יום שני, 8 בדצמבר 2008

שיר כאב

ותיקי נהלל נפרדים בכאב מהמשקים החקלאיים שלהם, שכבר לא עומדים בתחרות. יפתח שבח יצא לתעד את השינויים וחזר עם סרט יפהפה שמתעד את האנשים המיוחדים הללו


יום הצילומים הראשון של הסרט "אדמה" התחיל מוקדם מאוד בבוקר. "כשאתה מצלם חקלאים אתה חי איתם. אתה קם בחמש בבוקר לחליבה, הולך הביתה לארוחת הצהריים כדי לצפות בחומרים, ואז חוזר להשלמות, כשהחום יורד והם חוזרים לשדות", אומר הבמאי יפתח שבח (גבת). הסצנה, שבה יורדים חקלאי נהלל בטרקטורים הישנים למרכז המזון, בסוף לא נכנסה לסרט. קטע אחר, שבו אחד הגיבורים, בן 83, נאבק בידיים חשופות בעשב עקשן שחדר לתחום המחיה של עץ פרי צעיר, נבחר לפתוח את הסרט. "אדמה", שמשתתף בימים אלה בתחרות בפסטיבל "דוק אביב" (ראו מסגרת), מלווה את השינויים העוברים על המשק המשפחתי בנהלל, וגדוש בצילומים של המושבניקים השורשיים האלה. הוא מתעד את הקשר שלהם לאדמה שממנה חיו
ולשמים שבהם היו תלויים, בגשם ובשמש, בתקופה שבה הם נחשבו לחוד החנית של העם שחזר למולדתו, וגם עכשיו, כשכוחות השוק חודרים לתחום המחיה שלהם ומאיימים על אורח החיים ועל הערכים שלהם.
"הכול התחיל כששמעתי שסוגרים את הרפת במשק 59, המשק של משפחת שליין", אומר שבח, שקיבוצו גבת נמצא שלוש דקות נסיעה מהמושב המפורסם. כחקלאי לשעבר, וכאדם שכמה פעמים בשבוע יוצא לריצה בשדות העמק ("חייב לראות את השינויים ואת חילופי העונות") מספר שבח על קשר פיזי ונפשי לאדמה. "לכן עניין אותי לתעד את האנשים המיוחדים האלה. הלכתי ודפקתי על הדלת. ואריק שליין פתח לי".





אדמה משוגעת


גם סרטו הקודם של שבח עסק בקצו של פרוייקט מפואר. "הגביע נדד צפונה" (הופק ב-2001 על ידי אולפני יגור) חזר לזכייה של הפועל גבת-יגור בגביע המדינה בכדורסל (1976), ושחזר גם את ההתדרדרות שבאה אחריה. ארבע שנים אחרי כבר התפרקה הקבוצה, ולדברי שבח, הסיפור מסמל את השינויים שהחלו אז בכל החברה הישראלית.
 שבח, 38, אדם חייכן ונעים שבהליכותיו מגלה טפח ומסתיר טפחיים, מצטייר גם כבחור ערכי. הוא בנו של האמן עמוס שבח ("ספגנו הרבה תרבות בבית"), חי בגבת עם נטע, בת קיבוץ יפעת, ויחד הם מגדלים את בנם אור. לקולנוע הגיע בשנות העשרים לחייו, כשחיפש כיוון ומצא מסגרת לא מחייבת בדמות בית הספר לקולנוע בגבעת חביבה. שנה הוא בילה שם, ואז עבר למסלול אקדמי במכללת יזרעאל ואחר כך לבר אילן.
התזה שלו נקראה "הצבר שם ג'ל בקוצים" ועסקה ב"ישראלי החדש, זה של ערוץ 2 והמותגים, ואיך שהוא וערכיו משתקפים ומעוצבים על ידי עולם הפרסום".
פרט להיותו מורה לקולנוע, עובד שבח בתחום המדיה במפעל פלסטרו שבקיבוצו, ופעם בכמה שנים הוא גם עושה סרט תיעודי. "זה פרויקט רציני וקשה", הוא אומר, "לקח לנו שלוש שנים לעשות אותו". שבח מדבר בלשון רבים פשוט כי לדבריו הסרט נעשה בצוות. "עם הצלם רן אביעד אני בקשר הדוק מאז הלימודים בגבעת חביבה, וגם העורך קובי נתנאל הולך איתי מהסרט הראשון. כולנו חברים טובים גם מחוץ לסרטים". הפעם הם החליטו ללכת על כיוון קולנועי ולא טלוויזיוני, ולצורך התמיכה פנו לשניים מהבכירים שבמפיקי הקולנוע, מרק רוזנבאום ואיתי תמיר (שבין היתר, רשומים על שמם הסרטים קלרה הקדושה, החברים של יאנה, חתונה מאוחרת, אור ועוד רבים). "הם הביאו איתם ניסיון רב שנים, והיו מעורבים מאוד בבחירת התכנים, בצילום ובעריכה, וממש השקיעו את נשמתם", אומר שבח. והסתבר שלתמיר יש גם משפחה בנהלל.
אחרי שהמפיקים החליטו לאמץ את המיזם, נשלח שבח לנסח את הבקשות לתמיכה מהקרנות השונות. הצלם אביעד (מחופית, "בעל חיבה מיוחדת לארוחות בחדרי אוכל קיבוציים") חזר לעניינים רק בתחילת הצילומים. יום אחרי ההגשה נולד אור, בנם של יפתח ושל נטע. הבקשות גם הן נשאו פרי, וקרן מקור והרשות השנייה החליטו לתמוך בסרט.
שבח: "הצילומים המשכו שנה, והשיטה הייתה עבודה בהתראה קצרה. הקפצתי את הצוות ברגע ששמעתי על אירוע מעניין ופוטוגני. בסרט תיעודי, כמו בסרט תיעודי, היחס בין החומרים המצולמים לאלה שצולחים את כל התהליך ומגיעים למסך הגדול הוא עצום. ב"אדמה" הוא היה אף גדול מהרגיל".
חצי שנה ארך התחקיר לצורך כתיבת התסריט. "בהתחלה חשבתי להתרכז בכל הדור, ואז עלה רעיון לעשות סרט על ארבע פרידות מסוגים שונים, אחת מהן חקלאית. בסוף, בגלל עוצמת הפרידה של התאומים והשתיקה הרועמת שלהם כשהם עוקבים אחרי המשאית המתרחקת עם הפרות, הבנתי שאני מתחבר רגשית לחקלאים ולכאבם".


