יום שני, 28 בפברואר 2011

אין פצוע

דווקא ביום בו שחר התוודה בפני על פחד הגבהים שלו, ועל העייפות שהעבודה על הפיגומים הרעועים גורמת, הוא איבד אחיזה, וגופו החתולי צנח למטה במהירות שדברים מהסוג הזה מתרחשים.
כולם ראו אותו נופל, מישהו צעק למישהו אחר "אמבולנס!" ומיד החלה השעטה למטה, במדרגות הברזל הלולייניות, שלא עצרו את נפילתו של שחר, לפי כל הסימנים. הייתי הראשון שהגיע לתחתית הפיר, ולא מצאתי אותו. על ערימת החול היו סימנים של עקבות ומשטח מהודק, אבל לא דם, לא זעקות כאב, לא אדם פצוע, ולא שחר.

וזה היה הגיוני, בכל זאת, כי שחר הוא לא אחד שיכולתי לדמיין שוכב שבור איברים, או אפילו סתם פצוע, שלא לדבר על מעולף או מת.
יצאתי בריצה, מתנשף, אל בוהק היום, דרך הדלת התחתונה, והיבטתי לרחוב התעשייתי השומם. ימינה ושמאל, 
וכלום. צעקתי "איפה הוא" לבאים אחרי, והסתכלתי למעלה, מסונוור מהשמש, אולי הוא שם? למעלה? יושב בפינת שלד הגג עליו עבדנו, מחייך? אולי בכלל הוא כבר שם עם הרתכת בידיו, חזר לעבוד כאילו כלום לא קרה?
זה יותר מדי, חשבתי. שחר, שחרחר, עיניו שחורות, חיוך של קונדס צעיר, אפילו הוא, לא היה מעז לעשות דבר שכזה.

מישהו אמר שאמבולנס לא בא אם אין פצוע, ואני חזרתי אחורה, למקום הפשע. אורי ישב על ערימת החול, ראשו בין ידיו. "קרה משהו?" שאלתי, הוא ניענע את ראשו מצד לצד, מפנה את מבטו אלי, "נראה לי שלא קרה כלום!" הוא צעק אלי. תשובתו בילבלה אותי, ויצאתי, מבולבל, למשלחת חיפוש מטעם עצמי. נכנסתי למועדון הענק בו עבדנו בשבועות האחרונים, מכינים אותו למסיבת הפתיחה, בין שאר הצוותים, שגם עובדיהם הצטרפו למהומה, מריצים שמועות לכל עבר.

הקפתי את המועדון מבפנים, עדיין מלא ברזלים ולבנים וחול ומלט וכלי עבודה, תחילה את הקומה התחתונה, מחפש בתזזיתיות את הבחור החסון במכנסיים הכחולים מאובקים ובחולצה האדומה, ואז עליתי לגלריה הצפונית ואז לדרומית. שם עמד הפיגום, ההוא, שחובר ברישול לעוד אחד, רעוע כחברו, וביניהם גשר על פני אותו הפיר המעוגל, שיורד ישירות למרתף, שאמור היה להיחסם לבסוף, דרכו האחרונה הידועה של שחר.
נחתי לרגע וניסיתי ללא הצלחה לדמיין את הנפילה. כפיצוי, אני חושב, שעטתי שוב במורד מדרגות המתכת, מנסה לשחזר את המהירות שבה עשיתי זאת לפני מה שנראה כשעה ארוכה והיה למעשה דקות ספורות. כשהגעתי למטה, לערימת החול, שעכשיו כבר לא נשאר בה זכר לנחיתה, אם היתה כזו, הבטתי שוב לעבר הפתח והצטרפתי לשאר העובדים, כולם דיברו בטלפונים, כמה גם ניסו להתקשר אליו, לשחר, מחפשים תשובה.

אבל הוא לא ענה ורק אני ידעתי איפה הוא גר. עליתי על האופניים ונסעתי וחציתי במהירות את העיר. כשירד מהאוטובוס, צולע במקצת, קראתי לו, אבל שחר לא ענה. נעלתי במהרה את האופניים, ועקבתי אחריו לתוך ביתו. שם ראיתי אותו, כמי שקפאו שד, מתפשט, מכבה את האור, ונכנס למיטה.
התקשרתי לגולן, מנהל העבודה, והודעתי לו שהכל כנראה בסדר, עדין לא מאמין בזה בעצמי.
כשחזרתי לחדר שחר כבר היה עמוק מתחת לשמיכה. מבוהל, בדקתי אם הוא אכן שם, והוא היה. ישן שינה עמוקה, עיניו נעות בתזזיתיות תחת העפעפיים. חולם.
 
