבלות חשיפה

דפנה בר אל. בשר (כל הצילומים: דן בלילטי)

במשך היום מלכיאלה, סטודנטית לארכיאולוגיה בת 26, מפיקה מודעות אבל באחד העיתונים היומיים, ודפנה בראל עובדת בכלל בחברת סלולר. אבל בלילות, פעם בכמה חודשים, הן מתאפרות ומתלבשות בכל מיני צורות וצבעים, עולות על במה לצלילי מוזיקת פאנק ורוקאבילי, ומתפשטות מול קהל גדול. הכל התחיל לפני שנה בערך, אחרי שדפנה, בת 23 היום, לקחה קורס באמנות הבורלסק, מאמנית אמריקאית ששהתה בישראל. היא נדלקה על הנושא וצירפה את מלכי לצוות.

הבורלסק (או "בורלסקה" בעברית תקנית – ראו מסגרת) הוא מופע חשפנות אמנותי, שהיה פופולרי בתקופה הוויקטוריאנית וקיים גם כיום בעיקר בקרב קהילות אמנותיות במיוחד בערים גדולות. אחרי שהתחילו כמעט במקרה להפיק מסיבות נושא במועדונים בתל אביב, התחביב של מלכי ודפנה גדל וסביבן נאספה חבורת אנשים צעירים ויצירתיים שמעוניינים להתבטא באותו סגנון. ככה הן הפכו למפיקות של מסיבות שמרכזן מופעי בורלסק שונים ומשונים שעולים ברצף. המסיבות נערכות כל כמה חודשים, וכל פעם במקום אחר ותחת נושא שונה במקצת. אחת נערכה תחת הכותרת "שבעה חטאים" למשל וכללה עיסוק בשבעת החטאים על פי הנצרות, שכולם מתייחסים כמובן ליצר.

מלכי: "במסיבה הזאת הייתה קצת הרגשה שאנשים באו בשביל לראות ציצים".

אז מה ההבדל בין מה שאתן עושות לחשפנות?

דפנה: "קודם כל זה מופע שלנו, ללא ניהול מקצועי ובטח לא גברי. אנחנו לא מגשימות פנטזיה גברית. יש אצלינו מופעים מיניים שמשתמשים בסקס וב'טיז' ויש גם מופעים שבכלל לא כוללים עירום. הקהל ברובו לא בא כדי לראות בחורות ערומות, והוא בכלל מורכב מתשעים אחוז נשים".

מלכיאלה. מה עשיתי

זה בעצם מופע קווירי, שבדרך כלל הולך עם הומוסקסואליות. זה לא המקרה שלכן?

"יש גם מזה. אנחנו לא באות מסצינה של גייז אלא של פאנק ורוקאבילי. אבל יש הרבה מזה במופעים. יש הרבה משחק במגדר. אחת המופיעות היא דוקא בחורה יפהפיה שמתחפשת לגבר מכוער ואז לאט לאט מתגלה היופי שלה. יש מופעים שהם ממש מגעילים את חלק מהאנשים. הרבה עוסקות בדימוי הגוף הפרטי שלהן לעומת הכללי. אחרות עושות מופע שבנוי בכלל על אקרובטיקה וקרקס. אני למשל טבעונית ויש לי נאמבר שמתעסק בזה. כל אחת מביאה את הצד שלה".

דפנה: "נורא מעניין אותנו מה זה להיות אישה. קראנו לחברת הפקות שלנו 'פאטאל אובסשן'

כי מעניין אותנו לחקור מה זו האובססיה הזו עם הנשיות וגם במובן של המראה. אבל אנחנו לא שטחיות ורצינו להציג נשים חזקות. לליין המסיבות אנחנו קוראות she devils a go go. הבורלסק הוא בעצם רק דרך לעסוק בנושאים שמעסיקים אותנו. אנחנו מושפעות גם מתופעות חדשות יותר כמו ה-SUICIDE GIRLS, בנות פאנקיסטיות ומקועקעות שאוהבות להחשף ולעשות את זה ממקום של עוצמה.

זה מופע שמיועד להעצמה נשית וזה גם קורה!".

מלכי: "במסיבה הראשונה, במועדון 'מקסים', הייתי בכלל על תקן מפיקה בלבד. יש לי אומנם רקע בתיאטרון מהתיכון אבל לא חשבתי שאעלה שוב על במה. במסיבה השניה כבר עליתי על הבמה למופע שעסק בשיער הגוף הנשי וביחס של החברה אליו. במסיבה לכבוד ההלואין במועדון 'סאבליים' הסתכלתי מסביב על כל האנשים הצבועים והמחופשים וחשבתי לעצמי 'וואו, מה גרמתי לאנשים!'".

ואיך התגובות?

דפנה: "ההורים שלי יודעים, אם לזה אתה מתכוון. חלק מהחברות פוסלות את זה מראש ולא באות. אבל ממי שבא לראות יכולות להיות רק תגובות חיוביות. מי שבא וחווה את זה מבין על מה מדובר ומתרגש. המון בנות באות אלי אחרי המופע ואומרות איזה מדהים היה וכמה זה עשה להן חשק גם לעלות לבמה".  

אז מי בסוף עולה לבמה באמת?

"אנחנו לא מקצועיות ולא מנהלות קשוחות. אנחנו מאוד פתוחות והקו האמנותי שלנו עדיין מתעצב והחבורה גדלה קצת עם כל מסיבה. אנחנו גם לא פוסלות שום דבר אלא מייעצות וזה נעשה בדיאלוג ועם פתיחות וקבלה. אני לומדת איפור וגם מתעסקת בצילום אבל אלה לא דברים שאני מתפרנסת מהם בנתיים וגם שאר המופיעות הן לרוב לא מקצועניות אלא אמניות בתחילת דרכן".

ואיך זה מסתדר מבחינת חיי היום יום?

"אנחנו משקיעות בזה המון כסף וזמן. לפעמים יש הכנסות שמכסות את ההוצאות ולפעמים לא. אנחנו לא מקצועניות. אנחנו פשוט מאוד נהנות מזה".

מתוך התערוכה. חשיפה מקומית ובינלאומית

באחת המסיבות הצטרף להכנות, שאורכות יום שלם, גם הצלם דן בלילטי וסדרת הצילומים שהפיק זכתה במקום הראשון בתחום התרבות במסגרת תערוכת "עדות מקומית" שנפתחת בימים אלה במוזיאון ארץ ישראל, בצמוד לתערוכת העיתונות העולמית WORLD PRESS PHOTO. בלילטי, צלם בן 32, למד צילום בויצ"ו חיפה אבל החל את דרכו המקצועית כבר כחייל ביחידת הצילום של דובר צה"ל. אחר כצלם סוכנות הצילום "זום 77" בירושלים, וכעבור שנתיים הפך לצלם העיתון "ידיעות אחרונות" . משנת 2005 החל דן לעבוד כצלם עצמאי בסוכנויות השונות – רויטרס, AP, AFP ובאותה שנה עבר ללונדון והחל לעבוד כצלם עצמאי לעיתון היומי "Independent", בשנת 2007 חזר לארץ והחל לעבוד כצלם סוכנות הידיעות AP בה הוא עובד עד היום. עבודותיו של דן זכו לפרסום במגזינים שונים ונחשבים ברחבי העולם, כגון: מגזין "טיים", "ניוזוויק", "ניו-יורק טיימס". אחר כך הוא חזר לארץ והקים יחד סבסטיאן שיינר ועם בן דודו, עודד בלילטי, זוכה פרס פוליצר (על צילום המתנחלת בפינוי עמונה) את הגלריה היחידה בארץ שעסקה בצילום דוקומנטרי. המקום פעל שנתיים בפלורנטין אבל בעיות נדל"ן אילצו את הבעלים לחפש מקום אחר ואז הם גילו שלא חייבים מקום פיזי.

