מאריתריאה באהבה

סלומון טקליה (צילום: סיון שדמון)

הספר הראשון בישראל בשפה התיגרינית מתפרסם בימים אלה ומופץ באופן עצמאי על ידי מחברו, פליט מאריתריאה. מדובר על רומן קצר בעטיפה רכה אך בדפוס איכותי, שמספר סיפור אהבה המתרחש באריתריאה. הכותב והמוציא לאור (בעזרת חברו דני הדר) הוא סלומון טקליה, בן 25 שהגיע מאריתריאה לארץ (דרך סודן ומצרים), אחרי שניסה לעבוד כשחקן במולדתו.

טקליה, בחור נמרץ ושאפתן הנראה מבוגר לגילו, הגיע לישראל לפני כשמונה חודשים, במסע שנמשך חודש ועלה לו 3,000 דולר. הוא השאיר באריתריאה אישה ושני ילדים, ואת הכסף להדפסת הספר הוא הרויח כשכיר ברפת קיבוצית בדרום. כרגע הוא מתגורר באיזור התחנה המרכזית הישנה, עובד בעבודות מזדמנות, ועסוק בהפקת התרגום לאנגלית של ספרו ומתכנן גם להתחיל לצלם סרטים קומיים. לטענתו כל המהדורה הראשונה של הספר נמכרה לחברו לקהילה המפעיל חנות אינטרנט בה הוא מוכר את הספר.


שמו של הספר, "מאפאה" הוא בעצם ראשי תיבות או קיצור שפירושו הבטחה. במקרה הזה מדובר על הבטחה הדדית בין בני הזוג סביבם נסב הסיפור, כי לא ישכחו אחד את השניה.


טקליה מספר, באמצעות מתורגמן, כי מדובר על סיפור המבוסס על סיפור אמיתי ידוע בקרב עיר הבירה של המחוז הדרומי של אריתריאה, שם הוא גדל. גיבור הספר, בינמי, הוא גבר בן 25 מרקע עני, יתום מהורים, החי עם אחיו ועובד במוסך. את אהובתו הבאני בת ה-18 הוא מציל מאונס (מעין דייט רייפ כנראה) מדי הסטוטדנט העשיר איתו היא יוצאת. הם מתאהבים והזוגיות שלהם עומדת בהרבה מכשולים. לדבריו, בימינו באריתריאה לא צריכים את תיווך ההורים כדי להכיר אבל עד הודעת האירוסין שומרים על היחסים בסוד.

עטיפת הספר. משמאל: המחבר, סלומון טקליה

נסיונו של טקליה בתחום היצירה כולל חודש של לימודי כתיבה וגם השתתפות כשחקן בסרטים במולדתו. הוא מספר שהדיקטטורה במדינה לא מאפשרת בעצם יצירה חופשית, ורק חברי המפלגה השלטת יוצרים סרטים ומוציאים לאור ספרים. רובם, הוא אומר, היסטוריים אבל מוטים ובעצם פשוט חומרי תעמולה. את "מאפאה" הוא החל לכתוב באריתריאה על גבי מחברת ורק בישראל הוא לומד להשתמש במחשב.


השפה התיגרינית היא שפה שמית שמדוברת כיום על ידי כמה כ-6 מיליוני אריתראים ומיעוט מבין האתיופים. בין העולים מאתיופיה יש כ-20,000 דוברי השפה אבל טקליה מייעד את הספר בעיקר לפליטים מאריתריאה ומוכר כל עותק ב-30 שקלים. "לא כתבתי את זה כדי לעשות כסף", הוא אומר. "אני אוהב אמנות ומתכוון לכתוב עוד הרבה ספרים". הספר הבא שלו יעסוק במסע שבני עמו עושים כדי להגיע לישראל, וכאמור הוא מתכנן תרגום לספר הנוכחי ומתכוון להפיק סרטים בהם הוא ישמש כשחקן גם. "מאפאה", אגב, נגמר בסוף טוב. הבאני ובינמי נותנים את הבטחתם אחד לשני ומתחתנים. נדמה כי יש יסודות אוטוביוגרפיים בספר, ואני שואל את טקליה, ששם אשתו מקועקע על גב כף ידו, אם זה ספר שנכתב מתוך געגועים בעצם. הוא לא מכחיש ומחייך בביישנות.




