ותיקי נהלל נפרדים בכאב מהמשקים החקלאיים שלהם, שכבר לא עומדים בתחרות. יפתח שבח יצא לתעד את השינויים וחזר עם סרט יפהפה שמתעד את האנשים המיוחדים הללו
יום הצילומים הראשון של הסרט "אדמה" התחיל מוקדם מאוד בבוקר. "כשאתה מצלם חקלאים אתה חי איתם. אתה קם בחמש בבוקר לחליבה, הולך הביתה לארוחת הצהריים כדי לצפות בחומרים, ואז חוזר להשלמות, כשהחום יורד והם חוזרים לשדות", אומר הבמאי יפתח שבח (גבת). הסצנה, שבה יורדים חקלאי נהלל בטרקטורים הישנים למרכז המזון, בסוף לא נכנסה לסרט. קטע אחר, שבו אחד הגיבורים, בן 83, נאבק בידיים חשופות בעשב עקשן שחדר לתחום המחיה של עץ פרי צעיר, נבחר לפתוח את הסרט. "אדמה", שמשתתף בימים אלה בתחרות בפסטיבל "דוק אביב" (ראו מסגרת), מלווה את השינויים העוברים על המשק המשפחתי בנהלל, וגדוש בצילומים של המושבניקים השורשיים האלה. הוא מתעד את הקשר שלהם לאדמה שממנה חיו
ולשמים שבהם היו תלויים, בגשם ובשמש, בתקופה שבה הם נחשבו לחוד החנית של העם שחזר למולדתו, וגם עכשיו, כשכוחות השוק חודרים לתחום המחיה שלהם ומאיימים על אורח החיים ועל הערכים שלהם.
"הכול התחיל כששמעתי שסוגרים את הרפת במשק 59, המשק של משפחת שליין", אומר שבח, שקיבוצו גבת נמצא שלוש דקות נסיעה מהמושב המפורסם. כחקלאי לשעבר, וכאדם שכמה פעמים בשבוע יוצא לריצה בשדות העמק ("חייב לראות את השינויים ואת חילופי העונות") מספר שבח על קשר פיזי ונפשי לאדמה. "לכן עניין אותי לתעד את האנשים המיוחדים האלה. הלכתי ודפקתי על הדלת. ואריק שליין פתח לי".
אדמה משוגעת
גם סרטו הקודם של שבח עסק בקצו של פרוייקט מפואר. "הגביע נדד צפונה" (הופק ב-2001 על ידי אולפני יגור) חזר לזכייה של הפועל גבת-יגור בגביע המדינה בכדורסל (1976), ושחזר גם את ההתדרדרות שבאה אחריה. ארבע שנים אחרי כבר התפרקה הקבוצה, ולדברי שבח, הסיפור מסמל את השינויים שהחלו אז בכל החברה הישראלית.
שבח, 38, אדם חייכן ונעים שבהליכותיו מגלה טפח ומסתיר טפחיים, מצטייר גם כבחור ערכי. הוא בנו של האמן עמוס שבח ("ספגנו הרבה תרבות בבית"), חי בגבת עם נטע, בת קיבוץ יפעת, ויחד הם מגדלים את בנם אור. לקולנוע הגיע בשנות העשרים לחייו, כשחיפש כיוון ומצא מסגרת לא מחייבת בדמות בית הספר לקולנוע בגבעת חביבה. שנה הוא בילה שם, ואז עבר למסלול אקדמי במכללת יזרעאל ואחר כך לבר אילן.
התזה שלו נקראה "הצבר שם ג'ל בקוצים" ועסקה ב"ישראלי החדש, זה של ערוץ 2 והמותגים, ואיך שהוא וערכיו משתקפים ומעוצבים על ידי עולם הפרסום".