"אני אוצר תערוכות יחד עם עודד", מספר בליטי. אנחנו מנסים כמה שיותר לארגן אירועים שקשורים לצילום תיעודי, כולל תערוכות מחו"ל. ואנחנו ממשיכים את הקו של הגלריה, רק בלי הגלריה עצמה. זה עובד יותר טוב כי אנשים אוהבים לרענן וללכת למקומות שונים".

למופע של מלכי ודפנה הוא הגיע דרך חברה משותפת ומיד הבין שזה משהו מיוחד ושווה תיעוד. "אני גם מוזיקאי ומעצב פס-קול לסרטים, כך שהחיבור בין המוזיקה לאימג' מאוד מדבר אלי", הוא אומר. בליטי ליוה את ההכנות למסיבה שנערכה בבית הספר מינשר, והופקה כערב התרמה למועדון הפאנק הטבעוני "רוגטקה". "ויזואלית זה היה פשוט מדהים. הארט של המסיבות איכותי מאוד. יש שם צוות רציני וסוללה של אמנים שעושים את הפרויקט למשהו מאוד מיוחד. הייתי איתן מהבוקר ועד מאוחר בלילה, מבניית החלל ועד לתחפושות ולסאונד". בליטי כאמור עבד כצלם בלונדון, ובעצם התחיל כצלם תיאטרון. "עבדתי בשביל מגזין התיאטרון הסטייג' וצילמתי בשבילו הצגות ואמנויות במה". הוא מספר שבלונדון יש סצינת בורלסק גדולה אבל דוקא בה לא יצא לו להשתתף. ממה שהוא ראה בארץ הוא מעיד שזה אכן "סקסי בטירוף, אבל בועט ופרובוקטיבי. שונה לגמרי ממה שרואים על במות אחרות בארץ. ולמרות הסקס אין אוירה של אנשים שבאים בשביל זה. הם באים לראות אמנים ואמניות שעושים מופע שנגמר בלי בגדים".

בעבר הוא הצליח לצלם פורטרטים של מתפרעים פלסטינאים במזרח ירושלים (בעת "עופרת יצוקה") והסדרה זכתה אף היא בתחרות "עדות מקומית", בקטגוריית הפורטרטים, בשנת 2009.

"התערוכה הפכה בשנים האחרונות לאירוע הכי חשוב לצלמי עיתונות בארץ. כולם ניגשים לתחרות והזכיה משקפת במידה רבה את מה שקרה בשנה החולפת בעולם הזה", הוא אומר. 


(פורסם ב"זמן תל אביב", 23.12.11)

חיה על הקצה

פגשתי את מירב במקרה, בדרך למרפסת המתכת על שפת המצוק. "אני בדיוק הולכת לבכות מעל המכתש", היא אומרת ומתכוונת לזה. "זה כל כך קשה להפסיק לעשן! איך עושים את זה? בא לי לבכות". כמה שבועות אחר כך אני פוגש אותה שוב באותו מקום והפעם היא במצב רוח קצת יותר טוב. "אה נכון! אז רק התחלתי. וואו, מתי זה היה? בערך חודש וחצי? אוי, תודה רבה! זה נותן לי פרופרוציה! היה כל כך קשה אז...".

ואיך את היום?

"כרגע אני במשא ומתן עם עצמי, לגבי העניין הזה" היא אומרת וצוחקת. או בוכה? הפנים המיוחדים שלה כל כך מלאים בביטוי שאף פעם לא ברור אם היא נמצאת על סף דמעות או צחוק פרוע. לאחרונה גם עלתה ההצגה החדשה בה היא משתתפת, "דרכה של המורה סיגלית". תמיד יש קשר בין הדמות לשחקן, אבל ספק אם לגרובר היתה דמות בסגנון של המורה סיגלית ושם היא לוקחת את עניין הצחוק והבכי לקצה.

היא ירדה משתי קופסאות ביום לשש עד עשר סיגריות שגלגלה לעצמה משקית הטבק, ואז חדלה לחלוטין. "אתה חי בהתאפקות כל הזמן, בין סיגריה לסיגריה. הכי קשה לי עכשיו זה שאין תחנות, אין משהו שיחלק את היום לחלקים קטנים. הכול רצף אחד גדול של זמן". ויש לה זמן.

מירב עברה לחיות במצפה מהסיבה הכי מפורסמת – להתרחק מכל הבלאגן – ונדמה שהיא אשכרה מצליחה לעשות את זה. היא מקדישה את רובה לגידול בנה בן ה-11 וגם לטיפוח הגינה הצמודה לביתם. הם עזבו לא מזמן את הבית צמוד הקרקע ועברו לדירה של עמידר. הדירה עצמה קטנה למדי, היא מספרת, אבל זה מתאפשר כי היא נמצאת רוב הזמן בחוץ.

 גם כשקר את יוצאת?

"כן! אתה מתלבש חם חם וזה כיף לצאת. אתה מרויח את הקור!" היא אומרת בעיניים בורקות. היום דוקא חם ומירב מגיעה בטרנינג. היא בדיוק חזרה מהספורט היומי שלה, הליכה, והמשקולות עדיין כרוכות על קרסוליה.

זה חלק מהגמילה?

"כן, בטח. הליכה עם משקולות. אתה ישר מרגיש את החיים, את המשקל של החיים. יש לי שני כלבים ואני יוצאת גם איתם לסיבוב. הייתי חייבת להפסיק! יש לי פה שני ילדים לטפל בהם. בשביל זה באתי הנה, כדי לטפל בילד שלי וגם בעצמי. אני מטפלת בשניים והגמילה היא חלק מהעניין". מירב ידועה כשחקנית אבל בחיים הפרטיים היא לא צריכה תסריט או מחזה כדי להכנס לדמות הכל כך מיוחדת שלה. נדמה שהיא כותבת לעצמה את התסריט ולפעמים גם אוהבת את מה שהיא רואה. אנחנו מדברים על מצב הרוח, ורוח נעימה מתחילה לנשב. "בוא נעבור לשמש. וואו איזו שמש מפנקת".

