הקרב של איציק

איציק רובין החליט לעשות סרט על הפרטת דגניה א'. "הקרב האחרון על דגניה" יצא שנתיים אחרי שהתקבלה ההחלטה באם הקבוצות והקיבוצים, ועכשיו משמש הסרט אתהשיתופניקים בפגישותיהם בקיבוצים המתלבטים. "העניין הוא לא כלכלי, אלא פוליטי", אומר רובין, שחי בכלל במושב, אבל מתנגד נחרצות להפרטה. סרט על הערכים הסוציאליסטיים האמיתיים (וגם הבדויים), שהיוו את הלבנים ואת המלט לכינונה של החברה הציונית בישראל איציק רובין "יש לי חברים קיבוצניקים, אבל הם לא דיברו יותר מדי על עניין השינויים בקיבוץ. יום אחד אניעובר בנהיגה את דגניה, מגיע לצומת פוריה, ופתאום מחליט לעשות פניית פרסה, להיכנס ולבדוק מה קורה שם, בקיבוץ הראשון", מספר יצחק (איציק) רובין, במאי סרטים ומורה לקולנוע תיעודי במכללת עמק הירדן. "נכנסתי למזכירות ושאלתי איפה הם עומדים מבחינת תהליך ההפרטה. אמרו לי שבדיוק דנים בזה". כך צמחה אצל רובין המחשבה לעשות סרט על תהליך ההחלטה לקראת הפרטת הקיבוץ, שאף פעם לא חי בו. במשך שנתיים המשיך לבקר במקום, מצויד במצלמה. בלילה וביום, בחדר אוכל ובשדה, בשעת הצבעות ודיונים וסתם בארוחת צהריים. סרטו, "הקרב האחרון על דגניה" הוצג לאחרונה בפסטיבל חיפה, ועכשיו זוכה להקרנות בקיבוצים, ביוזמת הזרם השיתופי, שמשתמש בסרט כדי לעורר דיון בקיבוצים שעומדים בפני הצבעה על השינוי.

גיבוריו הרבים, אולי רבים מדי, של הסרט, נעים על הסקאלה שבין מתנגדי השינוי למוביליו, בין עובדי השדה ליושבי המשרדים, הדור הראשון, השני והשלישי, ואלה שמקרוב באו. גם המייסדים והמתים המיתולוגיים זוכים ללא מעט תשומת לב, בביקורים תכופים בבית הקברות ובאזכורים רבים השזורים בסרט. "בהקרנה הסוערת בדגניה קם שי שושני, מוביל השינוי והמזכיר, ואמר שהסרט הפך את דגניה לבית קברות. הוא התכוון לכך, שהרבה מהסצנות מתרחשות מסביב לקברים של מקימי הקיבוץ. אמרתי לו שהוא זה שצריך להתבייש. שאני ניסיתי רק להראות את העבר המפואר של דגניה, כדי להעמיד דברים בפרופורציה". פניית פרסה מתוך הסרט רובין, 58, נשוי ואב לשלושה, חי במושב צרופה. הוא גדל בקריית ים ("ממש ב'שיכון ג'', שם גדלגם שבי גביזון"), לאם ניצולת שואה ולאב שנלחם בנאצים ונותר נכה. "כשהגענו לארץ אחריהמלחמה, אימי ניסתה להתקבל לקיבוץ אך סורבה. אבל היא לא כעסה, והאווירה במשפחה ובשכונה היו של הערצת הקיבוצים והקיבוצניקים", הוא אומר. רובין שייך לקבוצה, ששומרת אמונים לקיבוצים ולקיבוצניקים, שאליהם התייחסה אימו כאל מי שאחראים להקמת המדינה ולהבטחה ש"לא יהיה עוד אושוויץ". "היום זה בון טון להיכנס בקיבוצניקים. אני ממש לא חלק מזה", הוא אומר. בין היתר, ביים רובין סרט תיעודי שעסק בפרשת אודי אדיב, ושם אצבע על הדמוניזציה שעשו לקיבוצניקים בעקבות הפרשה. "על פי מחקר שעשיתי", הוא אומר, "ההפרטה טובה בעיקר לקיבוצים שהתרוששו. שם אין ברירה. הדעת הפרטית שלי, בעד השיתופיות, התחזקה במהלך הסרט. הקיבוץ הוא דבר גאוני שעוד יחזרו אליו, אבל במודל אחר". רובין שאל גם חברים שלו, קיבוצניקים שעברו דברים דומים בקיבוציהם, ולדבריו, כולם טוענים שאין בהפרטה שיקול כלכלי או היגיון, אלא פוליטיקה, יצרים וחיסול חשבונות, "ממש כמו במרכז מפלגה".