(על פי סיפור אמיתי)

יום שני, 14 בפברואר 2011

צלילה נעימה



מתוך הסרט. מהנה


"סנקטום", הסרט החדש של ג'יימס קמרון, מכניס את היסטריית התלת מימד לפרפורציה הנכונה. הוא לא מנפנף בטכנולוגיה אלא עושה בה שימוש פשוט ויעיל. האם גם סרטים ישנים יזכו פתאום לעריכה והתאמה לתלת מימד?

אפשר להרגע: מהפיכת התלת מימד בקולנוע היא בסך הכול עוד התקדמות טכנולוגית שנותנת טעם חדש ומרענן לסרטים. "סאנקטום", הסרט החדש של ג'יימס קמרון, מוכיח שהיה שווה לשרוד את ההיסטריה סביב "אווטאר" ו"אליס" כדי להגיע לשימוש קולע בטכנולוגיה.

בשביל להגיע לשם, כנראה, היה צריך הבמאי המנוסה לקחת צעד אחורה ולחזור לעשות סרט מעט מיושן, מבחינות רבות. הסרט, שכבר זכה לביקורות קוטלות (גם אורי קליין) הוא אכן לא מאסטר פיס ובכל זאת מהנה. הוא לא מקורי מאוד אבל עובד, לא מבהיל מדי אבל מרגש, שומר על אמינות גבוהה ועם זאת קולח מאוד.

אל תתנו לשם הבומבסטי (פירוש המילה "סאנקטום" הוא מקום קדוש) להפריע לכם. הסרט עצמו צנוע בעצם, אפילו דגים אין בו – ומדובר על סרט שמתרחש מתחת למים בחלקו הגדול - והעלילה פשוטה ויעילה. אחרי אקספוזיציה מרהיבה שכוללת טיסה במסוק (החויה התלת ממדית כל כך חזקה שאני מרגיש שטסתי לראשונה בחיי במסוק) והיכרות עם החור העצום באמצע הג'ונגל, אנחנו מכירים את הצוות קטן והאיכותי שצלילה במערות זה התחביב שלו.

הצוות (התסריט נכתב בהשראת סיפור אמיתי) כולל מיליארדר הרפתקן (בגילום יואן גריפית) ששוכר אנשי מקצוע מעולים, ועוד כמה. אבל המנהיג הוא גבר חזק וקשוח (השחקן ריצ'ארד רוקסבורג) שלאט לאט מגלה שגם לו יש רגשות, בעיקר כלפי הבן שלו (רייס וויקפילד) שנלכד יחד עם כולם במערה הלחה.

הסרט לא עמוק כמו המערה הזאת (כל כך רחבה שאפשר אפילו לצנוח לתוכה) אבל הוא לא נסחף להיות סטראוטיפי מדי וגם אחרי שהצוות מוצא את עצמו לכוד בפנים וברור שהכיוון הוא השרדות – קשה לנחש מי יישאר אחרון למשל. חברי הצוות מרביצים ביצועי צלילה וטיפוס יפים, והקשרים האנושיים העומדים במבחן הקשה מכול מוכיחים שגם לנאמנות, אמון, אהבה, הקרבה (ומצד שני פחד, בריחה ומזל) יש תפקיד חשוב בהישרדות.

מבחינת ז'אנר קל לסווג אותו כמותחן אסונות, ואם צריך לדייק יותר אז מותחן צלילה. אבל הסרט לוקח עד הקצה את הז'אנר עד שכדאי אולי להכניס אותו לתת-ז'אנר שאני חושב ש"צ'יזבאט" הוא השם הראוי לו. מה סוד הקסם של סרטים מהסוג הזה? כנראה איזו ציפייה לדרמה ואימה שמתמלאת ברווחים קבועים, ואולי גם הנחמה הזמנית שיש בעולם שכולו רע, ושכל מה שנותר הוא להשתדל לשרוד.

הסרט הזה, והשימוש המהנה שהוא עושה בתלת מימד, מעלים על הדעת את האפשרות שבעלי הזכויות יחליטו להסב סרטים ישנים לגרסת תלת מימד, בדומה למה שקרה עם מהפיכת הצבע בקולנוע. אין לי מושג אם מבחינה טכנית זה אפשרי, אבל סביר מאוד שכן, ולהערכתי נראה בעשור הקרוב הוצאות מחודשות לסרטים ישנים, הפעם עם הטכנולוגיה החדשה, לפחות לצריכה ביתית.
 (סיון שדמון)

פורסם ב"זמן תל אביב" 

חפש בבלוג זה