לפני בערך ארבע שנים, עם קריירה מצליחה בתיאטרון (קאמרי) ובטלויזיה ("האלופה" ועוד) היא החליטה. "הייתי בשני תפקידים ראשיים והודעתי להם שתוך שמונה חודשים אני עוזבת. אני שמחה שהם לא כועסים עלי ואני שמחה שלא ירקתי לבאר ששתיתי ממנה. הייתי יכולה להבין אם הם היו מנתקים איתי קשר ואני ממש שמחה שאני בכל זאת ממשיכה. אני מאוד אוהבת את התיאטרון, את השחקנים והעובדים ואת אלה שלמדו איתי ואני מודה לאנשי התיאטרון הקאמרי שלא כועסים עלי".

זה נשמע כמו עריקות על רקע אידיאולוגי.

"ממש לא! זה לא שיש לי משהו רעיוני נגד הדבר עצמו. אגב, אני עזבתי מתוך הרצון הפרטי שלי שיהיה לי זמן לגדל את הילד. אני לא מטיפה ולא ושופטת אנשים אחרים שלא עושים את זה".

אף אחד לא אמר לך "אפשר בכל זאת לעשות גם את זה וגם את זה"?

 "לא. לא היו תגובות כאלה. אבל שוב, אני לא שופטת אף אחד, אני פשוט לא יכולה כרגע. אם אחיה מספיק זמן אני מאמינה שאחזור".

איך בנך לקח את זה?

"הוא אוהב להיות פה. בגללו עברתי הרי. ערב אחד הייתי בדרך להצגה בערב והוא אמר לי 'אמא, כמה הם משלמים לך בקאמרי? הנה, חסכתי כסף כדי שלא תצטרכי ללכת ותישארי איתי הלילה. זה מה שגרם לי לעזוב. הייתי מזועזעת מהמחשבה שלא אהיה שחקנית. זיהיתי את זה עם המהות שלי. עכשיו זה נפרד ועבר למקום שני... אני יכולה לא להיות שחקנית אבל אני לא יכולה להפסיק להיות אמא".

בראיון שהתפרסם לאחרונה היא הצטלמה באופן חושפני למדי ומסתבר שזה היה די במקרה. "אני פשוט לא יודעת להגיד לא", היא אומרת. "נפגשנו בחנות לבובות ראווה בדרום תל אביב והצלם הציע שאהיה נועזת ואתפשט ואני אמרתי 'יאללה נזרום'. אחרי שהתפשטתי לגמרי עברה במקרה הפקידה של החנות וראתה וגירשה אותנו. אתה מבין? הם סוחרים בבובות של נשים ערומות עם גוף מושלם ושמות כמו 'שחורה חזה גדול' או 'תחת ברזילאי בלי ראש' והמחשוף של הבחורה מגיע עד הפופיק. אבל כשהיא רואה אותי ערומה היא מתחסדת. עברנו לחנות ממול והפקידה הזמינה את הרב המקומי כדי שיזהיר גם את החנות ממול מלארח אותנו". הצילומים נערכו והתפרסמו בכל זאת.  

איך היייתה החויה?

"נהדרת. להצטלם היה כיף! זה כל כך כיף להיות יכולה להחשף ככה בגיל חמישים כמעט. בכלל, להחשף זה כיף". בזה היא ידועה, למרות שלפעמים קצת קשה לה, בעיקר בגלל הבן. גם על דברים שנכתבו בראיון היא מצטערת. אבל לא נראה שזה נורא מפריע לה. בכלל, היא לא כל כך מאמינה במושג "טעות". "אנחנו ממילא הולכים עם הגב לקראת העתיד. רק בדיעבד אנחנו יודעים מה עשינו בעצם".

הפיתוי לחזור לבלאגן כל הזמן קיים אה?

"כן, אבל אחרי שהראיון התפרסם פנו אלי מ'יאיר לפיד' והצלחתי לסרב. אבל אני אעשה את זה אם אצטרך לקדם את עצמי".

מה עם פירסומות? לא קורץ?

"אף פעם לא הציעו לי. אומרים שאני לא אמינה מספיק. אני לא ממוצעת מספיק. אני לא נראית אחת מההמון".

היית מסכימה?

"בשביל הכסף? ברור! אני לא בוחלת היום בדרכי פרנסה. בזמנו חשבתי שמהדמות של טובה גמזו (דמותה ב"האלופה") אפשר למנף לפירסום. תרשום את זה, אולי תבוא איזו הצעה".

אז איך את מעבירה את היום?

"ככה, בראיונות לתקשורת. בעיקר ל'כביש 40', היא צוחקת, ומספרת כמה היא אוהבת את העיתון. 'הוא כזה לארג'... יש בו אויר ורוח. כמו באיזור הזה".

ובכל זאת?

"אני עקרת בית. ומגדלת שניים. אני מגדלת פה גם ילדה. אימצתי אותי. אני טיפולית כל כך. גם בריאותית. זה כמו לקחת כלבת רחוב ולהוציא ממנה את כל הקרציות והקוצים שנדבקו בה ולהפוך אותה לכלבת בית. הפסקת העישון זה חלק מזה. יש לי גם שני כלבים אמיתיים ואני מטפלת בהם וגם מטיילת במכתש!". כאן היא מתחילה ממש להתלהב "איזה מקומות, איזה דברים! מפה הכל נראה קטן אבל שם למטה... וואו". היא מצביעה על שן רמון, "רואה שם את השביל? 5-6 שעות לוקח להגיע. הייתי שם השבוע עם חברה וטיפסנו למעלה וירדנו למטה. וואו איזה יופי. אני גם אוהבת לטייל שם בעירום מלא. אבל זה לא לציטוט", היא אומרת.

אם כבר מדברים על עירום, היא בכלל קוראת את הספר "נפש עירומה" של עדה למפרט. זה ספר שיוצא נגד התפיסות הפסיכולוגיות המקובלות ומנסה להבין את אישיותו של האדם מנקודת מבט אבולוציונית, תוך שימוש בדוגמאות מחייה האישיים יוצאי הדופן של המחברת. לדוגמא, היא מעלה את האפשרות שאנורקסיה או דיכאון הם חלק ממנגנונים אבולוציוניים חשובים ובריאים ושלמעשה, הסביבה היא זו שהופכת אותם לבעייתיים. גרובר, כידוע, גדלה בצל נסיונות ההתאבדות של אביה. "אחרי הרבה שנים הבנתי שלכל אדם יש את הסיפור שלו וזה לא מה אתה עובר אלא איך אתה עובר", היא אומרת. "אצלי, הפוסט טראומה עזרה לפיתוח יכולות המשחק שלי. מגיל צעיר ידעתי שאני יכולה להשתמש ברגשות כדי לעשות מניפולציות וגם הקול שלי היה מאוד זמין לשימוש".

את לא רוצה עוד ילד?

"אני לא יודעת. אני בת 47 ועדיין יכולה אבל זה צריך להיות יצרי וספונטני ובשביל זה צריך להתאהב".

את לא מתגעגעת לחווית הלידה?