אדמה זרה
עשרה גיבורים נבחרו לצילומים, ובגרסה הסופית "מככבות" שלוש משפחות: התאומים אריק ויהודה שליין, אברהם (בם) המר ואשתו אילנה, ונחום תמיר ובניו דודי ואודי.
"הסרט שייך לגיבורים שלו, החקלאים המושבניקים, בני הדור השני בנהלל, שעדיין קמים בבוקר בכל מזג אוויר ויורדים בטרקטור למרכז מזון. הם אנשים מיוחדים", הוא אומר, "זן הולך ונעלם". והסרט היפה באמת עוסק גם במה שקורה עם התבגרות הדור השלישי, עם ההכרה באי יכולתה של החקלאות הזעירה לפרנס יותר ממשפחה אחת למשק, ובעובדה שלמעשה מגיע לקצו אורח חיים ייחודי, שהיה פעם אחד מהמרכיבים של הזהות הישראלית. "זה חלק מהתהליך הכלל עולמי, שבו החברות הגדולות משתלטות על שטחים חקלאיים", אומר שבח. "אבל הסרט כמעט לא עוסק בכך באופן ישיר, והוא אינו פוליטי באופן בוטה".


ובכל זאת יש שם פוליטיקה.
"נכון, הרי אי אפשר לעשות יצירה תיעודית בלי להתייחס למשמעויות הפוליטיות".
ואכן, הסרט, שמאופיין בצילומים ארוכים ויפים של שדות העמק תוך כדי חילופי עונות השנה, דורש מהצופה התמסרות, ונותן בתמורה הנאה חושית ניכרת. אבל הוא גם לא נותן לשכוח לרגע את מערכת היחסים ואת הכוחות שבתוכם נוצרו, כלומר את הפוליטיקה. מכיוון שאין קריין (voice over) בסרט, והאווירה בו מהורהרת ומתבוננת, העמדה של יוצרו אינה מובהקת. לא כך עמדתם של גיבוריו. "אנחנו קיבלנו את האדמה הזאת מעם ישראל כדי לעבד אותה. אם אתה לא מעבד אותה, אז בעצם אתה צריך להחזיר אותה, ויש מספיק יהודים שרוצים לעבד את האדמה. ואם אנחנו לא נהיה פה אז אנחנו לא יודעים מי", אומר אברהם בם המר ממש בתחילת הסרט, והסצנה שבה הוא מוכר עגלים לסוחרים ערבים ממשיכה ומדגישה את הסמליות. הנימה הזאת חוזרת עם תום הסרט, כשהוא אומר "איכר אמיתי, הכול הוא ייתן, אבל על האדמה הוא מוכן להיהרג".
לא רק העניין הלאומי עומד על הפרק, אלא גם התהליכים הכלכליים שעוברת החברה החקלאית כחלק ממדינת ישראל. אסיפה של חברי נהלל, שבה דנים על גורל האדמות שהתפנו, חושפת את ההתלבטות ואת הפער הבין דורי.
סמליות רבה יש גם בחזרה של הדור השלישי להתבססות כלכלית על המסחר. "לא רק שאי אפשר לפרנס שתי משפחות ממשק אחד קטן, בכלל לא בטוח שאפשר להתקיים ממשק כזה", אומר אודי תמיר, בן הדור השלישי, ואז אנחנו מתלווים אליו למסע של ייבוא עגלים מליטא הקפואה.
כשהמצלמה מגיעה לשם, ללא הקדמות והסברים, בולט הנוף המהמם בשונותו. שלג ירד על אזור החווה הענקית והקפואה, ובניגוד לאזור המוכר והמתוחם של שדות נהלל, כאן השטח נראה אינסופי ומנוכר. בתי החווה התעשייתיים מזכירים מחנות בהקשר מדכא. ההבדל בין העסק המשפחתי לזה חובק הארצות משתקף היטב בנסיעה לליטא, בעיקר בצילומים של העמסת העגלים, העומדים בכלובים, במטוס משא גדול. בניגוד לבקיאות האישית של אביו, נחום תמיר, בחייהן של הפרות ("אני זוכר שהמשק כלל שש פרות, ואז שתים-עשרה", הוא אומר), כאן הניכור והתעשייתיות שולטים בכיפה.


מתוך האדמה
מעבר למבט הרציני המביא משמעויות חברתיות ופוליטיות נכבדות, הסרט משמש כתיעוד משעשע של אורח החיים המיושן והטוב הזה. שפת הגוף העדינה והנחרצת שפיתחו האיכרים והשפה המדוברת המצ'ואיסטית במקצת משדרים חן שאפיין ישראליות מסוימת מאוד.
למשל, סצינה שצולמה בערב שירה בציבור, שנערך בבית אלפא, מספרת קצת על העולם התרבותי ועל התפקיד
שמשחקת נוסטלגיה, גם אם לא באופן לא מודע, בחייהם של הגיבורים. גם הרגליהם הקטנים מתועדים בחייכנות וממחישים עד מה האנשים הללו הם תבנית נוף מולדתם, ובעיקר המשק החקלאי שבו חיו מאז הלידה.
"החוזה מול הגיבורים נחתם בלחיצת יד", מספר שבח, "בניגוד לנהלים הרגילים וההמלצות לחתום חוזה משפטי, כדי למנוע סכנה למיזם כולו, כתוצאה מהתנגדות של אחד המצולמים להשתתפות בסרט. לא ראיתי שום דרך אחרת לסכם את זה איתם, וגם לא היה צורך. היה פה אמון מוחלט וגם סוג של קרבה תרבותית שדי בה בלחיצת יד. לפעמים, במהלך הצילומים גרנו אצל המשפחות, והיחסים היו אינטימיים ומשפחתיים".