(סיון שדמון)

פורסם ב"זמן תל אביב", 28.1.2011

ספרות זולה, קומיקס יקר

 ג'ו קיוברט התחיל לכתוב קומיקס כשהפורמט עדיין היה סטריפ בעיתונים זולים. מאז נכרך הקומיקס בחוברות זולות והפך לסמל של תרבות נגד, עד שזכה למעמד של קאלט וזכה להוצאות יוקרתיות. אז הביטוי "נובלה גרפית" תפס ומשם המעבר לקירות המוזיאון כבר נראה לגמרי טבעי. קיוברט נחשב לאחד מאבות הז'אנר וחתום על סדרות מקוריות ידועות כמו "טור" (מעין גיבור על בתקופה הפרהיסטורית) ובין היתר גם תרם את כשרונו לחוברות טרזן בשנות השבעים. עד היום הוא ממשיך לצייר ולכתוב במרץ המטורף שהוא אולי המאפיין הבולט ביותר של הז'אנר.

טרזן. כמעט פורנוגרפיה

שני בניו אף הם הפכו לאומנים מבוקשים בתחום וביחד הם מנהלים בית ספר לאמנות הקומיקס בניו יורק ועכשיו הם מתארחים בארץ. תערוכה רטרוספקטיבית של עבודותיו מוצגת בימים אלה במוזיאון הקומיקס הנהדר של חולון כחלק מפסטיבל הקומיקס והאנימציה שמתקיים במוזיאון וגם בסינמטק תל אביב. קיוברט הוא גם יהודי ומתעסק בכך לא מעט – בסדרה "גנגסטר יהודי" שמתייחסת לילדות שלו ובעיקר בנובלה הגראפית "יוסל" שכשמה כן היא – סיפור של ילד יהודי בשואה, ילד שיכול היה להיות ג'ו עצמו.

התערוכה נפתחת בניסיון לעשות סדר בעולם המושגים של הקומיקס. בצדק גמור, כי העולם הזה עמוס ומבולגן, וחומר איכותי בעברית קשה להשיג. הטקסטים הם קצת דידקטיים וכשמסתבר שאחת מהאוצרות היא סטודנטית בבית הספר הידוע של קיוברט זה מסתדר. זה גם בסדר, כי בסך הכול מדובר במוזיאון שנמצא בעיר חולון המנסה למצב את עצמה כעיר למשפחות וילדים. אבל התערוכה מלווה גם ממשק יעיל של הדרכה קולית שמתאים למבוגרים. במקום המכשיר המסורבל עם האוזניות שגורם לך להרגיש כמו תייר יפאני, בחולון אימצו מעין שפורפרת טלפון עם שלושה כפתורים וצג פשוט ונוח לתפעול. הסאונד מעולה והשיחות המוקלטות בין האוצרים קצרות ומעניינות ומוסיפות הרבה ידע.

חלק גדול מהבלאגן בתחום הקומיקס נובע מהעובדה שתהליך ההתהוות של הסיפורים ארוך ולאו דוקא מתוכנן. הרבה פעמים מדובר באילוצים של אופן הפרסום ולפעמים סיפור, גיבור או סדרה מתהווים במשך שנים. גם בגלל זה קשה לסכם ולהעביר היסטוריה שלמה של דמות בכמה פריימים. בין השורות אפשר להבין שבהרבה מקרים שיקולים של זכויות יוצרים והוצאות לאור שיחקו תפקיד יותר מרכזי מהיוצר או היצירה. באלמנט הזה התערוכה נוגעת בקושי.

התערוכה מחולקת לשניים. אולם אחד כולל סקירה שטחית ועמוסה של הסדרות המפורסמות שאייר קיוברט. בארסנל שלו יש דברים צפויים כמו טרזן וטור ולצידם יצירות קצת יותר עמוקות כמו סיפוריו של חייל נאצי מורד, וגם תיעוד בזמן אמת של סרייבו הנצורה בשנות התשעים, על פי דיווחים שקיבל מחברים שלו, בעזרת מכשיר פקס.

