דווקא ביום בו שחר התוודה בפני על פחד הגבהים שלו, ועל העייפות שהעבודה על הפיגומים הרעועים גורמת, הוא איבד אחיזה, וגופו החתולי צנח למטה במהירות שדברים מהסוג הזה מתרחשים.
(על פי סיפור אמיתי)
כולם ראו אותו נופל, מישהו צעק למישהו אחר "אמבולנס!" ומיד החלה השעטה למטה, במדרגות הברזל הלולייניות, שלא עצרו את נפילתו של שחר, לפי כל הסימנים. הייתי הראשון שהגיע לתחתית הפיר, ולא מצאתי אותו. על ערימת החול היו סימנים של עקבות ומשטח מהודק, אבל לא דם, לא זעקות כאב, לא אדם פצוע, ולא שחר.
וזה היה הגיוני, בכל זאת, כי שחר הוא לא אחד שיכולתי לדמיין שוכב שבור איברים, או אפילו סתם פצוע, שלא לדבר על מעולף או מת.
יצאתי בריצה, מתנשף, אל בוהק היום, דרך הדלת התחתונה, והיבטתי לרחוב התעשייתי השומם. ימינה ושמאל,
וכלום. צעקתי "איפה הוא" לבאים אחרי, והסתכלתי למעלה, מסונוור מהשמש, אולי הוא שם? למעלה? יושב בפינת שלד הגג עליו עבדנו, מחייך? אולי בכלל הוא כבר שם עם הרתכת בידיו, חזר לעבוד כאילו כלום לא קרה?
וכלום. צעקתי "איפה הוא" לבאים אחרי, והסתכלתי למעלה, מסונוור מהשמש, אולי הוא שם? למעלה? יושב בפינת שלד הגג עליו עבדנו, מחייך? אולי בכלל הוא כבר שם עם הרתכת בידיו, חזר לעבוד כאילו כלום לא קרה?
זה יותר מדי, חשבתי. שחר, שחרחר, עיניו שחורות, חיוך של קונדס צעיר, אפילו הוא, לא היה מעז לעשות דבר שכזה.
מישהו אמר שאמבולנס לא בא אם אין פצוע, ואני חזרתי אחורה, למקום הפשע. אורי ישב על ערימת החול, ראשו בין ידיו. "קרה משהו?" שאלתי, הוא ניענע את ראשו מצד לצד, מפנה את מבטו אלי, "נראה לי שלא קרה כלום!" הוא צעק אלי. תשובתו בילבלה אותי, ויצאתי, מבולבל, למשלחת חיפוש מטעם עצמי. נכנסתי למועדון הענק בו עבדנו בשבועות האחרונים, מכינים אותו למסיבת הפתיחה, בין שאר הצוותים, שגם עובדיהם הצטרפו למהומה, מריצים שמועות לכל עבר.
הקפתי את המועדון מבפנים, עדיין מלא ברזלים ולבנים וחול ומלט וכלי עבודה, תחילה את הקומה התחתונה, מחפש בתזזיתיות את הבחור החסון במכנסיים הכחולים מאובקים ובחולצה האדומה, ואז עליתי לגלריה הצפונית ואז לדרומית. שם עמד הפיגום, ההוא, שחובר ברישול לעוד אחד, רעוע כחברו, וביניהם גשר על פני אותו הפיר המעוגל, שיורד ישירות למרתף, שאמור היה להיחסם לבסוף, דרכו האחרונה הידועה של שחר.
נחתי לרגע וניסיתי ללא הצלחה לדמיין את הנפילה. כפיצוי, אני חושב, שעטתי שוב במורד מדרגות המתכת, מנסה לשחזר את המהירות שבה עשיתי זאת לפני מה שנראה כשעה ארוכה והיה למעשה דקות ספורות. כשהגעתי למטה, לערימת החול, שעכשיו כבר לא נשאר בה זכר לנחיתה, אם היתה כזו, הבטתי שוב לעבר הפתח והצטרפתי לשאר העובדים, כולם דיברו בטלפונים, כמה גם ניסו להתקשר אליו, לשחר, מחפשים תשובה.
אבל הוא לא ענה ורק אני ידעתי איפה הוא גר. עליתי על האופניים ונסעתי וחציתי במהירות את העיר. כשירד מהאוטובוס, צולע במקצת, קראתי לו, אבל שחר לא ענה. נעלתי במהרה את האופניים, ועקבתי אחריו לתוך ביתו. שם ראיתי אותו, כמי שקפאו שד, מתפשט, מכבה את האור, ונכנס למיטה.
התקשרתי לגולן, מנהל העבודה, והודעתי לו שהכל כנראה בסדר, עדין לא מאמין בזה בעצמי.
כשחזרתי לחדר שחר כבר היה עמוק מתחת לשמיכה. מבוהל, בדקתי אם הוא אכן שם, והוא היה. ישן שינה עמוקה, עיניו נעות בתזזיתיות תחת העפעפיים. חולם.
(על פי סיפור אמיתי)