נשמע כאילו זה יותר חשוב מהסרט עצמו.
"נכון, היחסים עם האנשים חשובים לי הרבה יותר מהסרט עצמו, ולשמחתי הם ממשיכים גם היום, ואני מגיע לנהלל לא מעט".


פרט לסצינה או שתיים סביב שולחן האוכל, חסרונן של הנשים בולט.
"נכון, נכון. דווקא היו חומרים מצוינים אבל אין מה לעשות, חייבים לדעת להתמקד בסופו של דבר, והסיפור של הסרט היה על אלה שמתעקשים לצאת לחצרות המשקים ולשדה כל יום, ואלה הם הגברים".


אולי בפעם הבאה?
"זה רעיון טוב, אבל בינתיים אני מתאושש מההפקה, והולך לנוח כמה שנים עד הסרט הבא".
סצינה אחת בסרט, שבה מצולם אריק בעודו מדסקס את השטח, נחרתה בזיכרוני. אריק יורד מהטרקטור, ובגב כפוף מסלק אבנים גדולות מהשטח. מאיפה הן צצו פתאום, אחרי עשרות שנים של עיבוד השטח? מתבקש לשאול. נראה שאריק כבר לא שואל שאלות כאלה ושהוא פשוט יודע את התשובה. אולי לאדמה סודות משלה, והם נחשפים רק למי שמתמסר אליה עד כלות.


פורסם ב"דף הירוק". ניתן לצפות בסרט כאן

בין אדם למקום




בקר על הקלנועית. מקטר (כל התצלומים: סיון שדמון)


אמנון בקר מקיבוץ יזרעאל חוגג יום הולדת 76. הוא כבר לא צעיר כמו שהיה, כשכתב את השיר ההוא לחוה אלברשטיין, ולא בריא כמו שהיה כשכתב את "סיפורי בעל ואהליבה" המצוין, אבל כוחו במותניו, והקשר שלו לקיבוץ ולאזור רק מתחזק. עובדה - שלוש תערוכות ציורים שלו נערכו תוך שבעה חודשים. אה, והוא גם מוציא עוד ספר, רשימות מתוך ועל הקיבוץ, כמובן


מהמכונית הוא עובר ישר לקלנועית, וכשהוא הולך ניכרת צליעה קשה. גם לדבר יותר מדי קשה לו, אבל אצבעותיו שולטות יפה במקלדת, ומכחולו לא נח לרגע. אמנון ("אמן") בקר, יזרעאל, שחגג בשבוע שעבר 76 שנה, ממשיך לצייר ולכתוב, לעשן מקטרת ולקטר. במשך שנים הוא מביע דעה בוטה על כל מה שקורה סביבו, בטורו בעלון, ואחרי 381 פעמים, הוא החליט לקבץ כמאה מהם לספר שנמצא בכתובים.

"אני עושה הכול אבל מעט, לאט, ולא אכפת", הוא אומר, מוטרד מהמאמץ הגופני והנפשי הכרוך בדאגה לחומרים שיוצאים לאור. "מתי ייצא הספר?" הוא שואל רטורית, "עכשיו הוא בעימוד, אחרי זה הוא יחזור אליי להגהות, בסוף הוא ייצא, בטח ב-2009".
 
 ארגנו אותו



"יצאתי מהרחם כאן, בבית החולים בעפולה, בדיוק לפני 76 שנה", הוא מספר כשאנחנו עוזבים את העיר לכיוון הקיבוץ. "מיד לאחר מכן עקרו הוריי מפרדס חנה לתל אביב, שם שכרו דירה בבית שלאחר מכן היה קולנוע אלנבי". בתל אביב הם עברו מדירה לדירה וחיו חיי דלות. אביו היה פועל בניין ואימו מנקה. לדבריו, גדל בלי צעצועים וספרים (רק מספריות) אבל עם הרבה חוויות. את דירת המרתף בסוף רחוב גורדון (ליד כיכר רבין של היום) הוא זוכר היטב. "אז זה היה קצה העיר", הוא אומר, "מעבר לרחוב היו שדות ומטעים. וגם גן החיות הישן". קוף שברח משם פעם נמצא בריא ושלם בביתם של הבקרים.

"בכיתה ה' 'ארגנו אותי' לשומר הצעיר, שם הדריכו אותי שבתאי טבת ויעקב אגמון", הוא כתב בקורות חייו. "אחר כך, בלחץ חבר לכיתה בבית החינוך, עברתי לתנועת המחנות העולים, שהפכה יותר מאוחר לתנועה המאוחדת. הייתי בקן צפון. בכיתה ח' הלכתי ללמוד בבית הספר המקצועי 'מקס פיין', שבאותה התקופה שכן בשכונת הרכבת בתל אביב. אני זוכר את מחנות העבודה, שאליהם יצאנו בחופש הגדול בקיבוצים. "בסוף כיתה י' התחילה מלחמת העצמאות. שנה לפני כן נשבעתי אמונים ל'הגנה', ושירתתי בגדנ"ע בגדוד תשע. במהלך הקרבות נגד יפו וסאלמה ביליתי לילות רבים כקשר, והעברתי פקודות ממקום למקום. בחופש הגדול של אותה השנה עבדתי כנער שליח בשירות החימוש בבית הדר בתל אביב. שם השתתפתי בקורס מ"כים של הגדנ"ע. באותו הזמן הופצץ ביתנו שבתל אביב. את הפצצה, בת 25 קילו, הטיל מטוס דקוטה מצרי. בבית היו שלושה-עשר ילדים ושניים נהרגו. בזמן ההפצצות המצריות היינו עולים לגגות לראות את המטוסים המצריים.

