ספינת השוטרים

מתוך הסרט. יומרני ומרגש

חבורת שוטרים ירושלמים שמחסלים מבוקשים מצד אחד, וצעירים תל אביבים בני טובים שמוחים נגד שלטון ההון וחוטפים מיליונרים מצד שני, מרכיבים את הסרט "השוטר". שני העולמות - שונים לגמרי לכאורה -  מוצגים בדרכים שונות גם מבחינה סגנונית אבל נפגשים בסופו של דבר, ויוצרים ביחד את אחד הסרטים הכי שאפתניים של הקולנוע הישראלי. הסרט הוא כל כך שאפתני שנדמה שמראש לא היה לו סיכוי לעמוד באתגר, ולכן הוא מצטיין דוקא בחלקים הפחות מורכבים שלו. ההרגשה היא שהחלקים המרכיבים אותו עולים בסופו של דבר על השלם, אבל זה בכל זאת סרט אקטואלי, מרתק וראוי לכל הפרסים שקיבל.

"השוטר" קודם כל עשוי מצויין. התסריט המקורי שלו מעמיד במרכז שוטר ביחידה מיוחדת (יפתח קליין) שמצפה לילד ראשון בכל רגע ובינתיים מבלה עם חבריו ליחידה הירושלמית גם מחוץ לשעות העבודה. בין חיסול מבוקש לטיפול בתביעות משפטיות עקב רשלנות בחיסול הקודם מתגלה גם סרטן אצל אחד מהחבר'ה והחלק הראשון, ה"ירושלמי", מספק לבדו חומרים מצויינים לסרט באורך מלא.

הסגנון הקולנועי בחלק הזה הוא אחד המקוריים והטובים שראיתי בקולנוע הישראלי. הבימוי הרגיש והמשחק המיומן יוצרים בחלקים מסוימים חויה קולנועית ישראלית נדירה בישירות ובאומץ שלה והתסריט מצליח לספק לדמויות מרחב תמרון כך שהן נעות בקלילות בין היומיומי לפוליטי ולאישי. הבמאי נדב לפיד הצליח להפוך אותן לאנשים בשר ודם ממש והתוצאה מרגשת מאוד.

 ההבדל הגדול בסגנון הבימוי, הצילום והמשחק בין החלק ה"ירושלמי" לזה ה"תל אביבי" כל כך בולט שאין אלא להסיק כי הוא נעשה מתוך כוונה ובמודעות מלאה, ויש משהו מעיק בהבדלים האלה. ההפתעה הגדולה, לפחות אצל מי שהסיק כי לפיד יצר כתב אישום חריף נגד השלטון הישראלי, נעוצה באופן בו הוא מטפל בחבורת המורדים התל אביבית. הכנופיה (מיכאל מושונוב,יערה פלציג וגם מנשה נוי בתור אביו של אחד המורדים) מורכבת מבני הטובים הצעירים, שמושפעים מתיאוריות אנטי קפיטליסטיות ונוטים להאמין באלימות כדרך לשנות את המצב הקיים. הם מוצגים באופן קצת מגוחך ודי סטרואטיפי, ונדמה שהבמאי בחר בזוית הזאת כדי לטשטש את ההזדהות שלו איתם. ברור שיש גם אמירה פנים קולנועית בעניין, ומדובר פה בדרכים מתוחכמות לדבר על מודעות לדימוי, פאתוס ותפקידו במהפכות ועוד. אבל נדמה שהסגנון המשונה שבחר לפיד היא התחמקות שמפחיתה בסופו של דבר מעוצמת הסרט.

ההחלטה להגביל את "השוטר" לצפיה מתחת לגיל 18 הייתה טפשית כמובן. אין בסרט סצינות פורנוגרפיות או אלימות במיוחד ובכל זאת ברור למה הוא עורר כזאת סערה. מבחינה פוליטית זה סרט בוטה ופרובוקטיבי אבל הוא גם מעודן ובסופו של דבר נמנע מנקיטת עמדה. וזו, אולי הבעיה הכי גדולה של הממסד שמנסה לצנזר ולשלוט: מה לעשות עם יצירות שעוסקות בחומרים ריאליסטים ואקטואלים ומתעקשות לא לייצר עמדה חד משמעית. תוצאה כזו, שנתקעות בגרון וקשה לקיטלוג, מפחידה כנראה את מי שהוסמך להחליט. האמביוולנטיות של הסרט וחוסר רצונו לנקוט גישה ביקורתית הופכות אותו למסמך כמו תיעודי מרתק, שעוסק בחיים במדינה מסוכסכת, ובמקביל ליצירה אמנותית אמיצה ואנושית שדנה בגבריות, התבגרות, אמונה והקרבה. היומרנות שלו פועלת בסופו של דבר נגדו אבל זו בכל זאת יצירה אמיצה, חשובה וגם מהנה.