האולם השני מוקדש לנובלה "יוסל". חלק גדול מדפי הספר פרושים על הקירות, הפעם בלי טקסטים שעשויים בהחלט לקלקל, כי לעלילותיו הצבעוניות והפורנוגרפיות כמעט של האינדיאני שנלחם בדינוזאורים לא מתווספת הילת קדושה שמתחייבת מעיסוק בנושא כמו החיים במחנות. ב"יוסל" בחר קיוברט לא לצבוע את הסקיצות והקומיקס כולו עשוי רישומי עפרון, ואת הסקיצות המקוריות הוא תרם למוזיאון והן גם מנויילנות ומוצגות במרכז האולם.

יוסל. אוטוביוגרפיה בדיונית

קיוברט בעצם תיעד ביצירות שלו כמעט את כל המאה העשרים, והתרכז בעיקר במלחמות וגיבורי על. יש משהו פשטני בנושאים האלה ובכלל בקומיקס. ולרוב אכן יש סוג של כמעט פורנוגרפיה ויזואלית וגם ערכית – ברור מי הטוב ומי הרע וגם. האלמנט הזה מובנה בקומיקס הפופלארי והופך אותו למוצר שמתאים לרוב גם לילדים וגם לילדים גדולים. אין פלא שהז'אנר חוצה גילאים וגבולות גיאוגרפים אבל נדמה שבכל זאת, קצת כמו הג'אז אולי, מדובר על ז'אנר שצמח מהביבים ומצא את עצמו בסופו של דבר כבידור למעמד הבינוני. ואם כבר מגיעים לתודעה מעמדית, כדאי לציין שהעולם הזה הוא דוקא יקר. בעיקר אם מתעקשים על היצירות המקוריות בדפוס ובטח אם חיים בישראל. הכניסה למוזיאון הייתה חופשית אמנם באותו היום, אולי כדי לעודד מעריצים לבוא לקבל חתימה מקיוברט האב ואדם בנו אבל קטלוג תערוכה (מפואר אמנם) שנמכר ב-85 שקלים, ובעיקר הספרים של משפחת קיוברט שהוצעו למכירה במחיר כזה, הזכירו שבארה"ב מדובר בתעשיה לכל דבר.  

פורסם בעכבר העיר אונליין

ערב מס' 1 / רעיון בעין / כפיים / החנות

מיה חביב ב"חנות". רעיון 

 שני גרנות, ענבל יעקובי ושרון צוקרמן-וייזר הן יוצרות מתחום המחול, שהספיקו גם לעשות דברים שונים בתחום, פרט לריקוד. לאחרונה הן ייסדו את עמותת כפיים שתפעיל מיזם חדשני בתחום המחול, שעומד לצאת לדרך בקרוב ולספק מקום ליצירה לרקדנים ויוצרים מתחום המחול המודרני ובינתיים הן עושות משהו דומה, אבל בפורמט חד פעמי (ומתמשך) ב"חנות". החנות היא חלל אלטרנטיבי ברחוב העליה, שמארח בדרך כלל אמנות פלסטית, מוזיקה, וידיאו, פרפורמנס ומעכשיו גם מחול. הערב הראשון בסדרת "רעיון בעין" התקיים השבוע, כשהרעיון מאחוריו הוא לעקוף את הבירוקרטיה שנתקלים בה יוצרים בדרך לבימות אחרות, ולתת מקום ליצירות גולמיות.

שרון צוקרמן-וייזר. למה יצירות גולמיות?

"'רעיון בעין' מנסה לתת אלטרנטיבה על ידי כך שהיוצרים מוזמנים להציג רעיון גולמי. לא משהו מעובד ולאו דוקא משהו שאמור להיות מעובד לכדי מופע ארוך או שלם. החופש הזה מאפשר הצגה ובעצם מעין הרהור ודיון סביב האסתטיקה של רעיונות ראשוניים, רעיונות שבדרך להתממש, רעיונות גנוזים וגרעין רעיוני כדיאנאיי של יצירה שלמה".

ועל איזו בירוקרטיה מדובר?