"הזיכרונות מתנועות הנוער חביבים עליי במיוחד. היו לנו פעולות מספר ימים בשבוע, אבל כשבנו את קן צפון, היינו נוהגים לבוא כל יום בשבוע כדי לעזור בבניין.

באותה תקופה (1946) היה הקן בקצה העיר. מסביבו היו שטחים פתוחים, ויכולנו לשחק ולפעול בשקט ובנוחיות. בלילות שבת היינו כל חניכי הקן מתאספים לשיר ולרקוד ולהאזין לתקליטים. את הריקודים ליווינו במפוחית פה. אקורדיון נחשב לכלי נדיר ויקר. הרבינו לרחוץ בים בלילה וביום."מתקופה זו זכורים לי היטב טיולי התנועה ברחבי הארץ. טיול מים אל ים, טיול התנועה הראשון למצדה והטיול הראשון לנגב הדרומי".לנח"ל (מחזור שני) הלך במסגרת התנועה, ויחד עם הגרעין הגיע למעיין ברוך. בין השאר, היה איתו גם מנשה קדישמן, חברו עד היום, ויחד גם הגיעו ליזרעאל.

אלם הרוח


בקר על פי בקר. בדמות הנביא יחזקאל

בסטודיו שלו בקיבוץ, בבית ילדים שננטש, תלוי מעל שולחנו דיוקן מצויר של סבו, שלמה מייזלס, לקוח מגלויה ששלח כשאמנון היה בן שנתיים. אמנון לא הכיר אותו, כי סבו נשאר באירופה, נטש את המשפחה, התחתן עם אחרת ונספה בשואה. אבל הוא די גאה בו בכל זאת, ומספר שהיה משכיל לא ציוני, שחקר את העברית ואף פרסם ספרים בנושא. אחיו של אמנון, פרופסור לעברית, אומר שעד היום אפשר ללמוד עברית מהספר של סבם". על פי הגלויה צייר את הפורטרט, וגם את אביו ואת אימו צייר. המון ציורי עירום נשי הוא מצייר ("המודל עולה הרבה כסף, גלריות לא מציגות את זה ואנשים לא קונים את הציורים האלה", הוא אומר), אבל בקר מצייר בעיקר נופים, תנ"ך, דיוקנאות ואת עצמו. את הציור, שבו הוא נראה לבוש בגדי עבודה כחולים, וכובע קש לראשו, הוא אוהב במיוחד. "מישהו קרא לזה 'הזקן והים'", הוא אומר. בציורים אחרים הוא מכניס את דמותו לדמותם של נביאים ושל דמויות היסטוריות אחרות. אבל ציור הוא רק דרך הביטוי האחרונה שלו (בינתיים). לפני זה היו הכתיבה, המוזיקה והתיאטרון. כבר בגיל 18 החל לכתוב, ועוד לפני זה כתב פיליטונים שנקראו בפני התלמידים בחדר האוכל בבית הספר. "כולם צחקו", הוא נזכר. בהכשרה המשיך בכתיבה, וכשהגיע ליזרעאל מיד "התלבשו" עליו.

 בקר היה כותב באופן קבוע תוכניות ושירים לחתונות בקיבוץ. "מה שהיו עושים עד אז", הוא אומר, "היה הדבקת מילים עבריות ללחנים פופולריים מחו"ל. את זה לא אהבתי והחלטתי לכתוב מוזיקה חדשה בעצמי. כך התחלתי להלחין, בלי שום השכלה מוזיקלית. "בילדותי לא היו לנו צעצועים. ספרים רק מספריות, ובטח שלא היה גרוש לשיעורי מוזיקה".

איך בכל זאת כתבת?
"הייתי שר בראש ואז משמיע לחבר'ה המוזיקאים, שהיו מוציאים מלודיה ואקורדים".

ולא רצית ללמוד מוזיקה בגיל מאוחר יותר?
"בין השנים 1954 עד 1956 ביליתי בקומונה בחיפה, ושם ניסיתי ללמוד אקורדיון אצל מורה רומני זקן. הוא שכנע אותי שאין הרבה טעם בלימודי מוזיקה בגיל מבוגר".

ובכל זאת הפכת למוזיקאי די מוכר בזמנך.
"יצחק שמעוני הגיע לעשות תוכנית רדיו ביזרעאל, גילה אותי, אחריו מאיר הרניק וכך הדברים התגלגלו. נחום היימן לקח שיר שלי, וכתבתי את 'אלם הרוח' ('שלכת') ששרה חוה אלברשטיין בתקליטה המפורסם 'צמח בר', ללחן של ינון נאמן. אבל בשנות השישים הפסקתי".

מיסטר יזרעאל
בקר בפינת ההנצחה לבנו, בקיבוץ יזרעאל

שני בנים ושתי בנות נולדו לו ולאשתו רותי ("הייתי מדריך שלה בתנועה") ביזרעאל. בנם אבנר נפטר ב-95' כתוצאה מהתקף לב, שבו לקה בעת אימון רוגבי בקיבוץ. הוא היה בן 28. בתם נטע (היום שוורץ) חיה במתן, בת 46 היום. אחאב חי בנס ציונה, ויעל (סופר) חזרה בתשובה וחיה בפתח תקווה. תשעה נכדים יש להם. בפינת ההנצחה הצנועה והיפה לאבנר, שצופה לעמק ולתל יזרעאל העתיק, חרוט שיר שכתב בקר לזכר בנו. במשך השנים היה בקר תמיד "ראש גדול" בקיבוץ ובתנועה. הוא היה מזכיר פעמיים, בשנות השישים והשבעים, "בתקופות שהיה מדובר בתפקיד, לא רק ניהולי אלא גם מנהיגותי". בתצלום מאז נראה בקר הצעיר כמי שמשא כבד מונח על כתפיו. "תמיד הייתי רציני כזה, לא חברה'מן", הוא מעיד, "לא צוחק, לא רוקד".