וזה מה שאורי קליין חשב


(פורסם בזמן תל אביב, מעריב, 19.10.11)

פופ ערס

האלבום השני של גלעד כהנא תחת השם walking man הוא הזדמנות לנסות לפענח את סוד הקסם שלו. 

מתוך קליפ. להתמכר

האלבום לא יפתיע את מי שמכיר את היצירה של כהנא, לבד ויחד עם להקת הג'ירפות, והלהיט מתוכו (ביחד עם נינט) משקף את האוירה הכללית, אבל רוב האלבום קצת פחות רועש ויותר מהורהר. האלבום (בניגוד לחומרים של הג'ירפות) מדבר אנגלית, גם מילולית וגם מוזיקלית. כמו באלבום הראשון תחת אותו שם, הטקסטים הישירים והבוטים עוסקים ביחסים בין המינים ויחסי מין, בתסכול וחרדה, בסאדיזם ומאזוכיזים וגם בסתם אהבה. כהנא שר באנגלית בסיסית, במבטא ישראלי כמו זה שמושך תיירות לבחורים ישראלים, אבל זה לא הדבר היחיד שמקסים בו.

הקסם הזה, כאן כמו עם הלהקה שלו, הג'ירפות, נובע מההצלחה להיות ציני, פארודי, סרקסטי ולפעמים גם ממש מגעיל, ובכל זאת לייצר הזדהות וחמלה. מבחינה מוזיקלית הוא נובע גם מהמלודיות הקליטות, אבל המאפיין הכי בולט שלו הוא היכולת לכתוב ולשיר מתוך ביטחון עצמי אדיר, גם שירים שעוסקים בפגיעות גדולה. בזה הוא מזכיר את גברברי המוזיקה הים תיכונית דוקא. לא קורבנות אמיתיים כמו זוהר ארגוב אלא בני זמנינו, ממלאי אולמות נוקיה וקיסריה, שנוסעים בב.מ.וו, עונדים תכשיטים ושרים על לב שבור. בקיצור - ערסים. כהנא הוא ערס פואטי. לדוגמא, בעוד הטקסטים של הזמר המזרחי מלאי שוביניזם, אצל כהנא הסאבטקסט הופך לטקסט והוא דן בנושאים של שליטה ואהבה בצורה הרבה יותר מפורשת. ועדיין, הביטחון שלו לחשוף את עצמו בצורה כזאת, משדר דוקא קשיחות גבוהה ומאצ'ואיסטית וקל מאוד להתמכר לנימה הזו.

עוד חלק בהצלחה של כהנא הוא התפקיד שלו ככהן במקדש התרבות הפפולארית. האלבום החדש מלא הפניות ואיזכורים לאליליה: על העטיפה הוא מתנשק עם רומי אבולעפיה במחווה פארודית לקיובריק, עם נינט הוא שר שיר סקסי ומלא תשוקה ותסכול, ויש עוד כמה שמות שנדמה שהשיתוף פעולה איתם הוא הצהרה אמנותית בוטה בפני עצמה.

זה כמובן מחשיד אותו בנסיון בוטה להפוך לאחד מאותם אלילים, אבל הביטחון (וההומור) העצמי שלו שוב מצילים אותו וממילא, ברמה המקומית הוא אכן אחד מהאלילים.

מבחינה מוזיקלית נטו נדמה שגם אצל הג'ירפות וגם בתקליט הנוכחי, הקיטלוג הרגיל לז'אנרים לא רלוונטי למוזיקה שלהם. אי אפשר ממש לקבוע אם היא אקוסטית או אלקטרונית, אם היא אסיד ג'אז, רוק או אינדי רוק, אלא ערבוביה שמחה שמזכירה את האלבומים שיוצאים תחת ידיהם של מפיקים כמו מארק רונסון או דיימון אלברן (גורילז). העיבודים מלאי הגרוב והנגינה הקולחת מוסיפים להרגשה הזאת וקל מאוד להסחף אחרי הקסם הזה.