"וואו, זה היה משהו משהו, הלידה", היא צוחקת. "הייתי בטוחה שאני מרכז העולם עד אז והרחם שלי הוא המרכז של המרכז. ופתאום שם שכבתי שם בחדר יולדות אני רואה שכמוני יש עוד מאות נשים, וכולן בטוחות שהן מרכז העולם ושהרחם שלהן הוא הדבר הכי חשוב כרגע. והרופאים עוברים מאחת לאחת וקוראים לה במספר. הדבר הזה שינה לי את היחס לגוף ואל עצמי לגמרי. נתן לי פרופורציה".

כמו המכתש.

"נכון... מה זה אלף איש באולם של הקאמרי לעומת כל הגודל הזה. כשיש לי איזו בעיה עם האגו מבט אחד למכתש וזהו, אתה מבין כמה אתה קטן".

אז את לא מתגעגעת לקאמרי?

"כן! ולפעמים אני מחליפה את המחליפה שלי בהצגה 'הרטיטי את ליבי'. אני מאוד אוהבת את זה. היתה עכשיו הפסקה ממש ארוכה אבל בינואר זה קורה שוב ואני שמחה מאוד לחזור לזה ללילה אחד. זו התרגשות נהדרת".

ובנתיים יש לך את "המורה סיגלית" גם.

"כל הקרדיט מגיע לאיציק ג'ולי, המתרגם והבמאי שהוא גם בעצם 'מנוע חיפוש'. אני עושה את זה בשביל הכיף וזה באמת כיף אדיר". בסוף ההצגה משתרך תור של צופים שרוצים להחליף מילים עם מירב ולהודות לה ובעיקר לחבק אותה ולנסות לנחם אותה, כי קשה להפריד את הדמות מהשחקנית והדמות היא קורעת לב.

 ומה עם להופיע פה במצפה?

"זה קורה לפעמים! רק השבוע עשיתי משהו מאולתר כאן. היה כיף".

אבא שלה מהווה לה השראה גם בתחום הגמילה. ומירב מספרת שהוא "מסטול טבעי". "הוא שוכב במיטה ולוקח נשימות עמוקות ומתמסטל מחמצן", היא אומרת. "נשימות הודיה זה נקרא. להודות על מה שיש לך. החיים כל כך עדינים ושבירים. שום דבר לא מובן מאליו. כל הזמן אנשים צעירים נקטפים".

אז על מה את מודה בנשימות האלה?

"על הבן שלי ועל ההורים והמשפחה והחברים. ובסוף בסוף גם על עצמי. על זה שיש מי שינשום ויודה".

היא כבר סיפרה את מה שהיה לספר על נסיונות ההתאבדות של אביה אלכס, כולל אחד שנעשה מול עיניה. "הוא ספרטני מבחינות רבות", היא אומרת. "היה ספורטאי. אלוף הארץ בהיאבקות. אבל הוא מאריך חיים, וגם אימי. אני שמחה ומודה על זה וגם כי זה מבשר לי חיים ארוכים, בזכות הגנטיקה הטובה. ככה יש לי פחות לדאוג".

והוא מעשן?

"לא. עכשיו הוא עושה מדיטציה 18 שעות ביום. אבל הוא ממליץ לאנשים לעשן. שתי סיגריות ביום הוא חושב שזה בריא. הוא אומר שצריך לטבול בחרא כדי להתמודד עם החיים", היא אומרת ולוקחת שאכטה מהסיגריה. סיגריה מפלסטיק שהיא מחזיקה בשביל הגמילה.

מתוך "המורה סיגלית". צילום: רותם להב

סקס סמים ותיאטרון

ההפקה החדשה של מנוע חיפוש היא פארודיה סאטירית וקומית שמשייטת במחוזות האבסורד והנונסנס וגם מזכירה קצת מופע סטנד אפ. זו יצירה מהפנטת וחזקה שעוסקת בחינוך, שליטה, טירוף, מין ומוות ובכל זאת היא איכשהו מרנינה. המשחק הטוטאלי של מירב גרובר הופך את דרכה של המורה סיגלית לחויה חד פעמית, וכל השאר הופך אותה לחויה שמזמינה לפחות עוד צפיה אחת. 

המילה צפיה אולי לא מספיקה פה, כי מדובר בהצגה בה גם לקהל יש חלק, והיוצרים מעדיפים לקרוא לתפקיד הזה השתתפות. השימוש באינטראקציה עם הקהל היא טכניקה שנהפכה פופולארית ולעיתים מעייפת ואפילו מאיימת, אבל הפעם ההבטחה מתממשת במובן החיובי של המילה. גרובר, שההצגה היא בעצם הצגת יחיד שלה, היא שחקנית נפלאה ואדם רגיש, והיא יודעת איפה נמתח הגבול בין היוצר לקהל והולכת על החבל הדק בביטחון. עוד דימוי מתחום הקרקס והליצנות שמתאים לה נוגע אולי להבעת הפנים שלה, שאפילו במצב טבעי נדמות על הגבול בין בכי לצחוק. זה הופך אותה לחשופה אבל קשוחה, ונותן תוקף ריאליסטי למשחקי השליטה שהיא משחקת, עם עצמה ועם הקהל.

התוכניה מבטיחה אוירה של כיתת לימוד בבית הספר והמציאות נעה בין משהו כזה לבין תא בבית משוגעים או בעולם פנטזי, סאדו מזוכיסטי, של גיבורת ההצגה, המורה סיגלית. אין ממש סיפור אלא פשוט סיטואציה, מופרכת כמובן, בה הקהל משחק את תלמידי כיתה ח' במפגש הראשון עם המחנכת סיגלית. היא מעבירה תקציר אקסטטי של חומר הלימוד וזה כולל את עובדות החיים ומתייחס בעיקר לתשוקות המדומיינות של התלמידים הפיקטיביים.

אמצעי הלימוד כוללים קירות לבנים וחשופים שמתמלאים בהדרגה בהסברים ואיורים פרי מוחה הקודח של סיגלית, ומסתבר די מהר שמה שמעסיק אותה הוא בעיקר ביולוגיה ואנטומיה אנושית. היא משתמשת בסקס כאמצעי פיתוי כדי לכבוש את הקהל/כיתה שלה, ורומזת בכך על שלל אמצעי הפיתוי האחרים שעומדים לרשות המורה, האדם או השלטון. הארוטיקה והמיניות הופכות במופע לכוח אמיתי וגם לדרך בה הדברים לעולם מוסברים. כיבוש ושליטה, בייצר או באחר, באים לידי ביטוי בכל משפט שני, ומעבר למשמעויות העניין מוסיף גם המון הומור. הומור גס ומגעיל שגם הופך להומור עצמי שהופך בתורו לשנאה עצמית והתפרקות מצלם אנוש.

ואכן, בחלק השני, מיד לאחר הצלצול וההפסקה כמובן, המורה סיגלית מאבדת צלם אנוש. מצד שני, הפעם יש לה גם לפטופ שמקרין סרטון יוטיוב על גבר יפאני שמשקיע את עצמו בקשרים עם בובות מין. גם כדי להזהיר מפני הנזקים של הקנאביס המחשב עוזר לה, וההדגמה כוללת השוואות רפטטיביות בין שדיים לפני ואחרי ניתוח הגדלה.