אתה מדבר הרבה על הרצון בהצלחה, הרצון לא מספיק?
"לא, זה לא עניין פשוט. כדי להצליח צריך להשקיע הרבה כסף. אולי לא השקעתי מספיק. לא לחצתי על המקומות הנכונים, לא דיברתי עם האנשים במקומות שמחליטים בהם".

אולי כי את האמביציה שלך כמחזאי וכבמאי הקדשת לחגים בקיבוץ, ובראשם חגי המשק?
"יכול להיות. ביימתי את ההצגות ליובל החמש, העשר, החמש-עשרה, העשרים והעשרים וחמש ביימתי. וכן הלאה - גם את השלושים והשלושים ושש".

למה חגגו באופן מיוחד את יום ההולדת השלושים ושש?
"יזרעאל הייתה בתקופה קשה, אמצע שנות השמונים, ורצו להעלות את המורל".

גם לקראת חג החמישים לקיבוץ הכין בקר, כרגיל, הצגה, ואף עבד עליה במרץ, עד שהתייאש מחוסר שיתוף הפעולה עם שאר הצוות. להרגשתו, עוול גדול נעשה לו, כשחודשיים לפני מועד החג בוטל הפרויקט שלו, וחודש לפני פתאום הוחלף באחר, והוא נותר בצד. כל זה קרה אחרי שהתאושש מהתקף לב, ואחרי שאיבד את בנו, וגם את חברו הטוב, משה יובל, שמת מסרטן בגיל 64. "הרופא בבית החולים אמר לי: אתה בדיכאון!" אמרתי לו, שגם הוא היה בדיכאון אם היה קורה לו מה שקרה לי. ובכל זאת, החליט בקר לטפל בעצמו והחל להיפגש פעם בשבוע עם עובדת סוציאלית, באוזניה שטח את מצוקותיו ואת הרהוריו, ולפי דבריו, יצא נשכר מהפגישות. הוא מעיד על עצמו כחסר כישרון, יוזמה וחשק לשיווק עצמי. "אני מוצר של הדור שלמד אצל חנניה רייכמן, שהיה אומר 'מהלל עצמו בקול מהלל טיפש גדול'", הוא אומר. וזה גם קשור לחיים בקיבוץ, הוא מסכים. גם בגלל הפחד מחשיפה וגם הדבקות בעבודה הקשה. "הייתי ונשארתי אידיאליסט מורעל, איש עמל ועבודה, ויש לזה מחיר. הרבה דברים דחיתי לפנסיה". במשך שנים רבות ערך בקר את העלון, וגם כתב טור שנקרא "בחמוריות נמרית". אחר כך שונה שם הטור ל"בקלנועיות חמורית" ו-381 רשימות "קלנועית" כבר הודפסו. מתוכן נבחרו יותר ממאה לספר החדש, שמאויר על ידי צ'ס ברודהארסט. הקטעים האהובים על בקר הם דווקא קטעי הנוסטלגיה ולא אלה שעוסקים בשערוריות בקיבוץ. בדרכו הישירה ומלאת הדמיון הוא עוסק גם ב"טווסי הלשון", אנשים שמשתמשים יותר מדי במילים קישוטיות.

פעם הייתי קשקשן גדול

ואכן, בשני הספרים שפרסם בקר עד היום ניכרת החסכנות במילים. מיטב יצירתו הוא הספר "סיפורי בעל ואהליאבה", ספר שאין רבים כמוהו בעברית. הוא כתוב בתמציתיות מדויקת ומרתקת, יחסית לספר קשה מסוגו, אולי אפילו תמציתי מדי. הספר בדיוני, אך מבוסס על עובדות היסטוריות ועל מיתוסים עתיקים, הודפס בכ-500 עותקים (הוצאת ירון גולן), ונמכר בכל הארץ. בקר כתב אותו בשנות השמונים, אבל רק כשהגיע לפנסיה הצליח לשכתב אותו, ובעזרתו ובדחיפתו של אברהם (פצ'י) שפירא הוציאו לאור ב-2003 הספר, אולי גולת הכותרת של יצירתו של בקר עד עכשיו, מספר את סיפור המקום של בקר, יזרעאל. "המקום הכי יפה בארץ", הוא אומר על הקיבוץ, ומדבר עליו באהבה גדולה, שכדרכו של עולם הופכת לא פעם לאכזבה ומרירות. גם הספר עצמו גדוש, לצד חושניות רבה, דמיון פרוע ופרטי פרטים מרתקים, בנבואות חורבן ובהתגשמותן. "לא עשיתי מחקר מרוכז", הוא אומר, "אני פשוט אוסף ומחפש מידע באופן שוטף, מהארכיאולוגיה, מההיסטוריה, מהתנ"ך ומכל מקור אפשרי אחר, והכול נכנס אליי כמו מים לספוג יבש".

בקר באיור של צ'ס ברודהארסט
במרכז העלילה של הספר: בניית חומת יזרעאל על ידי המלך אחאב וחורבנה בידי צבא אשור. בקר מספר על התיישבות הכנענים, על היתקלות אחאב בנביאים, על מפגש דוד ואחינועם, על חורבן יזרעאל העברית, על הקרב בין הממלוכים למונגולים ועוד. לאורכו של הספר שזורים מיתוסים, אמונות ומנהגים לצד שפע של תאוות שלטון, שפיכות דמים ומיניות תוססת.

בקרוב הוא מוציא עוד ספר, שלישי במספר. אומנם, בקיבוצו יזרעאל מספקים לו סטודיו, אבל מימון להוצאת הקטלוגים והספרים, קניית צבעים ובדים לא מוצאים. בקר מרגיש מוערך, ובכל זאת מקטר. למעשה, גם הספר הוא חלק מהעניין.

אבל מצד הקיבוץ והחברים אתה זוכה להערכה.