כהנא הוא פארודי וילדותי. השילוב בין השניים יוצר את הפרסונה המוכרת שלו, שהיא גם זו שמוכרת את התקליטים של הג'ירפות. פארודיה מטבעה היא ז'אנר קצת הרמטי, וברור למה יש מי שמרגיש שכהנא צוחק גם כשהוא בוכה. יש גם רבים שלא אוהבים את ההומור של כהנא, אבל כולם מסכימים שמדובר בתופעה.

כהנא גם יודע לשתף פעולה עם מוזיקאים מפתיעים, כמו גבע אלון, שחתום על גיטרות בשני שירים. גבע אלון וגלעד כהנא הם בערך שני הקצוות הכי רחוקים של הרוק הישראלי. אחד מהם נוטה לרצינות תהומית והשני להומור פרוע. היכולת של כהנא לשיתוף פעולה כזה הוא מפליא. אבל הכי מרשימים הם הקרדיטים לכהנא עצמו. הוא חתום על המוזיקה והטקסטים כמובן, אבל גם על הבאס, גיטרה, כלי הקשה, קלידים, ואפילו תופים באחד השירים. שלא להזכיר את ההפקה והעיבודים. זה מציב את כהנא כאחד האנשים הכי פוריים במוזיקה הישראלית, ובניגוד לרבים אחרים, הוא שומר על יחס מצויין בין איכות לכמות.


(פורסם בזמן תל אביב, 10.11)

למה הוא לא מחייך

ספרו החדש של אודי שרבני כואב, מרגש וגם מצחיק ומרתק


יש קסם מיוחד בקשר בין אנשים שהכירו בילדות. אפשר לנסות לדמיין את הילד שהיה האדם שעומד מולך גם אם לא גדלתם יחד, אבל זה אף פעם לא אותו דבר. אני מכיר את אודי שרבני רק כעשור, ושנינו כבר לא היינו ילדים כשנפגשנו, אבל איכשהו, לספר החדש שלו, יש בעיני בכל זאת את הקסם הזה. דבר אחד בטוח – הספר מלא ברגש. הוא גם מלא בהומור ודיבור מתחכם וציני וגם מהלכי כדורגל ומוזיקה מצויינת, אבל הרגש נשפך ממנו בכוונה או שלא בכוונה. וזוהי תכונה נדירה היום.


הגיבור מספר בגוף ראשון את קורותיו שלו, ילד שגדל, דרך הנערות והצבא וגם קצת אחרי. ואולי זו בכלל הסיבה לרגש ה"ילדותי" שהוא מעורר. הקורא עוקב אחרי הגיבור וזוכה להכיר אותו מגיל צעיר ועד בחרותו. זו פריבילגיה גדולה, למרות שהדמות הראשית אנושית מאוד ולא מנסה להתחבב על אף אחד. בעצם, הדמות הראשית היא לא תמיד אנושית. הרבה פעמים היא מציירת את עצמה כגיבור על דוקא, אחד עם כוחות אדירים בתור שחקן כדורגל למשל. אבל לפעמים המשחק הוא רק מטאפורה, והגיבור מצליח לראות כמה מהלכים קדימה, גם במה שנוגע לחייהם של הסובבים אותו. ולא סתם קדימה, אלא כל הדרך אל המוות. כן. זה ספר מדכא.


צריך הרבה אומץ כדי לבחור לכתוב ספר מדכא כמו "למה אתה לא מחייך", וצריך עוד יותר אומץ כשזה הרומן הראשון שלך. אבל אצל אודי נדמה שזו לא היתה שאלה של בחירה. ספרו הראשון (הוצאת מודן, עריכה: עמיחי שלו), שמכיל אלמנטים אוטוביוגרפיים, נחצב מליבו ונכתב בדמו של שרבני, והופך אותו לאחד הכותבים המרגשים, המקוריים והמבטיחים בישראל כיום.


הספר הוא הפתעה לא רק בגלל האוירה הכללית שהוא משרה, שמנוגדת לתדמית המצחיקנית שצבר שרבני, אלא גם הודות למסגרת השמרנית יחסית שלו. הספר אמנם נע בתזזיתיות בין מרחבים קונקרטיים למחוזות מחשבתיים, בין העלילה לשפה ובין התרחשות בזמן הווה לאבחנות שלאחר מעשה, אבל הוא קודם כל סיפור שכתוב היטב ומתאר מצוין דמויות ויחסים בין אנשים.


הוא מתחיל לרגש כבר מהעמודים הראשונים והמוות, שמרחף מעל ראשי הדמויות ובתוך ראשו של המספר, הופך את הספר לאחת מהיצירות הנדירות שנקראות בעיניים לחות מדמעות.