פרט להיותו מורה לקולנוע, עובד שבח בתחום המדיה במפעל פלסטרו שבקיבוצו, ופעם בכמה שנים הוא גם עושה סרט תיעודי. "זה פרויקט רציני וקשה", הוא אומר, "לקח לנו שלוש שנים לעשות אותו". שבח מדבר בלשון רבים פשוט כי לדבריו הסרט נעשה בצוות. "עם הצלם רן אביעד אני בקשר הדוק מאז הלימודים בגבעת חביבה, וגם העורך קובי נתנאל הולך איתי מהסרט הראשון. כולנו חברים טובים גם מחוץ לסרטים". הפעם הם החליטו ללכת על כיוון קולנועי ולא טלוויזיוני, ולצורך התמיכה פנו לשניים מהבכירים שבמפיקי הקולנוע, מרק רוזנבאום ואיתי תמיר (שבין היתר, רשומים על שמם הסרטים קלרה הקדושה, החברים של יאנה, חתונה מאוחרת, אור ועוד רבים). "הם הביאו איתם ניסיון רב שנים, והיו מעורבים מאוד בבחירת התכנים, בצילום ובעריכה, וממש השקיעו את נשמתם", אומר שבח. והסתבר שלתמיר יש גם משפחה בנהלל.
אחרי שהמפיקים החליטו לאמץ את המיזם, נשלח שבח לנסח את הבקשות לתמיכה מהקרנות השונות. הצלם אביעד (מחופית, "בעל חיבה מיוחדת לארוחות בחדרי אוכל קיבוציים") חזר לעניינים רק בתחילת הצילומים. יום אחרי ההגשה נולד אור, בנם של יפתח ושל נטע. הבקשות גם הן נשאו פרי, וקרן מקור והרשות השנייה החליטו לתמוך בסרט.
שבח: "הצילומים המשכו שנה, והשיטה הייתה עבודה בהתראה קצרה. הקפצתי את הצוות ברגע ששמעתי על אירוע מעניין ופוטוגני. בסרט תיעודי, כמו בסרט תיעודי, היחס בין החומרים המצולמים לאלה שצולחים את כל התהליך ומגיעים למסך הגדול הוא עצום. ב"אדמה" הוא היה אף גדול מהרגיל".
חצי שנה ארך התחקיר לצורך כתיבת התסריט. "בהתחלה חשבתי להתרכז בכל הדור, ואז עלה רעיון לעשות סרט על ארבע פרידות מסוגים שונים, אחת מהן חקלאית. בסוף, בגלל עוצמת הפרידה של התאומים והשתיקה הרועמת שלהם כשהם עוקבים אחרי המשאית המתרחקת עם הפרות, הבנתי שאני מתחבר רגשית לחקלאים ולכאבם".
אדמה זרה
עשרה גיבורים נבחרו לצילומים, ובגרסה הסופית "מככבות" שלוש משפחות: התאומים אריק ויהודה שליין, אברהם (בם) המר ואשתו אילנה, ונחום תמיר ובניו דודי ואודי.
"הסרט שייך לגיבורים שלו, החקלאים המושבניקים, בני הדור השני בנהלל, שעדיין קמים בבוקר בכל מזג אוויר ויורדים בטרקטור למרכז מזון. הם אנשים מיוחדים", הוא אומר, "זן הולך ונעלם". והסרט היפה באמת עוסק גם במה שקורה עם התבגרות הדור השלישי, עם ההכרה באי יכולתה של החקלאות הזעירה לפרנס יותר ממשפחה אחת למשק, ובעובדה שלמעשה מגיע לקצו אורח חיים ייחודי, שהיה פעם אחד מהמרכיבים של הזהות הישראלית. "זה חלק מהתהליך הכלל עולמי, שבו החברות הגדולות משתלטות על שטחים חקלאיים", אומר שבח. "אבל הסרט כמעט לא עוסק בכך באופן ישיר, והוא אינו פוליטי באופן בוטה".
ובכל זאת יש שם פוליטיקה.
