הדפדוף ב"עצמאי בשטח", הספר שיצא במלאות אחת עשרה שנים למותו של מאיר אריאל, מעורר געגועים לאחד היוצרים החשובים שהקים הקיבוץ לישראל, ומזכיר ספר אחר שלו שיצא ואזל
משפחתו של מאיר אריאל ממשיכה להנציח את זכרו, ובמלאות אחת-עשרה שנים למותו, ראה אור ספר אלבום: "מאיר אריאל - עצמאי בשטח" (עורך: יואב קוטנר, הוצאת כינרת), הכולל את רוב הטקסטים של אריאל שהולחנו, וגם כאלה שלא. בין הכתובים משובצות גם תמונות של אריאל, משפחתו וחבריו, והדפדוף מעורר געגועים ליוצר וליצירתו ואף מספק נחמה קלה על חסרונו. בספר משולבים, לצד כרוניקה כמעט יבשה (מאת יואב קוטנר), צילומים ומכתבים, חלקם בכתב ידו של אריאל, וגם ציורים פרי עטו ושל בני משפחתו, שנותנים הרגשה של אלבום כמעט משפחתי.
המפגש עם הטקסטים הכתובים של אריאל, ללא המנגינה ברקע, מאתגר את הקורא ומעלה את השאלה אם הם עומדים בפני עצמם, או אולי רק הלחן וההגשה של אריאל מעניקים לשירים את הקסם הבלתי-מפוענח, הייחודי להם.
כותרת המשנה של הספר - "כל השירים" - עלולה לבלבל. הרי מדובר באדם שיצר טקסטים חדשות לבקרים, בכתב ובעל-פה, לאו דווקא עם הגדרה ברורה בין שיר לבין "סתם" טקסט. היו לו, לדוגמה, הקדמות לשירים שביצע בקביעות בהופעות, ושנחשבו בעיני מעריציו לחלק בלתי-נפרד מהשיר. טוב עשה העורך שהנציחו גם את החלק המיוחד הזה שבו, ובכך את הקשר בין כושר ההתבטאות שלו בעל-פה לבין כתיבתו.
"הדשא של השכן", למשל (עמ' 136), הוא אחד מאותם קטעים שאריאל היה מספר בהופעות. זהו סיפור קצר, מחכים ומבדח, שעוסק ביחסי שכנות בקיבוץ כמיקרוקוסמוס ליחסים בין האינדיבידואל לסביבתו. פרט מעניין הוא שאת הקטע הזה החל אריאל לספר רק בשנות התשעים, כלומר שנים אחרי שעזב את הקיבוץ. האם ייתכן שלא העז לעשות זאת לפני כן?
המדרש של אריאל סביב שירו "על ארץ מוותרים רק בלב", המוצג בכתב ידו ועוטף את השיר עצמו, כמכתב הנשלח למערכת העיתון "מקור ראשון" - חושף עוד פיסה מעניינת מדרכי העבודה של אריאל, ממעורבותו הניכרת בחיי היום יום ומפתיחותו לדיאלוג. לטעמי, היה מותר גם להמשיך בקו הזה ולתת ביטוי לפליטות הפה והקולמוס מעוררות המחלוקת, אבל הדברים באים לידי ביטוי גם כך בטקסטים המבריקים שלו.
התרגומים של אריאל לשירים של בוב דילן הם דוגמה לטקסטים שעדיף היה שלא יופיעו באלבום. הכוח שהיה בביצועים החיים לתרגומים אלה הלך לאיבוד בהעברה לדף. כאן נכנעו יוצרי הספר לכרונולוגיה באופן בלתי-מוצדק. במקומם, אולי היה כדאי לשלב קטעים מהספדים שכתב אריאל, שהתפרסם בין היתר כמספיד מעולה בקיבוצו. זאת, אולי, ההזדמנות לקרוא למשפחה לחדש את ייצור והפצת הספר שאיגד הספדים שכתב אריאל (ואזל מהמדפים), ולשלוח להם תודה נרגשת על פועלם המבורך להנצחת זכרו של אחד מהחשובים ביוצרים הישראלים.