גיבור הספר, שמספר על עצמו בגוף ראשון, הוא נער תל אביבי חסר שם אבל מלא אופי שגדל בצפון העיר בשנות השמונים במשפחה ממוצא מזרחי. שני אחיו המבוגרים משפיעים על עולמו ובעיקר מעודדים אותו להתאמץ כדי להפוך להיות שחקן כדורגל מקצועי, מטרה שהם עצמם זנחו.


הוא אכן מצטיין ומה שקורה על המגרשים השונים ובקבוצות הופך להיות חלק משמעותי מהחיים שלו וגם מהספר, ושרבני מיטיב לתאר לא רק מהלכי כדור ואת המשמעות הרגשית שלהם אלא גם את האוירה בקבוצות הנוער והתחתית (עם התמקדות במכבי תל אביב). הגיבור חי גם את המתח הכלכלי והעדתי בין השכונות השונות בצפון תל אביב, והנופים של הדר יוסף ושיכון דן משחקים תפקיד גם הם בספר. חלק אחר מוקדש לתיאור שנות השמונים (ואח"כ התשעים) והספר עוסק בעקיפין גם במהפך שעברה החברה הישראלית בשנים ההן. אבל כל הנ"ל ארוג היטב לתוך משפטים ופסקאות בהן המספר מצליח לתאר באבחה אחת עלילה, התרחשות, רגש ואינטלקט.


גם המון הומור יש בספר. מי שמכיר את סגנונו של שרבני (זוכה תחרות הסיפור הקצר של הארץ, כותב במדור הספורט בעיתון, אחראי לסדרת הקומיקס "דני פריפריאלי" בוואלה, משורר "ספוקינג וורד" וגם כדורגלן חובב) יצפה אולי ליותר בדיחות, אבל גם בין השורות ומתוך המשפטים עולים חיוכים לרוב ולפעמים גם צחוק קצר וחד. גם דיבור על ההומור עצמו ממלא חלקים גדולים של הספר.


בעצם, דיבור ארס פואטי ופוסט מודרני על השפה קיים בכל משפט בספר כמעט. הקול המיוחד של הדמות הראשית מלווה את מעשיו בכל רגע, כמו שדרן ספורט או ווייס אובר בקולנוע. משפטים רבים בספר נושכים את הזנב של עצמם, אם לנקוט בלשונו של שרבני (לא בטוח אם זה משפט שלקוח מהספר או שנכתב בהשפעה ישירה שלו) ומאלצים את הקורא לחזור אחורה כדי להבין משפט לאשורו. הספר, בן 362 העמודים, לא עושה חיים קלים לקוראיו. גם האוירה הכללית המדכאת הופכת אותו לספר כבד בסך הכול, וראוי להקדיש לו זמן ומקום על המדף הפנימי.


*"אתה חושב על רוח בתנוך של האוזניים. איפה שאין דופק, זה מזיז יותר." (עמוד 274)*
במחצית הדרך בערך מגיע המוות המשמעותי הראשון והספר קצת נעצר. בשלב הזה יש לפעמים הרגשה שהוא ארוך מדי והוא גם קצת מאבד מהאמינות שלו. אבל אז מגיע הפרק בו מתגייס הגיבור לצבא ושרבני מוכיח שוב שהוא יודע לתאר מצב, השתלשלות ואוירה באבחת משפט וחצי וגם להוסיף לזה כבדרך אגב עצב, הומור וחוכמה.


זהו רומן חניכות ואנחנו זוכים לחשוב דרך המוח של מישהו אחר לאורך גיל ההתבגרות שלו ועד לצבא. שרבני עשה עבודה נפלאה ומעביר אותנו לאט לאט את השלבים ואת ההתייחסות של הנער שהיה לגבר צעיר לחיים. אפילו את מוקש המיניות – אוננות, נשיקות, איבוד בתולין - הוא צולח בהצלחה גדולה, וזה כידוע אחד המוקשים הגדולים של הספרות העברית. שרבני גם לא מנסה לחבב את הגיבור על הקוראים והופך אותו בסופו של דבר לגבר ישראלי טיפוסי, קשוח וסגור ולא למטרוסקסואל תל אביבי.