"נכון, הרי אי אפשר לעשות יצירה תיעודית בלי להתייחס למשמעויות הפוליטיות".
ואכן, הסרט, שמאופיין בצילומים ארוכים ויפים של שדות העמק תוך כדי חילופי עונות השנה, דורש מהצופה התמסרות, ונותן בתמורה הנאה חושית ניכרת. אבל הוא גם לא נותן לשכוח לרגע את מערכת היחסים ואת הכוחות שבתוכם נוצרו, כלומר את הפוליטיקה. מכיוון שאין קריין (voice over) בסרט, והאווירה בו מהורהרת ומתבוננת, העמדה של יוצרו אינה מובהקת. לא כך עמדתם של גיבוריו. "אנחנו קיבלנו את האדמה הזאת מעם ישראל כדי לעבד אותה. אם אתה לא מעבד אותה, אז בעצם אתה צריך להחזיר אותה, ויש מספיק יהודים שרוצים לעבד את האדמה. ואם אנחנו לא נהיה פה אז אנחנו לא יודעים מי", אומר אברהם בם המר ממש בתחילת הסרט, והסצנה שבה הוא מוכר עגלים לסוחרים ערבים ממשיכה ומדגישה את הסמליות. הנימה הזאת חוזרת עם תום הסרט, כשהוא אומר "איכר אמיתי, הכול הוא ייתן, אבל על האדמה הוא מוכן להיהרג".
לא רק העניין הלאומי עומד על הפרק, אלא גם התהליכים הכלכליים שעוברת החברה החקלאית כחלק ממדינת ישראל. אסיפה של חברי נהלל, שבה דנים על גורל האדמות שהתפנו, חושפת את ההתלבטות ואת הפער הבין דורי.
סמליות רבה יש גם בחזרה של הדור השלישי להתבססות כלכלית על המסחר. "לא רק שאי אפשר לפרנס שתי משפחות ממשק אחד קטן, בכלל לא בטוח שאפשר להתקיים ממשק כזה", אומר אודי תמיר, בן הדור השלישי, ואז אנחנו מתלווים אליו למסע של ייבוא עגלים מליטא הקפואה.
כשהמצלמה מגיעה לשם, ללא הקדמות והסברים, בולט הנוף המהמם בשונותו. שלג ירד על אזור החווה הענקית והקפואה, ובניגוד לאזור המוכר והמתוחם של שדות נהלל, כאן השטח נראה אינסופי ומנוכר. בתי החווה התעשייתיים מזכירים מחנות בהקשר מדכא. ההבדל בין העסק המשפחתי לזה חובק הארצות משתקף היטב בנסיעה לליטא, בעיקר בצילומים של העמסת העגלים, העומדים בכלובים, במטוס משא גדול. בניגוד לבקיאות האישית של אביו, נחום תמיר, בחייהן של הפרות ("אני זוכר שהמשק כלל שש פרות, ואז שתים-עשרה", הוא אומר), כאן הניכור והתעשייתיות שולטים בכיפה.
מתוך האדמה
מעבר למבט הרציני המביא משמעויות חברתיות ופוליטיות נכבדות, הסרט משמש כתיעוד משעשע של אורח החיים המיושן והטוב הזה. שפת הגוף העדינה והנחרצת שפיתחו האיכרים והשפה המדוברת המצ'ואיסטית במקצת משדרים חן שאפיין ישראליות מסוימת מאוד.
למשל, סצינה שצולמה בערב שירה בציבור, שנערך בבית אלפא, מספרת קצת על העולם התרבותי ועל התפקיד
שמשחקת נוסטלגיה, גם אם לא באופן לא מודע, בחייהם של הגיבורים. גם הרגליהם הקטנים מתועדים בחייכנות וממחישים עד מה האנשים הללו הם תבנית נוף מולדתם, ובעיקר המשק החקלאי שבו חיו מאז הלידה.