העיסוק שלה במין רווי קלישאות ילדותיות, וגם הברקות שקשורות למצב האנושות והאינדיבידואל. מעניינת במיוחד היא הצורה בה גולשות האבחנות שלה לקירות מסביב. התוצאה היא אימוץ של האסטתיקה של קירות השירותים הציבוריים, בבית הספר ובכלל, אסתטיקה שכוללת שירבוטים מהירים ואנונימיים, שחושפים מחשבות ותשוקות שלא באות לידי ביטוי במרחב הציבורי הרגיל. 

ואולי זו הגדרה טובה למה שקורה בין הקהל ליוצרת: היפוך תפקידים. המורה הופכת לתלמיד שמשתולל ומקשקש על הקירות. בעוד שהציפיה ממורה היא לשליטה עצמית ובכלל, המורה סיגלית מתפרקת ומאלצת אותנו לבחור רמת מעורבות ועמדה. הטירוף שלה מסחרר והיחס כלפיה נע בין רחמים לשנאה, פחד וחמלה. אבל בסך הכול זו הצגה קלילה, כי היא יודעת לצחוק על עצמה. 

יש ארומה מיוחדת ליצירות שנכתבו באמריקה הלטינית תחת שלטון החונטות ונדמה שהתקופה ההיא ממשיכה להעסיק יוצרים, כמו המחזאי רוברטו אטיידה ( (Roberto Athayde

 שהיצירה הנ"ל היא המפורסמת ביותר שלו ותורגמה כבר לשלושים שפות.

אבל לא צריך להתייחס לכל המשמעויות הפוליטיות המתבקשות מהמחזה הזה כדי להינות ממנו. המתרגמים
 (איציק ג'ולי וסיגלית פוקס) עשו כנראה עבודה נהדרת, כי השפה היא טבעית, עכשווית ומשוחררת. גם שפת הגוף של גרובר נהדרת, וכשהיא רוצה היא הופכת לנגד עינינו לאחת מהנשים השדופות המסתובבות ברחובות ומנסות למשוך תשומת לב כדי לקבל כסף או סתם תשומת לב. וזה אולי הצד הכי חתרני של ההצגה, בה ניתנת במה מכובדת לתודעה הבאה מתוך פרספקטיבה של זונת רחוב נרקומנית, ולא דוקא לגבר לבן ועשיר.

זו חוויה תיאטרלית שמזמינה צפייה נוספת ובפעם השניה שראיתיה לא הייתי היחיד שחזר. יש סיכוי שההצגה יכולה להיות הצגת קאלט אמיתית ואולי גם אפשר וצריך לעשות מהמורה סיגלית מעין סבתא סעדה שכזאת, לצלם חלקים מההצגה ולהפיץ ברשת. אולי סוף סוף תתגשם תקוותו של איציק ג'ולי וצעירים ישראלים יבואו לאולמות וגם יהנו ויחזרו.

(פורסם בקיצור ב"כביש 40", 12.11) 

נגמר הבלאגן

Mess

מי שלא מכיר מקרוב את סצינת הפאנק והאינדי בישראל בטח לא שמע על להקת MESS, אבל לא מעט מעריצים דוקא התאכזבו לגלות שהיא מתפרקת אחרי ארבע שנות פעילות. ומצד שני שמחו לשמוע שהיא חוגגת את זה בפרסום האלבום החדש שלה ובהופעה אחרונה בשבוע הבא. הלהקה, שהגלגול הקודם שלה היה קצת יותר רך וקצת פחות מצליח, התחילה את דרכה בלייבל פית/קית (כותב שורות אלה היה בין מקימי הלייבל). השם המלא שלה היה Mr.Error Sound System ובתקופה הזאת יצא אלבום אחד. הגלגול הנוכחי כלל הרכב שנטה יותר לפאנק ואת המוזיקה שלהם מגדיר מוביל ההרכב, רפי פרח, כ"פאנק הארד קור שהתפתח למטאל גריינד". שם הלהקה קוצר ונשארו רק ראשי התיבות, ואלבום אחד יצא גם הוא בפית/קית. השני יוצא בימים אלה בהוצאה עצמית להורדה באינטרנט.

פרח, בעל שני תארים במוזיקולוגיה, שעורך וידיאו למחייתו וגם מתחיל בימים אלה לעבוד על סרט באורך מלא, מספר ש-MESS ניסו לעשות את המוזיקה הכי קיצונית ורועשת שאפשר בכל זאת לעטוף בה שיר. עם הזמן ההרכב התייצב וכלל בארבע השנים האחרונות את פרח, שמנגן גיטרה, תמר אביאל ששרה, עודד (גוצ'י) עידן (תופים) וליאור מאיר (בס), שעקב עזיבתו לצורך לימודים לחו"ל הלהקה מפסיקה לפעול.

אז למה זה נגמר?

פרח: "הלהקה הורכבה מהחברים בה ומהכימיה ביניהם ואין אפשרות להחליף את ליאור. אנחנו מרגישים שזה הדבר הנכון".

ואנשים לא מתבאסים עליכם?

"אנשים מבואסים אבל אנחנו לא מחוייבים לאף אחד. באנו לעשות כיף והיה כיף".

וזה נכון, כיף היה אחד מהסממנים הבולטים בהופעות של הלהקה, שכללו לרוב את טקס הפוגו הידוע ועוד כל מיני דברים קיצוניים אבל בטעם טוב. רגעי השיא של הלהקה כללו גם אירוח בפריים טיים של ערוץ 24, באולפן השקוף אצל מיכל אמדורסקי ולאון שניידרובסקי. "זו כנראה הייתה טעות של ההפקה. הגענו בכל זאת ועשינו שם בלאגן והם פחדו ששברנו להם את הציוד ולא רצו שנלך בלי לשלם אז הם קראו למאבטחים". זה נגמר טוב ועם מלא צפיות ביוטיוב. גם בפטסיבל "חוצמזה" הם הופיעו ועל הבמות הקטנות הרגילות של הסצינה, בעיקר בתל אביב ופה ושם גם מחוצה לה. הם גם טסו ביחד לשוודיה כדי להקליט את האלבום החדש והאחרון, שיקרא SATANIC KAMIKAZE PUNX. שיר אחד מתוכו כבר אפשר לשמוע ביוטיוב (חפשו M.e.s.s- Ismena. האלבום הוקלט אצל מקליט מפורסם בצינה יחסית, ועורר עניין בקרב לייבלים בחו"ל, אבל לבסוף ייצא בהוצאה עצמית ורק באינטרנט. אפילו בגלגל"צ השמיעו אותם לא מעט. השדרן שאהב אותם מהרגע הראשון ותמך בהם לא מעט אומר שיכול מאוד להיות שהם אפילו הלהקה הכי מושמעת בתוכנית שלו. מדובר כמובן בקוואמי ובתכוניתו "הקצה" שבמקרה או לא במקרה יורדת מהאויר בימים אלה.