 "כן, בהחלט", הוא אומר, וזיק נדלק בעיניו. "גם מבנה הסטודיו הוקצב לי על ידי הקיבוץ, ואני מאוד שמח שזה כך". רגע לפני שאני עוזב, מתקשר נחום סיון מקיבוץ דליה, שמפיק את הספר החדש. "הוא ישלח לי אותו בקרוב להגהות", אומר בקר, "אבל עכשיו אני הולך לישון שנת צוהריים".

פורסם ב"הדף הירוק", 12.08



יום חמישי, 4 בדצמבר 2008

חוכמת הרפאים של משה שק

מראהו מבלבל. לפעמים הוא נראה כמו קיבוצניק מהשורה, ולפעמים כמו אחד שהיה רוצה להיות כזה. הפסל משה שק מבית ניר רואה את רובדי ההיסטוריה היהודית מבעד לפריזמה של ההווה. וגם הסרט שעשו עליו התקבל יפה על ידי אנשי קולנוע מעיראק ומאיראן
משה שק בסטודיו. צליל ומקצב
בתחילת הסרט עליו חושף הפסל משה שק מבית ניר פסיפס מרהיב, אי שם בחבל לכיש. הוא מזהה את "כתב היד" של המאה השביעית לספירה, עיטורים וסמלים אופייניים לתקופה. "זה הסגנון היהודי?" שואלת הבימאית. "אז לא הייתה הפרדה כל כך ברורה", הוא עונה, "פעם הרי כולם היו פה יהודים". מראהו מבלבל: גילו ניכר בשערו, אבל במקום אפור ולבן הוא קיבל צבע צהוב, המשווה לו מראה נערי וחצוף, מחומצן שיער. סיגריות הוא מעשן רק מחוץ לטווח הראייה של אשתו שולה, ובשביל כוסית ויסקי באמצע הצהריים הוא מוכן ללכת עד למחסן המרוחק של ענף הבקר. משה (ג'וק) שק, 73, איש מרתק שכפסל ואמן, דרך הידיים, לומד היסטוריה, ובעיקר את זו של אזור חבל לכיש. הוא לא מפסיק ליצור, ועכשיו גם מעצב תכשיטים במפעל המשפחתי-קיבוצי שלו.


שק נולד בפולין ב-1936. לישראל עלה ב-48', למד בבצלאל אך לאחר חודשיים קטע את לימודיו ("השומר הצעיר קרא לי להדרכה"), והפך לתלמידו של הפסל רודי להמן. משנת 73' הוא מציג תערוכות יחיד וקבוצתיות. רבים מפסלי הברונזה שלו פזורים במרחבים ציבוריים ברחבי הארץ, בהם פסלים ברחוב מרמורק, בגינת שינקין ובבית האופרה בתל אביב, וכמו כן, בגבעת זאב ובנחלת שבעה בירושלים, בגבעת חביבה, במוזיאון הפתוח בעומר ובתפן, במדרחוב הרצליה וגם בשדרות ברמת השרון. בנוסף, הוא מלמד פיסול בבית הספר "בסיס", ולאחרונה מעצב תכשיטים במפעל הקיבוצי-משפחתי של אשתו, שולה שק.

כמו באירופה
מכל מקום בקיבוץ המרוחק נשקפות ערבות חבל לכיש, חבל ארץ שאותו חקר שק ברגליו. הקשר שלו לחבל, שבמרכזו שוכן קיבוצו בית ניר, הוא חזק ועמוק, תרתי משמע. כי שק, פסל ותיק ואיש של חומר ושל רוח, מחפש ומוצא הקשרים ושורשים תרבותיים אוניברסליים במחילות ובמערות הרבות באזור. "הייתי עובד בגד"ש ומסתובב, מחפש ומוצא מערות", הוא נזכר בימיו הראשונים בקיבוץ. שק נולד בעיר זאמאשט בפולין. בזמן מלחמת העולם הוא נמלט עם משפחתו לעיר בוכרה באוזבקיסטן, שם היהודים חיו בפחד והסתירו את יהדותם. מלבד בוכרית שק דובר גם אידיש, פולנית, רוסית וגרמנית, ובשנים האחרונות למד גם אנגלית.

בגיל שלוש-עשרה הוא עלה לארץ, ליפו, אחרי שהייה במחנה מעבר בקפריסין, שם למד עברית, וב-1957 היה בין מקימי הקיבוץ. עשר שנים אחר כך כבר נראים בתמונות פסלים שלו, אותות התרבות, שהזדרז להציב על האדמה. פסליו המרשימים, מעין טוטמים, ליוו את חברי הקיבוץ מאז ומתמיד. עם מוסדות הקיבוץ שרוי שק בסכסוכים שונים, שחלקם אף הגיעו לבית המשפט, אבל אל קשריו עם הקיבוץ יש להתייחס בפרספקטיבה היסטורית, כפי שהוא תופס את עבודותיו ואת הקשר שלהן לתרבויות הקודמות. סיור ברחבי המשק, שמדרכותיו הופכות לשבילי מכוניות, והשטח הציבורי שלו מנוכס כפרטי. אדריכל גרמני, שביקר את שק בקיבוץ, סיפר שחקר תופעה דומה באירופה, שבה השאירו מסביב לכנסיה שטח עצום, כדי להבליט אותה. לאט לאט נחלש השלטון המרכזי, ממש כמו בקיבוץ המופרט, והשטח הציבורי התמל
א בבתי מגורים. "התושבים לא רצו שהשכונות יצופפו, ולתושבים כבר היה יותר כוח מלשלטון", הוא אומר. שק מביא אותנו למרגלות חדר האוכל, שבמרכז הקיבוץ. הקומה הראשונה היא אזור הדואר והמועדון לחבר, והקומה השנייה היא אולם האכילה עצמו, שכבר אינו פעיל. מהחלונות נשקף הנוף. פעם היו אלה שדות בור ושדות מעובדים, שאותם אפשר עדיין לראות מעבר לשכונת ההרחבה שנבנית בימים אלה. ליד חדר האוכל נמצא המקלט, ועליו תחריטי בטון שיצרו שק וחבריו בהשראת עיטורים בכנסייה, שחורבותיה התגלו בסביבה. "זה בעצם מודרניזם", אני אומר לו, "לקחתם את
מה שהיה פה פעם וחידשתם". הוא מחייך ואומר בתשובה, "כן, אבל עשינו לזה טוויסט קטן".