"החוזה מול הגיבורים נחתם בלחיצת יד", מספר שבח, "בניגוד לנהלים הרגילים וההמלצות לחתום חוזה משפטי, כדי למנוע סכנה למיזם כולו, כתוצאה מהתנגדות של אחד המצולמים להשתתפות בסרט. לא ראיתי שום דרך אחרת לסכם את זה איתם, וגם לא היה צורך. היה פה אמון מוחלט וגם סוג של קרבה תרבותית שדי בה בלחיצת יד. לפעמים, במהלך הצילומים גרנו אצל המשפחות, והיחסים היו אינטימיים ומשפחתיים".
נשמע כאילו זה יותר חשוב מהסרט עצמו.
"נכון, היחסים עם האנשים חשובים לי הרבה יותר מהסרט עצמו, ולשמחתי הם ממשיכים גם היום, ואני מגיע לנהלל לא מעט".
פרט לסצינה או שתיים סביב שולחן האוכל, חסרונן של הנשים בולט.
"נכון, נכון. דווקא היו חומרים מצוינים אבל אין מה לעשות, חייבים לדעת להתמקד בסופו של דבר, והסיפור של הסרט היה על אלה שמתעקשים לצאת לחצרות המשקים ולשדה כל יום, ואלה הם הגברים".
אולי בפעם הבאה?
"זה רעיון טוב, אבל בינתיים אני מתאושש מההפקה, והולך לנוח כמה שנים עד הסרט הבא".
סצינה אחת בסרט, שבה מצולם אריק בעודו מדסקס את השטח, נחרתה בזיכרוני. אריק יורד מהטרקטור, ובגב כפוף מסלק אבנים גדולות מהשטח. מאיפה הן צצו פתאום, אחרי עשרות שנים של עיבוד השטח? מתבקש לשאול. נראה שאריק כבר לא שואל שאלות כאלה ושהוא פשוט יודע את התשובה. אולי לאדמה סודות משלה, והם נחשפים רק למי שמתמסר אליה עד כלות.
פורסם ב"דף הירוק". ניתן לצפות בסרט כאן
יום הצילומים הראשון של הסרט "אדמה" התחיל מוקדם מאוד בבוקר. "כשאתה מצלם חקלאים אתה חי איתם. אתה קם בחמש בבוקר לחליבה, הולך הביתה לארוחת הצהריים כדי לצפות בחומרים, ואז חוזר להשלמות, כשהחום יורד והם חוזרים לשדות", אומר הבמאי יפתח שבח (גבת). הסצנה, שבה יורדים חקלאי נהלל בטרקטורים הישנים למרכז המזון, בסוף לא נכנסה לסרט. קטע אחר, שבו אחד הגיבורים, בן 83, נאבק בידיים חשופות בעשב עקשן שחדר לתחום המחיה של עץ פרי צעיר, נבחר לפתוח את הסרט. "אדמה", שמשתתף בימים אלה בתחרות בפסטיבל "דוק אביב" (ראו מסגרת), מלווה את השינויים העוברים על המשק המשפחתי בנהלל, וגדוש בצילומים של המושבניקים השורשיים האלה. הוא מתעד את הקשר שלהם לאדמה שממנה חיו
ולשמים שבהם היו תלויים, בגשם ובשמש, בתקופה שבה הם נחשבו לחוד החנית של העם שחזר למולדתו, וגם עכשיו, כשכוחות השוק חודרים לתחום המחיה שלהם ומאיימים על אורח החיים ועל הערכים שלהם.
"הכול התחיל כששמעתי שסוגרים את הרפת במשק 59, המשק של משפחת שליין", אומר שבח, שקיבוצו גבת נמצא שלוש דקות נסיעה מהמושב המפורסם. כחקלאי לשעבר, וכאדם שכמה פעמים בשבוע יוצא לריצה בשדות העמק ("חייב לראות את השינויים ואת חילופי העונות") מספר שבח על קשר פיזי ונפשי לאדמה. "לכן עניין אותי לתעד את האנשים המיוחדים האלה. הלכתי ודפקתי על הדלת. ואריק שליין פתח לי".
