אבא שלי אמר שזה ייגמר ככה – ולא האמנתי לו. היא תמשיך להשתמש, ובסוף גם תזרוק אותך. לא הקשבתי לו. אז נכון שעם רומי בבטן היא לא הריצה שורות, וגם בשלושת החודשים האחרונים היא נקייה. אבל מאיפה לי שהיא מתכוונת להמשיך ככה? ומה עם כל הבקרים האלה, שאני הייתי צריך לשמור על שלי, בזמן שהיא ירדה למטה להשתמש? ואז אני מאחר לעבודה, והיא עוד מציקה לי על השלוש וחצי שאני מביא במשכורת.
טלוויזיה, קצת גראס וגיטרה חשמלית. ככה אני מעביר את החודש האחרון, מאז שפיטרו אותי. זה לא רק בגלל השעתיים האלה, בבוקר. האמת שכבר די נמאס לי במילא, והמניאקים לא רצו לקדם אותי, ועכשיו גם עושים לי בעיות עם הפיצויים והדמי הבראה. אין, רק בית משפט.
אני רק מקווה שהיא לא מתכוונת ברצינות למה שהיא אומרת בחודשיים האחרונים. אני עדיין אוהב אותה ולא מאמין שהיא באמת רוצה שאני אעזוב אותה ואת שלי. הייתי צריך להתחתן איתה, ולא להסכים רק לגור איתה ולעשות לה ילדה. לא, היא בטח צוחקת. כל מה שאני צריך לעשות זה לחתוך את האבוקדו הזה, ביצה אחת, בצל ומלח, ואז לראות את המצחיקים האלה בטלוויזיה. רומי ישנה בחדר שלה.
ואני עדיין אוהב אותה. אמנם היא גדולה עלי בכמה שנים ונרקומנית, ואבא שלי הפסיק לדבר איתי מאז שאנחנו ביחד, אבל אני אוהב אותה. והכי את רומי. היא כבר התחילה לדבר כבר. איזה חמודה. שולחן, הולכים, כל מיני.
לא, לא יכול להיות שהיא רצינית. היא לא לקחה אותי סתם בשביל שיהיה לה מישהו בבית, שיביא משכורת. היא אוהבת אותי ואני אותה, ויש לנו את רומי והיא לא רצינית.
אני חוזר למטבח ומכין קפה. ואז היא נכנסת. היא נכנסת למטבח, וכשאני עם הגב אליה, מחזיק כפית מלאה בקפה מעל הכוס, היא מספרת שקבעו לנו דיון בבית משפט על ההרחקה. "הסדר" זה נקרא. היא רצינית. היא הייתה רצינית כל הזמן.
איזה קטע. באותו בית משפט גם אמא שלי הוציאה לאבא שלי צו הרחקה.
עזבתי הכל מיד אחרי ששמעתי אותה, והלכתי לטייל ברחובות. אבל היא גם סיפרה שיש לה עוד אחד בבטן. איזה מגניב, שני ילדים זה סבבה. הקצבאות יקפצו לנו פי שתיים. הלוואי שהוא שלי.