פרח עצמו ממשיך גם עם פרויקטים מוזיקלים מסקרנים כמו להקת דיג'יטל הארדקור בשם "מכונת הרג" (יחד עם ליר לנדאו) ובקרוב יראה אור אלבום שלהם. פרח הוא גם המפיק של הזמר המוזר " השרוט" שהספיק לצבור לא מעט מעריצים גם הוא. הם מסיימים בימים אלה את המיקסים לתקליט השני שלו.


(פורסם ב"זמן תל אביב, 11.11)

חוג הסלון

 לאירוע הזה אף אחד לא עושה אטנדינג בפייסבוק ובכל זאת 100 איש מגיעים בכל פעם. חוג בית כהלכתו אצל דליה וארק'ה, פנסיונרים תל אביבים אמיתיים

"כל שישי בערב

בדירה שונה

חבורה נפגשת

כבר עשרים שנה"

(מתוך "קלפים על המרפסת" מילים ולחן: חוה אלברשטיין)

בבית של דליה וארק'ה פלד, גמלאים תל אביבים בני למעלה משמונים, יש בטח כמה סודות, כמו בכל משפחה. הם הורים לשניים, סבים לשישה וגם נין אחד נולד לאחרונה. אבל הסוד הגדול, שנשמר  בקפידה, הוא מי יהיה האורח המרכזי בחוג הבית הותיק שלהם ביום שישי הקרוב. האורח הסודי הוא גם המרצה שיעביר הרצאה בת כשעה ויענה על שאלות בתחום מומחיותו. בדרך כלל הזוג פלד נעזר בד"ר אברהם רוכלי כדי לבחור את ההרצאה, והם גם משתדלים לפגוש את המרצה ולשמוע הרצאה שלו, אבל הפעם הם הסתמכו על המלצה וארק'ה קצת חושש. הוא מסכים לגלות לי את זהות המרצה הערב, פרופ' אביגד וונשק, מדען וחוקר מתחום הביולוגיה דוקא, שגם מנהל את מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות, ויספר על הארכיון של בן גוריון. "מה עוד יש לחדש על בן גוריון?!", שואל ארק'ה בחשש.

אחרי 129 מפגשים אתה עדיין בלחץ לקראת הערב?

"אחנו תמיד במתח. כמו שחקן בתיאטרון, גם אחרי 100 הצגות אנחנו במתח כי אנחנו לא בטוחים שהמרצה יספק את הסחורה".

אכן, נדמה שהחוג הוא בבחינת מפעל חיים קטן בשביל הזוג פלד. יש אמנם לא מעט חוגים דומים, אבל אחד כזה ותיק עם אוכלוסיה כל כך אדוקה, שומרת אמונים ומתעניינת קשה למצוא. בסביבות 100 אורחים ואורחות מתכנסים אצלם על פי הזמנה, פעם בחודש בערך, בליל שבת, לחוג שמתקיים כבר 43 שנה. כששואלים את האורחים הותיקים מתי זה התחיל הטעות הסטיסטית נעה בעשורים. אבל בעלי הבית והחוג, דליה (גילוי נאות: אחותה של אימי – ס.ש) בת קיבוץ אשדות יעקב, ילידת 31' ובעלה אהרון ("ארק'ה") שנולד בפולין ב-1921, עברו לבית ברחוב בצלאל באמצע שנות החמישים, לפי מיטב זכרונם. "מתי היה מבצע קדש?", שואלת דליה כדי להיזכר בשנה המדויקת. גם את המפגש הראשון של החוג הם זוכרים על פי מלחמה, הפעם ששת הימים. זה היה מיד שנה אחרי המלחמה וחברם יחיאל אדמוני, שהיה אז מנהל המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית, נקרא לספק את האינפורמציה הבסיסית על המצב בשטחים שנכבשו, ואת התוכניות לפיתרון המצב.

כמו כל צוות, גם ארק'ה ודליה חלוקים מעט על המטרות של החוג (וגם על פרטים כרונולוגים לעיתים) אבל רשימת המרצים הארוכה מתועדת בקפידה ועליה אין ויכוח. ארק'ה: "החלטנו להביא מעצבי דעת קהל, אבל בלי פוליטיקה ישירה מדי, ורצוי שתהיה נגיעה ממש אקטואלית לתחום עיסוקם". הקהל היה ברובו מפאינ"יקי (ובמידה רבה נשאר כזה עד היום) והרשימה לחודשים הראשונים היתה סגורה: יצחק רבין בדיוק חזר מתפקידו כשגריר בארה"ב ובא לספר על המצב. שמעון פרס הגיע אחריו ("טוב, הוא לא יכול בלי פוליטיקה", אומר ארק'ה), וגולדה סגרה את הרביעיה הראשונה. "אבל היה חסר לנו את הבנאדם הראשון, רצינו מישהו חזק שלא היה מפורסם כל כך ולא התראיין לעיתונים ולא הופיע ב'קופסה המזמרת' יותר מדי, ויש לו נגיעה ישירה לשטח". אז הם נזכרו בחברם יחיאל אדמוני, שהיה אז חבר קיבוץ חצרים ועבר מאז לירושלים ומשם לרעננה. אדמוני המשיך לתפקידים בכירים בתחום ההתיישבות מאז, וכיום, בגיל 85, עדיין מגיע בקביעות למפגשים, יחד עם אשתו צפרירה. אדמוני הוא שהמליץ על המרצה הערב, וכשאדמוני ממליץ, הועדה המסדרת לא שואלת שאלות.

הדירה שוכנת בבניין דירות תל אביב טיפוסי, בדירת ארבעה חדרים שעברה שיפוצים שונים ולאט לאט הותאמה במדויק לצרכי החוג: מטבח עם שולחן ארוך לשמש כמזנון וחלל אחד גדול שיכיל את כל האורחים, ישובים על כסאות מתקפלים. דלת הכניסה לבניין נשארת פתוחה, דלי בחדר המדרגות מוצב כדי לאחסן את המטריות וחדר השינה משמש מקום איחסון למעילים. ליל שבת הגשום שפותח את עונת 2011-12 בבית משפחת פלד החל, האורחים גודשים את הדירה ואף אחד מהם לא יודע עדיין יהיה מי האורח המרכזי.

איך הכול התחיל, דליה?

"היינו חבורה מגובשת של זוגות צעירים. חלק הכירו מהילדות בראשון לציון, שם ארק'ה גדל. לקבוצה ההיא קראו 'הנמרים'. למה? אף אחד לא זוכר. היינו רגילים לפעילויות חברתיות מהתנועה והפלמ"ח וכו' והמשכנו לשמור על קשר חם והדוק. היינו נפגשים כל הזמן ויוצאים לטיולים משותפים, ועושים חגים ביחד. אפילו את החג השני של פסח היינו חוגגים ביחד. אבל כשמכירים כל כך הרבה זמן כבר מתחיל לשעמם".