אדמה משוגעת
גם סרטו הקודם של שבח עסק בקצו של פרוייקט מפואר. "הגביע נדד צפונה" (הופק ב-2001 על ידי אולפני יגור) חזר לזכייה של הפועל גבת-יגור בגביע המדינה בכדורסל (1976), ושחזר גם את ההתדרדרות שבאה אחריה. ארבע שנים אחרי כבר התפרקה הקבוצה, ולדברי שבח, הסיפור מסמל את השינויים שהחלו אז בכל החברה הישראלית.
שבח, 38, אדם חייכן ונעים שבהליכותיו מגלה טפח ומסתיר טפחיים, מצטייר גם כבחור ערכי. הוא בנו של האמן עמוס שבח ("ספגנו הרבה תרבות בבית"), חי בגבת עם נטע, בת קיבוץ יפעת, ויחד הם מגדלים את בנם אור. לקולנוע הגיע בשנות העשרים לחייו, כשחיפש כיוון ומצא מסגרת לא מחייבת בדמות בית הספר לקולנוע בגבעת חביבה. שנה הוא בילה שם, ואז עבר למסלול אקדמי במכללת יזרעאל ואחר כך לבר אילן.
התזה שלו נקראה "הצבר שם ג'ל בקוצים" ועסקה ב"ישראלי החדש, זה של ערוץ 2 והמותגים, ואיך שהוא וערכיו משתקפים ומעוצבים על ידי עולם הפרסום".
פרט להיותו מורה לקולנוע, עובד שבח בתחום המדיה במפעל פלסטרו שבקיבוצו, ופעם בכמה שנים הוא גם עושה סרט תיעודי. "זה פרויקט רציני וקשה", הוא אומר, "לקח לנו שלוש שנים לעשות אותו". שבח מדבר בלשון רבים פשוט כי לדבריו הסרט נעשה בצוות. "עם הצלם רן אביעד אני בקשר הדוק מאז הלימודים בגבעת חביבה, וגם העורך קובי נתנאל הולך איתי מהסרט הראשון. כולנו חברים טובים גם מחוץ לסרטים". הפעם הם החליטו ללכת על כיוון קולנועי ולא טלוויזיוני, ולצורך התמיכה פנו לשניים מהבכירים שבמפיקי הקולנוע, מרק רוזנבאום ואיתי תמיר (שבין היתר, רשומים על שמם הסרטים קלרה הקדושה, החברים של יאנה, חתונה מאוחרת, אור ועוד רבים). "הם הביאו איתם ניסיון רב שנים, והיו מעורבים מאוד בבחירת התכנים, בצילום ובעריכה, וממש השקיעו את נשמתם", אומר שבח. והסתבר שלתמיר יש גם משפחה בנהלל.
אחרי שהמפיקים החליטו לאמץ את המיזם, נשלח שבח לנסח את הבקשות לתמיכה מהקרנות השונות. הצלם אביעד (מחופית, "בעל חיבה מיוחדת לארוחות בחדרי אוכל קיבוציים") חזר לעניינים רק בתחילת הצילומים. יום אחרי ההגשה נולד אור, בנם של יפתח ושל נטע. הבקשות גם הן נשאו פרי, וקרן מקור והרשות השנייה החליטו לתמוך בסרט.
שבח: "הצילומים המשכו שנה, והשיטה הייתה עבודה בהתראה קצרה. הקפצתי את הצוות ברגע ששמעתי על אירוע מעניין ופוטוגני. בסרט תיעודי, כמו בסרט תיעודי, היחס בין החומרים המצולמים לאלה שצולחים את כל התהליך ומגיעים למסך הגדול הוא עצום. ב"אדמה" הוא היה אף גדול מהרגיל".