קורא בכתב יד
שק רואה את שכבות ההיסטוריה מבעד לפריזמה של ההווה. בטיוליו באזור הוא מגלה וחושף, לומד ומפנים צורות ואסטטיקה של תרבויות קדומות יותר, שחיו כאן באזור.


בוא נחזור לפסיפס. מה זאת אומרת לא הייתה הפרדה?
"מה ששמעת, אף פעם לא הייתה דיכוטומיה כל כך ברורה בין יהודי למוסלמי, כמו זו שהציונות הביאה איתה. הרי כידוע, בתקופות הקדומות כולם היו פה יהודים. למשל, הפסיפס בבית אלפא הוא של בית כנסת, ויש שם בדיוק אותו סגנון כמו הפסיפס הזה, ששימש כרצפת כנסייה. "עמי האזור חיו בקרבה תרבותית גדולה יותר משאפשר לדמיין. למשל, בכפר יאטה בדרום הר חברון הדליקו נרות חנוכה אצל הפלסטינים, עד שהגיעו היהודים בששת הימים ומצאו עניין בדבר. כמובן, הערבים פחדו להיחשד בקרבה לציונים, והפסיקו מיד עם המנהג העתיק".


משה ושולה שק בחצר ביתם בקיבוץ. קשר עמוק
שק אינו הראשון או היחיד שרומז, כי הזיכרון הקולקטיבי ההיסטורי של רוב תושבי ישראל היום מתחיל בתנ"ך ונגמר בציונות, תוך כדי התעלמות מוחלטת מהעבר היותר רחוק. אבל בקרב האמנים הפלסטיים, שפועלים היום, הוא אחד מאלה שמצליחים להעביר את המסר הזה בצורה מהותית ומובהקת כל כך, שמרמזת על קשר בין תרבויות עתיקות בכל המקומות - מהמאיה בדרום אמריקה, דרך האדם הקדמון בצרפת של היום והאכדים בישראל של פעם. תרבויות האשורים, הבבלים, השומרים והאכדים התפתחו במספוטומיה, בין הפרת לחידקל, והשפעתם ניכרה גם בין הירדן לים. למשל, בתוכנית הלימודים לבית הספר היסודי מתעכבים בשיעורי התנ"ך על הגרסה מוקדמת יותר של סיפור המבול, ומוכיחים, לכאורה, שהיהדות צמחה על רקע תרבויות אחרות, ולא בהתגלות אלוהית חד פעמית.


קופסה שחורה
"התרבות זה הדבר היחיד שמחבר באמת עם למקום, והדבר היחיד שיישאר אחרי שהעם ייעלם", הוא אומר, ויש לו הוכחות. שק לא למד בשום מקום מסודר, אלא היה עוזרו של הפסל המפורסם רודי להמן. במרכז הגרסה שלו לייסורי האסיסטנט הצעיר נמצאת קופסה שחורה בגודל 40 על 40 ס"מ, אותה התבקש להכין על ידי להמן כשדפק על דלתו והביע את רצונו ללמוד פיסול. "פיסול לא לומדים", אמר לו להמן, ובכל זאת קיבל אותו לעבודה ובמשך יותר מעשרים שנה עבד איתו שק, והתקדם בעצמו. הוא ליווה את להמן ממש עד מותו.


הקשר של שק עם עולם הפיסול הישראלי חרג אף מעבר לכך. הפסל אברהם אופק היה חברו הטוב, והפך גם לקרוב משפחה כשביתו נישאה לבנו אבי. אבי גם הוא אמן, והשנה הציגו תערוכה משותפת בחולון. אבי הציג גם עם יהונתן אופק, בנו של אברהם.כשהציבו את פסליו על גבול לוקסמבורג וגרמניה, בילו שולה ומשה שק עם האמן הישראלי ערבי אחמד כנאען. לדבריהם, שם הם הבינו שכמה שהקונפליקט גדול והכיבוש מעמיק אותו, מבחינה תרבותית הישראלים היהודים כבר הרבה יותר קרובים לערבים מאשר מי מהם לגרמני המצוי.


הסיפור מתחיל כבר לפני עשרים שנה, כשהחליטו מדינות אירופה המערבית להסיר את אבני הגבול בינן לבין עצמן. חזונן היה שאת מקום האבנים הקרות האלה יתפסו פסלי אמנים מכל העולם. ראשוני הפסלים הישראלים שזכו לכבוד הזה היו שק ואחמד כנען מהעיר תמרה שבצפון. זה לצד זה מוצבים פסליהם בגבול שבין גרמניה ללוקסמבורג - שק עם פסל אבן מופשט, המבטא את תרבות ארץ ישראל לדורותיה וההשפעות על עיצובה מצד תרבויות שונות שעברו כאן לאורך השנים; וכנען - ישראלי-פלסטיני - פיסל באבן דמות אנושית שראשה חצוי בחומה, רמז לאותה חומה המתפתלת היום בין בני עמו במזרח לבין אדמתו במערב.