ארק'ה: "בוא הנה. כשאתה הולך עם חבורה כזו כל כך הרבה שנים אתה יודע מה כל אחד יגיד על כל דבר ומה דעתו של השני על מה שהראשון אמר וגם בדיוק על מה ידברו. והיות שלא שתינו ולא שיחקנו קלפים, שזה מה שקבוצות אחרות עשו, החלטנו לעשות משהו שירענן, משהו עם משמעות".

דליה: "לא ידענו אז על משהו דומה, אבל היה ברור שאנשים צמאים לידע". בדצמבר 68' היה החוג הראשון ומאז המפגשים התקיימו אחת לחודש בערך. בשנים הראשונות את מפגשי הקיץ היו מקיימים על הגג, אבל כשזה הפך בלתי אפשרי מכל מיני סיבות צימצמו את החוג לחודשי החורף. בכל מקרה אין מועד קבוע וצריך לחכות להודעה, שהיא גם הזמנה. פעם היא הייתה מגיעה בטלפון והיום נוסף האימייל. ארקה ממשיך בשיטה המסורתית ודליה היא זו שמתפעלת את המחשב. "120 איש מצטופפים פה לפעמים!" הוא מתגאה.

איך אתה יודע כמה נכנסים?

"הלא אני יודע כמה כסאות יש, וככה אני יודע כמה נכנסו".

הכסאות, שמאוכסנים במרתף הבניין, מועלים כל חודש את שתי הקומות ומקופלים ומורדים חזרה מיד בסיום האירוע. פעם האורחים היו מורידים את הכסאות בעצמם אבל השנים עברו ואמנם נוספה מעלית לבית המשותף, אבל עכשיו נשכר בחור צעיר שגר בסמוך ונשכר לשם כך ומגיע כל פעם. ארק'ה קורא לו "הילד".

ארק'ה, איש אגד בגמלאות, היה מראשוני אגד תיור ועסק בתיירות בארץ ובעולם עד פרישתו לפנסיה. דליה סיימה את בית הספר לאחיות אז והייתה ממקימי המחלקה לטיפול נמרץ בבילינסון ומאוחר יותר אחות ראשית שם ומעגל החברים שלהם התרחב וכלל גם "תל אביבים" שלא הכירו את החבר'ה מראשון והפלמ"ח.

אז העדפתם את התל אביבים? עשיתם סלקציה?

ארק'ה מבין על מה אני מדבר אבל לא רוצה להכנס לזה.

אני מנסה לגרד קצת רכילות עסיסית.

"היינו חבורה נורמאלית, בלי חריגים ובלי רכילויות. מה שכן, עם הזמן היו הרבה לוויות. 90 אחוז מהאנשים שהיו פה במשך השנים כבר לא איתנו", אומר ארק'ה.

לא היו היכרויות וחתונות ובגידות וגירושין?

ארק'ה: "נו, בחייך".

לאחת האורחות, שרה הרמתי, דוקא יש מה להגיד על החוג מהבחינה הזאת. מסתבר שהיא אשתו השניה של שרוליק הרמתי, אבל חודשים רבים חלפו בין ההיכרות שלהם ועד שהסכים לקחתה איתו לחוג. "זה היה מאוד מחייב, לבוא עם בת זוג לחוג, יותר מללכת להורים אפילו. הוא ואישתו הראשונה היו מהמייסדים, ולהביא מישהי חדשה לא היה פשוט. 'עד שלא אדע שאנחנו רציניים לא אוכל לקחת אותך לשם', הוא אמר לי".

וגרושתו המשיכה להגיע?

"לא.", אומרת הרמתי. 

אבל יש גם דור צעיר ויש גם לפחות משפחה אחת שיש לה נציגים משני דורות:

שירה, בת 32, מלווה בבן זוג, מצלמת את מגשי העוגות והפירות שמוגשים ככיבוד. היא בעלת שני תארים באנתרופולגיה ועובדת כמנהלת מוצר בתחום המדיה הדיגטלית. ההתלהבות שלה מסידורי הכיבוד מדבקת ואני מנסה להבין מה הקסם של פלחי התפוח והקלמנטינה שטובלים בעלי בוגונוויליה על מגש כסוף.

"זה כל כך מיוחד, כל כך אחר אבל טיפוסי. כל כך קום המדינה כזה", היא מוקסמת. "מזכיר לי את השיר הזה של חוה אלברשטיין, 'קלפים על המרפסת'". היא הייתה כבר קרוב לעשר פעמים בחוג והגיעה לראשונה בעקבות הוריה, אריה ושולמית.

מה הסוד של החוג ומה מושך אותך?

"אני חושבת שיש פה הזדמנות לשמוע מומחה שמדבר בצורה לא רשמית אבל מעמיקה ובנושאים מעניינים. זה די מדהים לטעמי כי הם מתמידים כל כך הרבה שנים ויש את כל הפעילות מסביב, כמו השכנים שעוזרים לאורחים למצוא חניה ברחובות הצפופים מסביב. זו אנטיתזה למה שקורה היום בחוץ, כשכולם דורסים את כולם", היא מסכמת.

פרט לשיר של אלברשטיין (שלא מתאר ממש את אותה סיטואציה), חלק מהאורחים, בעיקר כאלה שנבצר מהם להגיע, הונצחו כבר בטקסט הפלמ"חניקי הקאנוני "ילקוט הכזבים", שכתב דן בן אמוץ. לפעמים זה היה כרטיס הכניסה שלהם לחוג. כך למשל עורך הדין מומי רביב (שמואל רבינוביץ'), שכן ומשתתף קבוע, הוא הבן של שמשון רבינוביץ', שהתפרסם בכינוי סמוך הקטן בספר. "אני פה לא בזכות עצמי אלא על הטיקט של אבא שלי", הוא אומר, חצי בצחוק. אביו נפטר כבר ב-88' והוא יליד 57'. "אלה דינוזאורים אמיתיים. על כל אחד שאתה רואה פה היה עוד אחד. זה לא ייאמן מה שהם עברו בתש"ח וביום כיפור, איזה אנשים מדהימים", הוא מסכם. עוד דמויות עם חלק בעיצוב זהות המדינה שתרמו לעיצוב החוג הם אילנה דיין, שבאה בשמחה להרצות וגם הביאה את הוריה חברים שלהם היו משתתפים קבועים בחוג. גם טומי לפיד הגיע, כשהיה מנהל הטלויזיה, וזכה להכיר את ארק'ה, שבתפקידו בפל-ים היה בין אנשי הצוות של האונייה עליה עלה לפיד לארץ, כילד קטן.

איש ידיעת הארץ אורי דביר, שהלך לעולמו ביולי האחרון, היה חבר אישי של ארק'ה ודליה, והיה משתתף קבוע בחוגים, פרט לכמה הופעות כמרצה כמובן.