"הרבה פעמים האנשים בממסד המחול הם לא אקטואליים. הם לא מכירים את השטח, וכך גם הבחירות שלהם מרוחקות מהאוירה וההתרחשויות המיידיות. מצד שני, הדרך להגיע אליהם היא מעייפת – אודישן לפסטיבל נמשך 5 דקות ויוצר שניגש אליו בעצם מוציא ממיטב מרצו וכספו על היצירה הקצרה, בלי שום ביטחון שהוא יתקבל בעצם, וימשיך. ההרגשה היא של אודישן תמידי. הרגשה של חוסר אמון וחוסר פרגון. אנחנו באות ממקום של אמון. הקשר עם האמנים הוא בלתי אמצעי והבימה ניתנת להם על בסיס רעיון ודיבור".

הערב הראשון הציג שלושה מופעים שונים לגמרי אחד מהשני. עדו פדר ודויד מרקס הציגו מופע יצרי וחייתי, מלא הומו אירוטיקה, חשיפה וכאב. שניה עלתה רננה רז, במופע שהורכב משני חלקים וכלל שימוש נרחב בקולות (וגם במשאבת חלב וחוט דנטלי) והתייחסות להריון וללידה שעברה לאחרונה. ומיה חביב (שלמרות שמה המקומי היא נורווגית בביקור לימודים בארץ) יצרה מופע שדיבר בהומור ובקלילות על זרות, בידוד ושפה משותפת, וכלל גם הפעלה כאוטית של הקהל.

צוקרמן אומרת שהאופי המיידי של האירוע, איפשר ובעצם יצר את החיבור בין המופעים. "חביב, כאמור, היא נורווגית שעוזבת ממש עוד שבוע. גם דוד מרקס לומד בחו"ל הוא בקרוב טס ורננה רז ילדה לפני שלושה חודשים כך שברור שהיא לא תכנס לתהליכים ארוכים בקרוב. הפורמט שלנו יצר הביא לבמה בעצם שלושה מופעים שאחרת לא היו זוכים כלל לחשיפה".

איך השפיע החלל הקטן של החנות על המופעים?

"היה צורך לברר מה אפשר להתאים גם לחנות, שהיא מקום כמעט אבסורדי למחול, וגם למחול. זה היה מאוד מאתגר ואני חושבת שהמרחב המצומצם של המקום עבד טוב עם הקונספט. יש במחול המון המון גופניות שעוברת עיבוד רציני במהלך יצירה ארוך, וברעיונות הגולמיים היא נשמרת ומשחקת תפקיד חשוב. אותנו מאוד מעניינת הגולמיות הזאת והקרבה לקהל המתחייבת מהמימדים של החנות הוסיפו לכך גם בלתי אמצעיות. בחלל כזה אין כמעט דרך להפריד ומתקיימות בו יותר פעולות גומלין בין הקהל ליוצרים".

הערב היה רק ראשון בסדרה שתמשיך בתדירות של כפעם בחודשיים. הערבים הבאים מתוכננים לאחד יוצרים תחת קטגוריות ספציפיות יותר, כמו יוצרות ג'ינג'יות, יוצרים ירושלמים, יוצרי מחול שהם גם סטודנטים לפילוסופיה, או נשים בהריון. בשבת נשארו לא מעט צופים בחוץ, כך שבפעם הבאה כנראה שהמופעים יעלו פעמיים.  

(יום שבת 13.8, פורסם בעכבר העיר אונליין)  

מצויים בפרטים

קשה למצוא סופרלטיבים שעוד לא נכתבו על רות קנר וקבוצת התיאטרון שלה וגם הפעם, בעיבוד הבימתי לספר "מעוף היונה" (הועלה בפסטיבל ישראל 2010), הקבוצה ממשיכה לייצר את הקסם הרגיל שלה. הספר, שנכתב על ידי יובל שמעוני ב-1990, הוא סוד הידוע למעטים. הוא מספר שני סיפורים שהקשר ביניהם הוא לכאורה רק גיאוגרפי ומקרי: מצד אחד זוג תיירים בפריז שבבוקר הראשון שלהם בעיר עדיין שוקלים היכן לבקר - במגדל אייפל, במרכז פומפידו או בכנסיית נוטרדם - ומצד שני רווקה פריזאית שבאותו בוקר נחושה כנראה להתאבד בקפיצה ממרומי אותה כנסייה. שלושת הגיבורים אמנם יגיעו באותה שעה לכנסייה, אבל הסיפורים לא מצטלבים. גם הספר בנוי משניהם במקביל – העמוד הימני בכל כפולה מוקדש לזוג הממורמר, והשמאלי לרווקה האובדנית. גם בהצגה, בעקבות הספר, מתעסקות הדמויות בעיקר בזוטות, בפרטים קטנים וטריויאליים לכאורה. מספר יודע כל שנוכח גם הוא בשניהםהופך את העיסוק הזה למרתק, ומדביק משמעויות שונות להתרחשויות, בהתאם לנקודת מבטן של הנפשות הפועלות.