אז ההפרטה היא לא תהליך כלכלי במהות שלו? "יש בדיחה כזו, 'איך מבלבלים קולנוען? מדברים איתו על כלכלה', אבל מה לעשות שיש לי תוארבכלכלה, ואותי לא יכולים לבלבל? הפרטה בקיבוצים זה בכלל לא עניין כלכלי, אלא פוליטיואישי, כלומר, דרך לחסל חשבונות אישיים".  את מי היה קשה יותר לגייס לטובת הסרט? "כמובן, לא כל המעורבים רצו להצטלם, ולא כל מי שהצטלם הסכים להשתתף. את מתנגדי ההפרטה היה יותר קשה לשכנע להצטלם ולדבר מול המצלמה. המבוגרים אומרים, 'אין לנו זכות להגיד לאחרים'. חלקם אומרים, 'הבן שלי עזב וכבר לא חי פה, מה אני יכול להגיד'". יש רגשות אשמה? "כן, זה בהחלט קיים". ואכן, הסרט כמעט לא נוגע בכלכלה, ומרכז הכובד שלו הוא היחסים הבין-אישיים בקיבוץ והיחסים של הדמויות עם העבר המיתולוגי של המקום. שלא לטובת העניין, רובין בוחר לרפרף ולהראות גלריה שלמה של דמויות, ובכך קצת מחמיץ את העומק. דמות אחת שכן בולטת, ובזכות התיאטרליות שלה גם מסגירה קצת את רחשי הלב, הוא המזכיר ומוביל תהליך השינוי, שי שושני. בסופו של דבר, מצטייר שושני כגיבור, טרגי אמנם, שסוחב על גבו את התהליך, מה שלא הופך אותו לפופולרי. "שושני הוא פוליטיקאי", מתנסח רובין כמו קיבוצניק שמעורב רגשית ומתנגד: "הוא בא מבחוץ, לאאכפת לו. לעומתו, יוסי ורדי, דמות חשובה בקיבוץ - הנכד של בוסל והיום ראש המועצה האזורית - אמנם תומך בהפרטה, אבל הוא לפחות לא מסתיר את עובדת היותו פוליטיקאי". דמות בולטת, שמתנגדת להפרטה, היא שוש הדר, וטרינרית צעירה, בעלת משפחה, שמפעילהקליניקה בקיבוץ. "היא באה מבחוץ, היא מצליחה והיא נגד ההפרטה". כתשובה לטענה, שאולי רק מישהו "חיצוני", שלא גדל כשעול ההיסטוריה והאבות המייסדים מונח על כתפיו, יכול היה ליזום ולדחוף מהלך לשינוי אורחות החיים בקיבוץ, מציין רובין ומצביע על שוש. ואולי זה העניין? אולי פשוט אין כל כך חברים צעירים? ואלה שישנם, בני הקיבוץ, דור רביעי,מצדדי השינוי ומתנגדיו, אינם מוכנים להתלכלך בוויכוחים אידיאולוגיים כאלה? אידיאולוגיה לא מעניינת אותם, לא ככה ולא ככה. הסרט של רובין לא עונה על השאלות, אבל אולי מציע תשובה בעיסוק הבלתי פוסק שלו בביתהסיעודי בקיבוץ. אימו של רובין בילתה את שנותיה האחרונות במוסד סיעודי, ורובין מספר שהעולהכלכלי היה גדול מנשוא; עד כדי כך שהוא נכנס לחובות. "זה משהו שהקיבוצניקים לא מבינים,שלהחזיק הורה קשיש בבית סיעודי בכזאת רמה עולה המון המון כסף". ההתלבטות נידונה לאורך הסרט, וכמה מהרגעים המרגשים ביותר מצולמים בתוך הבית הסיעודי. "אחרי הקרנת הסרט בקיבוץ ברעם", מספר רובין, "אמרו לנו חברים שם, שהוא הגיע בדיוק בזמן, כי הם בדיוק דנים בהפרטת הבית הסיעודי". סוף דבר "זהו סיפור ארצישראלי על החלום ושברו", כך נפתח סרטו של רובין. מיד אחר כך אנחנו צופיםבכבאים אוונגליסטים מניו יורק שבאו להיטבל בירדנית. "זה מדהים שלאותו מקום, שנטבל בוישוע המשיח, הגיעו גם החלוצים הראשונים, הקימו את הקיבוץ הראשון, וקראו לו דגניה". הסרטא מנם לא מתמקד ביסוד הרליגיוזי של הקיבוץ, "דת העבודה", אבל בהחלט מציג אותה בשברונה. מהבחינה הזאת הוא דווקא עלול לעשות שירות דוב לשיתופניקים. אבל רובין אופטימי. אף על פי שמעולם לא חי בקיבוץ ("לא היו מקבלים אותי עכשיו"), הוא צופה שהשינוי בכלכלה העולמית ותהליכים נוספים יניעו את הדור הצעיר בקיבוצים דווקא לצאת ולהקים קיבוצים חדשים בעתיד הנראה לעין. "לא באתי סתם משוחד, אני באתי מטומטם לסרט, מתוך הנחה שההפרטה טובה רק לקיבוצים העניים, ולא לדגניה. עשיית הסרט רק חיזקה את הדעה שלי", הוא אומר. פורסם ב"הדף הירוק", 1.9