חצי שנה ארך התחקיר לצורך כתיבת התסריט. "בהתחלה חשבתי להתרכז בכל הדור, ואז עלה רעיון לעשות סרט על ארבע פרידות מסוגים שונים, אחת מהן חקלאית. בסוף, בגלל עוצמת הפרידה של התאומים והשתיקה הרועמת שלהם כשהם עוקבים אחרי המשאית המתרחקת עם הפרות, הבנתי שאני מתחבר רגשית לחקלאים ולכאבם".
אדמה זרה
עשרה גיבורים נבחרו לצילומים, ובגרסה הסופית "מככבות" שלוש משפחות: התאומים אריק ויהודה שליין, אברהם (בם) המר ואשתו אילנה, ונחום תמיר ובניו דודי ואודי.
"הסרט שייך לגיבורים שלו, החקלאים המושבניקים, בני הדור השני בנהלל, שעדיין קמים בבוקר בכל מזג אוויר ויורדים בטרקטור למרכז מזון. הם אנשים מיוחדים", הוא אומר, "זן הולך ונעלם". והסרט היפה באמת עוסק גם במה שקורה עם התבגרות הדור השלישי, עם ההכרה באי יכולתה של החקלאות הזעירה לפרנס יותר ממשפחה אחת למשק, ובעובדה שלמעשה מגיע לקצו אורח חיים ייחודי, שהיה פעם אחד מהמרכיבים של הזהות הישראלית. "זה חלק מהתהליך הכלל עולמי, שבו החברות הגדולות משתלטות על שטחים חקלאיים", אומר שבח. "אבל הסרט כמעט לא עוסק בכך באופן ישיר, והוא אינו פוליטי באופן בוטה".
ובכל זאת יש שם פוליטיקה.
"נכון, הרי אי אפשר לעשות יצירה תיעודית בלי להתייחס למשמעויות הפוליטיות".
ואכן, הסרט, שמאופיין בצילומים ארוכים ויפים של שדות העמק תוך כדי חילופי עונות השנה, דורש מהצופה התמסרות, ונותן בתמורה הנאה חושית ניכרת. אבל הוא גם לא נותן לשכוח לרגע את מערכת היחסים ואת הכוחות שבתוכם נוצרו, כלומר את הפוליטיקה. מכיוון שאין קריין (voice over) בסרט, והאווירה בו מהורהרת ומתבוננת, העמדה של יוצרו אינה מובהקת. לא כך עמדתם של גיבוריו. "אנחנו קיבלנו את האדמה הזאת מעם ישראל כדי לעבד אותה. אם אתה לא מעבד אותה, אז בעצם אתה צריך להחזיר אותה, ויש מספיק יהודים שרוצים לעבד את האדמה. ואם אנחנו לא נהיה פה אז אנחנו לא יודעים מי", אומר אברהם בם המר ממש בתחילת הסרט, והסצנה שבה הוא מוכר עגלים לסוחרים ערבים ממשיכה ומדגישה את הסמליות. הנימה הזאת חוזרת עם תום הסרט, כשהוא אומר "איכר אמיתי, הכול הוא ייתן, אבל על האדמה הוא מוכן להיהרג".
לא רק העניין הלאומי עומד על הפרק, אלא גם התהליכים הכלכליים שעוברת החברה החקלאית כחלק ממדינת ישראל. אסיפה של חברי נהלל, שבה דנים על גורל האדמות שהתפנו, חושפת את ההתלבטות ואת הפער הבין דורי.
סמליות רבה יש גם בחזרה של הדור השלישי להתבססות כלכלית על המסחר. "לא רק שאי אפשר לפרנס שתי משפחות ממשק אחד קטן, בכלל לא בטוח שאפשר להתקיים ממשק כזה", אומר אודי תמיר, בן הדור השלישי, ואז אנחנו מתלווים אליו למסע של ייבוא עגלים מליטא הקפואה.