בעוד הספר אפל ומדכא, ההצגה דוקא מאופיינת בהומור והתרחשות קרנבלית כמעט. הסרקזם והציניות של בני הזוג המבוגרים, שעסוקים רוב הזמן בנסיונות שחזור של טיולים מהעבר שלהם, משרת את האוירה המצחיקה, וגם הרקע, מרכז העיר פריז, הופך בידי השחקנים המעולים לבלאגן משמח. זה לא עוצר אותה מלעסוק בנושאים כבדים כמו גורל ושליטה, שיגרה ושחיקה, ניכור ובריחה, ובעיקר, לטעמי, בדידות. ואם להיות יותר ספציפי – בדידות של זוג.

השחקנים הצעירים (זה רושם שמשאירה הרעננות שלהם - הגיל הממוצע הוא בטח שלושים) של הקבוצה מפליאים לשחק, ונותנים יותר מכל את ההרגשה שזהו אנסמבל. נדמה לפעמים שהם מבלים כל כך הרבה יחדיו עד שהם ממש מדברים באותה שפה, שונה ומיוחדת. החופשיות והאינטואיטיביות בה הם נעים על הבמה ואל מאחורי הקלעים (ברוב היצירות של הקבוצה אין ממש דבר כזה, אחורי הקלעים), הקלילות בה הם מתפשטים ומתלבשים והמהירות בה הם לובשים ופושטים צורה, פשוט מסחררים. גם עיצוב התפאורה, התלבושות והאביזרים מצטיינים באותה קלילות והשראה.

העובדה שקראתי את הספר וראיתי כבר כמה יצירות של הקבוצה נתנה לי הזדמנות להתרכז בפרטים צדדיים לכאורה, והמסקנה העולה היא שיש להם חלק גדול בהצלחות של קנר. כמובן שזה מתחיל בהחלטות העיקריות - בחירות מעניינות של טקסטים ותחקיר עמוק (כך עולה מכתבות שעסקו בדרך הפעולה של הקבוצה), אבל בסופו של דבר זה ניכר אפילו במזנון הצנוע שניצב לרווחת הבאים. זה אולי נשמע מתפנק, אבל זה בהחלט היה שם, לפחות בכל ההצגות שאני נכחתי (ולא מדובר על בכורות וכו'). ההרגשה המיוחדת ממשיכה במספר המצומצם של הכרטיסים המוצעים למכירה, ואפילו באיכות המושבים עצמם. כמובן שהנתון האחרון למשל לא תלוי רק בניהול האמנותי של הקבוצה, אבל הוא בהחלט מסמל התייחסות רצינית וכוללת לחוויה התיאטרלית, שהקבוצה של קנר ניחנת בה בקביעות.

"מעוף היונה", למשל, נפתח בתמונה בה מופיעים כל השחקנים בלבוש זהה כמעט, ורק אחר כך הם מתגלמים מחדש בדמויות שלהם. האקט הזה יוצר בילבול מהפנט כמעט וכאילו נועד לטרוף את הקלפים רגע לפני שמתחיל המשחק. לפעמים נדמה שמאחורי העבודה האינטנסיבית של הקבוצה עומדים חוקים, כמעט טקסים, שלא ברור מה מקורם ומי קבעם אבל התוצאה ברורה – חוויה יוצאת דופן, עמוקה אך מבדרת, שלא תוחמת את עצמה למסורת התיאטרון אלא מתקשרת באופן רצוף עם הקולנוע, הספרות, אמנות המיצג ועוד, וכל זה באמצעים פשוטים ונגישים. 

פורסם בעכבר העיר אונליין