את הזמנת האמנים הישראלים יזמה ד"ר עליין, שהיום היא אורתופדית מצליחה, ובעבר הייתה רועה את צאן שבטה הבדווי סמוך למשטרת עיראק-סואידן (היום מצודת-יואב), בקרבת נגבה. ד"ר עליין, אישה אמידה, המקדישה חלק מזמנה לשיתוף פעולה ישראלי-גרמני ומארחת מפעם לפעם קבוצות נוער ישראליות בגרמניה - הייתה, השנה, אחראית על הצבת הפסלים בגבול הגרמני. היא זו שמימנה את איתור האבנים, את חציבתן וחלק משהיית האמנים, כשהאירוע כולו זוכה לחסות שרים מממשלת גרמניה. לדברי שק, הפור נפל עליו בעקבות ביקור משלחת גרמנית בישראל, שבדקה כמה מועמדים שהתבקשו לשלוח חומר. אגב - את כנען, עמו יצר בגרמניה, הכיר שק עוד לפני-כן, ממפגש בבית יציקה בקלנדיה, ליד רמאללה.
אחרי חודש ימים שליצירה וחוויות מיוחדות, מהמארחים ומהאירוח שזכה לו בתפוצות, חזר לאחרונה שק (יחד עם אשתו, שולה, והפסל העמית אחמד) עם תמונות הפסלים. הפסלים עצמם ייוותרו, כמובן, במקום שבו הוצבו, ובימים אלה הם שקועים עמוק בשלג האירופי.


בשבחי הלוקאליות
למרות הרושם שעלול להתקבל מעבודותיו, למשל הגרסה המגחכת שלו לאריה השואג מתל חי, משה שק, כפי שאפשר להבין, הוא ציוני. פשוט במובן אחר ועמוק של המלה.
"תרבות מקומית ידעה להרכין ראש ולעשות בקטנה את הצלמים שנדרשה מהשלטון שגיע. אז הם עשו ככה", הוא מדגים תנועת לישה מזערית בין כפות הידיים, "משהו קטן, ככה עד יעבור זעם, משהו עם צחוק בצד, עם קריצה. זה גם מה שאני עושה. צלמים אבל בצחוק" הוא מצביע על אחד מפסלי הברונזה בחצר הבית.


"היו פה עמים עם האלילים שלהם, ופתאום באו החזקים ואמרו להם תעשו פסל כזה ולא כזה. אז הם עשו אותו אבל לא עם כל הלב. נגיד קטן יותר, או קצת מסובב, ככה בצחוק", הוא אומר בממזריות, "זה גם מה שאני מנסה לעשות. וזוהי חוכמת הנמכת הקומה".
שק וגרסתו לאריה השואג. קטן ובצחוק
שק גורס כי התרבויות שנוצרו באזור הן תרבויות של רצף, קשר וחיבור. "הלוקאליות של האזור משמעותה סינתזה של תרבויות. התרבויות השונות שנפגשו בצומת הדרכים הצמיחו דבר חדש. כאן נוצר האלף-בית הפונטי, כאן נכתב התנ"ך, כאן צמחו היהדות, הנצרות והאסלאם". הצלמים של שק הם חילוניים והומניסטיים, משום ששק מאמין בצורך האנושי המתמיד לפרש ולחפש. הוא אינו מאמין במקור סמכות חיצוני. לתפיסתו, מקור הסמכות נמצא בתוך האדם, והאדם הוא האחראי למשמעות, לפרשנות ולחיפוש. הגעגוע הוא המולדת האמיתית של האדם. שק הוא הומניסט במובן העמוק של המילה, הומניסט המאמין שהתיקון אפשרי, ושהאמנות לוקחת חלק בתיקון זה. "לא כדאי שהרשויות ידעו מזה?" שואלת אותו הבימאית, כשהוא מכסה חזרה את הפסיפס שחשף בתחילת הסרט. "אני מעדיף שלא", הוא אומר.


על הסרט "אבוא במחילות" 
סרטה המצוין של סילבינה לנדסמן מלווה את הפסל משה שק במרחב חייו, חבל לכיש. עבודתו הפיסולית מתמקדת בדיאלוג שבין התרבות המקומית - הקדומה והעכשווית - לבין הנוף שמתוכו היא צומחת. במהלך הסרט נחשפים בפני הצופה אתרים ייחודיים ומערות חבויות באזור, אשר חלקם מוצגים לציבור בפעם הראשונה. הסרט נעשה עקב המלצתו של האוצר, יואב דגון. "דגון חשב שהאמן ראוי לחשיפה, ועניין אותנו", אומרת לנדסמן.


הסרט מבקש ומצליח להיות נאמן לדרכו של שק, דרך של צניעות ושל חתירה מתמדת להעמקת ההיכרות עם מקורותיה של האמנות הארץ ישראלית. זהו מסמך אחר על ישראל. לנדסמן שמחה מאוד לשמוע שהסרט מעניין בעיניי.
"אנחנו מפתחים מדד, מי אוהב ומי לא אוהב", היא אומרת. "זה סוג של מאבק ללגיטימציה לסרט. הסרט נעשה בתמיכה מינימלית, זכה להכרה מסוימת בפסטיבלים, ואנחנו משווקים אותו דרך הקרנות במקומות שונים. אבל אנחנו גם מסורבים על ימין ועל שמאל". תגובות מעניינות במיוחד קיבל הצוות בפסטיבל בפלרמו. "אנשי קולנוע מעיראק ומאיראן התרשמו מאוד", היא אומרת.


רובד נוסף חשוב מתווסף לסרט עקב תכנון להקמת יישובים חדשים בחבל לכיש, והמאבק נגד התוכניות. המתנגדים טוענים שמדובר בקטיעה מיותרת של רצף טבעי של שטחים פתוחים, שמאכלסים לא רק מיני בעלי חיים נדירים אלא גם שרידי תרבות עתיקה שיהיו נתונים לסכנה. בקשר לכך, מלווה כל הקרנה של הסרט בדיון, שמתייחס לחשיבות שימור האמנות העתיקה בארץ.


אבוא במחילות, (ישראל, 2007 דוקומנטרי, 60 דק', עברית, תרגום לאנגלית)
בימוי וצילום: סילבינה לנדסמן
הפקה: סמדר תימור, נועה קרוון-כהן
סאונד: עידן שמש, תולי חוץ
עריכה: ליאור אלפנט
מוזיקה מקורית: משה שק, יוסי אפלבאום
הסרט נתמך על ידי קרן משפחת ארקין לתרבות וחברה וזכה בפרס בינלאומי בצרפת


פורסם לראשונה בעיתון הדף-הירוק, 25.12.2008


חפש בבלוג זה