במסדרון אני פוגש שני זוגות צעירים, בערך בגיל בו היו ארק'ה ודליה כשהחלו לארח. ענבר ורונן חיו בדירה ממול למשפחת פלד וכשעברו לראש העין כדי לגדל את הילד שנולד, "הורישו" לזיו ורות את הדירה, אבל היה להם תנאי אחד: שימשיכו את הקשר עם דליה וארק'ה. "הקשר עם דליה וארק'ה התחיל בעזרה עם איחסון רהיטים בימי שישי, וכמובן שהוזמנו ובאנו ומאז אנחנו משתדלים לא לפספס". זיו ורות (שמצפים לילד בחודשים הקרובים) המשיכו את הקשר עם דליה וארק'ה והיום הם מגיעים כחבורה מגובשת למפגשים.

מה לדעתכם הסוד של החוג?        

"הם קודם כל זוג מקסים", אומרת רות על המארחים, "מזה הכול מתחיל. המפגש החברתי עם האוירה המיוחדת וההרצאה הם רק בונוס".

לדעתם של ארק'ה ודליה, ה"דבק" הראשוני היה צמא לאינפורמציה ופגישה בלתי אמצעית. "כבר נכנסה אז 'התיבה המזמרת' לבתים", אומר ארק'ה. "ואנשים בכל זאת באים לכאן. ה'דבק' הוא כנראה הדחיסות - 100 איש נדחסים לדירה רגילה וזה יוצר שיחות ואוירה מיוחדת". האוירה בדירה אכן מיוחדת. המון קשרים רקומים בין האנשים, חלקם זרים זה לזה כמובן אבל נדמה שכולם גם מרגישים בבית. תורמת לזה העובדה שחלק גם מביאים כיבוד קל וכולם מוזמנים לטעום ממנו ומהסיידר החם שמוגש. הסיידר הוא בלי אלכוהול ואפילו השתיה הקלה מסתכמת במים. גם הכיבוד צנוע וארק'ה למשל לא מורשה לגשת לשולחן – דליה שומרת על רמת הסוכר בדם שלו גם כשמאה אורחים מקיפים אותה.

ארק'ה: "לא המצאנו את הגלגל. יש חוגים לכל דבר, מריקודי עם ועד גידול ציפורי שיר. אבל פה אין נושא מרכזי קבוע וגם ההפתעה משמרת את הסקרנות ולרוב אין כיסא פנוי בבית".

ואתם הולכים כמשתתפים לחוג דומה?

"אנחנו משתדלים להשתתף בחוג דומה שמתקיים אחת לחודש ברמת השרון ונקרא 'חוג אלול'. אבל זה שונה כי שם מתכנסים במועדון גימלאים והכניסה עולה 50 שקלים לאדם. זה סכום לא מבוטל וזה משנה את כל האופי של המפגש. עובדה גם שמספר האורחים שם לא קבוע. לפעמים ריק ולפעמים מלא מדי. אצלינו תמיד מלא. אצלינו גם המרצה לא מקבל כסף, אגב. אנשים שמחים לבוא ולדבר כי הם יודעים שתהיה להם חויה נעימה פה".

דליה, בחליפה חגיגית, מהסה את הנוכחים שכבר תפסו את מקומותיהם ומציגה את המרצה. היא מעבירה את רשות הדיבור לארק'ה, לא לפני שהיא מציינת את חגיגות שישים שנות הנישואין של אחד הזוגות הקבועים. מישהו בקהל ממלמל "אנחנו כבר מתקרבים ל-65 ולא חגגו לנו פה", והזוג הותיק זוכה במחיאות כפיים. אחרי ארק'ה עולה בדרך כלל עמיקם גורביץ', איש הפלמ"ח והרדיו, ומקריא שיר פרי עטו. הפעם הוא נעדר ואת מקומו ד"ר רוכלי. הוא כתב מקאמה בסגנון הטור השביעי של נתן אלתרמן והיא מלאה אופטימיות וזוכה לתשואות.

פרופסור וונשק מתחיל בהרצאתו, ומספר על דיסיפלינה חדשה יחסית באקדמיות בעולם שעוסקת בחקר מדינת ישראל. הוא חזר מסיבוב הרצאות אצל יהודי העולם כדי לגייס כספים לתיחזוק ארכיונו של בן גוריון, שמהווה כלי מחקר מרכזי כמובן, אבל מוזנח לאחרונה עקב בעיות בירוקרטיות ואחרות. אבל ליהודים החמים הערב הוא הכין הרצאה שמספקת בעיקר הצצה אינטימית ליומנים של בן גוריון ונסיון לעמוד על מאפיינים באישיותו ובחייו הפרטיים שבאו לידי ביטוי בהם. לא היו הרבה כאלה כי ב"ג היה מאוד מסור למדינה כמובן. וולשק מרצה קולח למדי וההרצאה היתה מעניינת אבל לא פרובוקטיבית או פורצת דרך. בסופה נשאלו שאלות וגם נמסרו כמה אנקדוטות ועדויות מפגישות בזמן אמת עם בן גוריון ואז התעניינו הנוכחים בחקלאות המדברים בכלל ובגידולי האצות שוונשק הוא מחלוציו. ההתעניינות של הקהל וההתמצאות בפרטים מדהימה, בהתחשב בכך שמדובר בנושא איזוטרי יחסית.

כדי להבין את הדור שלהם, שווה אולי להתעכב רגע על נסיבות היכרותם של ארק'ה ודליה. הם נפגשו כשהיא עוד נערה והוא פלמ"חניק צעיר, בהכשרה בקיבוץ בו גדלה. הוא נתן לה גרוש כדי שתוכל לבוא לבקר אותו והפגישה הגורלית נערכה ב"מצעד שלא צעד" ב-49'.

אז כן, הם לא הלכו אחרי בן גוריון לנגב ואפילו עזבו את הקיבוץ (אביה של דליה, סבי, לא הגיע לחתונתם כי כעס על כך שהם לא חיים בקיבוץ), אבל הרוח הציונית האקטיבית שנטמעה בהם בימי העליות, הפלמ"ח ותש"ח לא הפסיקה לפעום. כל השנים הם המשיכו לטייל בארץ והיום הם ממשיכים להיות מעורבים בדרכם. וקיום חוג הבית הוא הדרך שלהם.

ארק'ה, אתה מרוצה מהמפגש? הוא הצליח לחדש לך משהו על בן גוריון?

"על בן גוריון? לא. מה כבר אפשר לחדש על בן גוריון?", הוא אומר אבל ניכר עליו שהוא מרוצה, יושב על כיסא, עייף מכל המהומה. האורחים כבר עזבו ו"הילד" קיפל את הכיסאות והחזירם למקלט. "82 איש היו. זה בכלל לא רע בלילה גשום כזה. אני כבר קשה לי לעמוד ולהסתובב כל כך הרבה שעות. מחר תבוא העוזרת לנקות ולסדר. זה לא עסק זול, אגב, החוג הזה,", הוא אומר. "ולא קל גם. למה בכל זאת להמשיך? צריך לתרום למדינה ולחברה. זו התרומה שלנו! דע לך שדליה דורנר שהרצתה פה ומאוד נהנתה אמרה לנו פעם: 'שלא תעזו להפסיק! שלא תעזו!".

(פורסם ב"זמן תל אביב", 12.2011)

דליה פלד

ארק'ה. צילומים: נעם וינד