כשהמצלמה מגיעה לשם, ללא הקדמות והסברים, בולט הנוף המהמם בשונותו. שלג ירד על אזור החווה הענקית והקפואה, ובניגוד לאזור המוכר והמתוחם של שדות נהלל, כאן השטח נראה אינסופי ומנוכר. בתי החווה התעשייתיים מזכירים מחנות בהקשר מדכא. ההבדל בין העסק המשפחתי לזה חובק הארצות משתקף היטב בנסיעה לליטא, בעיקר בצילומים של העמסת העגלים, העומדים בכלובים, במטוס משא גדול. בניגוד לבקיאות האישית של אביו, נחום תמיר, בחייהן של הפרות ("אני זוכר שהמשק כלל שש פרות, ואז שתים-עשרה", הוא אומר), כאן הניכור והתעשייתיות שולטים בכיפה.
מתוך האדמה
מעבר למבט הרציני המביא משמעויות חברתיות ופוליטיות נכבדות, הסרט משמש כתיעוד משעשע של אורח החיים המיושן והטוב הזה. שפת הגוף העדינה והנחרצת שפיתחו האיכרים והשפה המדוברת המצ'ואיסטית במקצת משדרים חן שאפיין ישראליות מסוימת מאוד.
למשל, סצינה שצולמה בערב שירה בציבור, שנערך בבית אלפא, מספרת קצת על העולם התרבותי ועל התפקיד
שמשחקת נוסטלגיה, גם אם לא באופן לא מודע, בחייהם של הגיבורים. גם הרגליהם הקטנים מתועדים בחייכנות וממחישים עד מה האנשים הללו הם תבנית נוף מולדתם, ובעיקר המשק החקלאי שבו חיו מאז הלידה.
"החוזה מול הגיבורים נחתם בלחיצת יד", מספר שבח, "בניגוד לנהלים הרגילים וההמלצות לחתום חוזה משפטי, כדי למנוע סכנה למיזם כולו, כתוצאה מהתנגדות של אחד המצולמים להשתתפות בסרט. לא ראיתי שום דרך אחרת לסכם את זה איתם, וגם לא היה צורך. היה פה אמון מוחלט וגם סוג של קרבה תרבותית שדי בה בלחיצת יד. לפעמים, במהלך הצילומים גרנו אצל המשפחות, והיחסים היו אינטימיים ומשפחתיים".
נשמע כאילו זה יותר חשוב מהסרט עצמו.
"נכון, היחסים עם האנשים חשובים לי הרבה יותר מהסרט עצמו, ולשמחתי הם ממשיכים גם היום, ואני מגיע לנהלל לא מעט".
פרט לסצינה או שתיים סביב שולחן האוכל, חסרונן של הנשים בולט.
"נכון, נכון. דווקא היו חומרים מצוינים אבל אין מה לעשות, חייבים לדעת להתמקד בסופו של דבר, והסיפור של הסרט היה על אלה שמתעקשים לצאת לחצרות המשקים ולשדה כל יום, ואלה הם הגברים".
אולי בפעם הבאה?
"זה רעיון טוב, אבל בינתיים אני מתאושש מההפקה, והולך לנוח כמה שנים עד הסרט הבא".
סצינה אחת בסרט, שבה מצולם אריק בעודו מדסקס את השטח, נחרתה בזיכרוני. אריק יורד מהטרקטור, ובגב כפוף מסלק אבנים גדולות מהשטח. מאיפה הן צצו פתאום, אחרי עשרות שנים של עיבוד השטח? מתבקש לשאול. נראה שאריק כבר לא שואל שאלות כאלה ושהוא פשוט יודע את התשובה. אולי לאדמה סודות משלה, והם נחשפים רק למי שמתמסר אליה עד כלות.
פורסם ב"דף הירוק". ניתן לצפות בסרט כאן