על שתי הצגות

שתי הצגות פוליטיות במובהק שעלו לאחרונה מסמנות את הקצוות של הז'אנר. באחת הפוליטיקה נכנסת יותר מדי לחיי הגיבורה, והקהל מקבל דמות חלולה. בשניה נבחרה דמותה של נתיבה בן יהודה. ומה כל כך פוליטי בה?

"משאלה מכוכב", הצגת היחיד של סמדר יערון, בהפקת המרכז לתיאטרון בעכו, מבוצעת בכישרון, בטוטליות נדירה ובאמונה גדולה בצדקתה, אבל כל זה לא מציל אותה מלהפוך לתרגיל אסתטי מעניין, אבל חלול מכל בחינה אחרת.

ההצגה היא מופע ילדותי ואקסצנטרי, בו נסחפת יערון לפנטזיה תיאטרלית, במסגרתה היא מתחתנת עם מגן דוד גדול, נכנסת להריון ממנו, והולכת לירושלים כדי ללדת את המשיח.

מגן הדוד עטוף במה שיכול להראות כמו תכריכים, או אולי בד המשמש ליצירת "כתובות אש". הוא תלוי מהתקרה בכבל ומופעל על ידי יערון עצמה כך ששניהם עולים לאויר לפעמים, והיא רוכבת עליו, מנדנדת אותו, שרה לו ומדברת אליו, וכל זה בלבוש מינימלי. אין לי שום דבר נגד מיניות מוחצנת, אירוטיקה, עירום, ובטח שלא נגד הצבעה על הקשר בין מיניות ללאומנות, דת ומשיחיות, אבל כאן זה פשוט יותר מדי. סוג של קיטש למעשה, כמעט פורנוגרפי.

המופע הועלה בבכורה בתיאטרון תמונע בתל אביב, ובקרוב יועלה גם בגרמניה ובעכו. ביום אחר, ובחלל אחר, שנמצא, באופן סמלי כמעט, עמוק יותר באותו תיאטרון, הועלתה בכורה להצגה "בין הספירות", גם היא כמעט הצגת יחיד, וגם היא פוליטית מאוד, הפעם באופן הרבה יותר מורכב ומעניין.

ההצגה, מאת נעמי יואלי ועל פי ספרה של נתיבה בן יהודה (בשיתוף קבוצת התיאטרון רות קנר, שממצבת את עצמה לאחרונה כקבוצת התיאטרון הכי טובה בארץ), כוללת בעיקר את בת דמותה של נתיבה בן יהודה, והחיקוי המצוין נותן נופך הומוריסטי מרנין.

אבל הצחוק הופך מריר לעיתים, ממש כמו בחייה של בן יהודה. לקהל ניתנת פתאום הזדמנות לתהות על קנקנה של אותה דמות אייקונית, הפלמ"חניקית הלוחמת, זורקת כדור הברזל שהפכה לסופרת. פתאום ניתנת לקהל שהות לראות את הצד השני של בן יהודה, כשתיינית זקנה, שמעבירה לילותיה בבדידות רדיופונית, מחפשת (ומוצאת) "דברים טובים ושירים".

ההצגה מרומזת מאוד, אבל הדף המלווה אותה קצת פחות. שם מדובר על הלם קרב באופן ישיר, ממש כמו זה שכנראה סובלת ממנו בן יהודה, אחרי שיחידה קטנה בפיקודה נקלעה לאש תופת. יוצא שדווקא המציאות יצרה בעיננו דמות פלקטית של בן יהודה ואילו מתוך ההצגה עולה אפשרות מורכבת להבנתה של גיבורת התרבות הישראלית המיוחדת הזאת.

אמן המיצג הדס עפרת מלווה את ההצגה בהצבתה של מדורה ובעיצובה במרכז הבמה. הוא גם אחראי על עיצוב הבמה, שכוללת סדין מתוח עליו מוקרנת עבודת וידיאו. הליווי המוסיקלי של יוסי מר חיים הוא מצוין כרגיל, והשחקנים של רות קנר נפלאים, שוב כרגיל.

(סיון שדמון)

פורסם ב"הדף הירוק",  1.09