הסרט "לכודים" של אמיר הר גיל הוא שמרני ומתעקש לשבת על הגדר ולשמור על סימטריה שקרית. אבל האולם המלא בהקרנת הבכורה הייתה מלווה בנאומים מרתקים
בדרך לסינמטק תל אביב עברתי ליד קבוצה של פעילי שמאל בנקודת האיסוף שלהם להפגנות השבועיות שמתקיימות כבר בארבעה מוקדים בגדה (כולל ירושלים). זו דרך אחת לקחת חלק פעיל ומשמעותי בנסיון להביא את הסכסוך הפלסטיני ישראלי לתודעה.
בסינמטק התקיים אירוע שונה אבל דומה מבחינת המטרות. "לכודים", סרטו החדש של אמיר הר גיל, קו-פרודוקציה פלסטינית ישראלית שכוללת מעקב אחרי 3 אנשים בכל צד, הוקרן בהקרנת בכורה ישראלית, ומיד אח"כ נישאו נאומים מעניינים למדי.
הר גיל, ד"ר לקולנוע ומרצה במכללה האקדמית נתניה, יזם את הסרט החדש וביים אותו יחד עם וואפה ג'אמיל, עוזרת במאי פלסטינית. יוצרי הסרט, שהוא חלק מפרוייקט מדיה ישראלי-פלשתיני בחסות האיחוד האירופי עקבו במשך 4 שנים אחר חייהם של 6 אזרחים משני הצדדים, ישראלים ופלסטינים, בניסיון לבחון ולהראות כיצד הסכסוך משפיע על חייהם.
"הסכסוך משפיע על חיי כולם, במינונים שונים. אותי עניין מעמד הביניים, הרוב הדומם שמשלם מחיר אך שותק ולא פועל לשינוי המצב". הסרט, שהוקרן בכנסים בינלאומיים בטורונטו ובאוקספורד, הוא גם סוג של מעמד ביניים מבחינת הז'אנר, והוא לא ממש סרט קולנוע אלא משהו כמו כתבת טלויזיה ארוכה (כ-50 דקות). גם מבחינה פוליטית הוא מתעקש לשבת על הגדר ומתאמץ להראות את הסימטריה, ולכן, בפני עצמו, לא תורם הרבה לדיון ולתהליך שממילא תקוע כבר שנים. גיבוריו כוללים רופא ישראלי שנפגע בפיגוע התאבדות בקניון בעפולה, ומולו פלסטינאי צעיר שנעצר בעת הפגנה ועל לא עוול בכפו ואף הוכה באכזריות לעיני המצלמות. בשם האיזון הקדוש מתקיימים עוד כמה סיפורים כאלה במקביל, אבל מדובר בסיפורים סטטיים. הגיבורים לא עוברים במהלך הסרט שינוי רגשי או אחר בפני המצלמה, אלא מגיעים עם דעות מוצקות ומתועדים בשגרת חייהם ובנגיעות שלה לסיכסוך או לייצוגים שלו.
אחרי סרטים כמו "מחסומים", "הטיול הפנימי", ואפילו אחד שהכיר לצופים מקרוב את שגרת יומן בכלא הישראלי של פלסטיניות שהיו בדרכן לפיגוע התאבדות ("שהידה" המעולה של נטלי אסולין), הסיפורים שבחר הר גיל להציג הם קצת נדושים ולא עולים בהרבה על כתבות מגזין של ערב שישי או כאלה המודפסות במוספי סוף השבוע, אבל עצם תהליך ההפקה (במשותף עם פלסטינים) של הסרט והכוונה מאחוריו הם שהפכו את האירוע ביום שישי למעניין.
ניתוח הסרט של ידי פרופ' נעמה שפי ממכללת מכללת ספיר לקה בדיוק באותם ליקויים של הסרט.
קייס סלחוט, יזם הייטק צעיר, פלסטיני שהתחנך בארה"ב סיפר על יוזמות משותפות לישראלים ופלסטינים בהיי-טק, שאמנם מהוות חלק קטן מאוד משיתופי הפעולה של ישראל בתחום, אבל שמר על אופטימיות לגבי עתידן. ד"ר בשאר עזאה, יועץ כלכלי שגם הוא רכש את השכלתו בחו"ל דיבר על שיתופי פעולה כלכליים-שיווקיים והיה קצת פחות אופטימי. הוא טען כי ישראל חונקת את הפלסטינאים בכל דרך אפשרית כמעט. נעם בן זאב נקרא לדבר על פרויקטים מוזיקליים משותפים. הוא כותב על מוזיקה קלאסית בעיתון "הארץ" וספרו המעניין "מנגינה ישראלית" עסק גם בנושאים אלה. בהרצאה הוא בחר לספר לאו דוקא על פרויקטים משותפים ויותר התמקד בפרויקטים פלסטיניים, שמדגישים, כפי שהוא מדגים גם בספר, את התפוררות הנרטיב המוזיקלי הישראלי לעומת צמיחת ההשכלה המוזיקלית בשטחים הכבושים. גם הוא לא נשמע אופטימי במיוחד.