בתחילת הספר, הגיבור מציע חברות לנערה בשם מאיה. "אחרי זה סתם ישבנו עוד על הספסל, כמו שני זקנים, אבל הפוך; כאלה עם התחלה", הוא כותב. וכך, למרות שהספר מסופר בלשון הווה, הוא נע כל הזמן גם על ציר הזמן, ובעיקר קדימה, אל הסוף הבלתי נמנע, ממש כמו שהגיבור קורא ספרים: הוא פותח את הספר בעמוד האחרון ובודק אם "הם חיו באושר ועושר" או שמישהו מת.


ב"למה אתה לא מחייך" כמה דמויות מתות לאורך הספר, ואף אחד לא חי באושר ועושר. בכלל, הספר נגמר חתום אבל קצת סתום, וההרגשה הכללית היא שהגבר הצעיר שהוא הגיבור והמספר נאבק כדי למצוא ולכתוב זוית חדשה לגמרי על ההתרחשות. נדמה שהסיפור תם אבל לא נשלם. אולי מתבקש המשך לספר, ולו כדי שגם שרבני עצמו יזכה למשבר התקליט השני, אותו הוא מזכיר כמה פעמים לאורך הספר.


(פורסם גם ב-MySay)

הזהו אדם. הצגת יחיד בתיאטרון החאן

אם כל התורה על רגל אחת היא "ואהבת לרעך כמוך", אז כל השואה על רגל אחת נמצאת ב"הזהו אדם" של פרימו לוי. הנסיון לחלץ מהספר תובנות ואבחנות משול לנסיון לחלץ מהשואה עצמה תובנות כאלה וגם היוצרים של הצגת היחיד על פי הספר יודעים את זה וכלל לא מתיימרים להוסיף משהו על דבריו של לוי. הישירות והפשטות של ההצגה הופכים אותה למופע סוחף של זיכרון, זעזוע ועצב. החומרים הקשים בה וגם אורכה הצנוע משאיר את הקהל המום מעט, אבל זה המינימום שאפשר לצפות מהצגה כזאת.

לוי כיווץ את קורותיו בשנה האחרונה של מלחמת העולם השנייה, כאסיר במחנה עבודה ליד אושויץ, לספר של פחות ממאתיים עמודים. הבמאית מור פרנק והשחקן ניר רון מתיאטרון החאן לקחו את הספר והפכו אותו להצגת יחיד, גם היא מינימליסטית. ללא תפאורה וללא מוזיקה, נכנס רון, לבוש בחליפה כמו שלוי הצעיר אולי לבש עד שהמלחמה השיגה אותו, ומספר את הסיפור בקולו, שהוא גם קולו של לוי, קול שנשאר נאמן לטקסט המקורי וגם לרוחו. בעקבות לוי, גם רון יורד לפרטים הקטנים והפיזיים – מהראש המגולח והכובע המרופט ועד לציפורני אצבעות הרגליים שאין צורך לגזוז אותן כי הן מתחככות בקבקבים הלוחצים. רון אומנם נשאר בחליפה עד שלב מאוחר אבל דמיונם של הצופים מלא במספיק דימויים מהמחנות כדי להשלים את התמונה. האפקט מסחרר ומזכיר את חווית הקריאה בספר, שמשאיר כמו כל טקסט המון מקום לדמיון ומפעיל אותו באינטנסיביות.

רון, שעושה את עבודתו בצורה מדויקת, יעילה ומרגשת, מתערבב מעט בקהל וגם משתף את הקהל בעדינות בסיפור. הוא עושה זאת בעקבות לוי עצמו, שיוזם בספר פניה בגוף ראשון לקוראים. כשרון יושב בינינו זו גם הזדמנות להביט ולחשוב על הקהל שהגיע להצגה באולם הקטן של החאן. המחשבה הבלתי נמנעת היא מה היה קורה אם היה נגזר על קבוצת האנשים האקראית הזו לבלות ביחד בתנאים המתוארים על ידי לוי. הרגעים האלה מזכירים את המקומות בספר בהן אתה נאלץ לצבוט את עצמך ולהזכיר שלא מדובר פה בחלום רע שלך או של הסופר אלא במשהו שהתרחש במציאות.

קשה מאוד לנתק את הרלוונטיות של הצגה העוסקת בכזה מיקוד בשואה היהודית, ולהתייחס אליה כאירוע תיאטרלי בלבד בעיקר כשהיא מוצגת בירושלים היהודית על ידי שחקן יהודי הרחוק דור אחד מהקורבנות. וגם אין כל כך צורך. בקרוב יעלמו האנשים שהיו שם ומה שיישאר זה היסטוריה ואמנות שעוסקת במה שקרה. המסורת לפיה תלמידי בית ספר יהודים בישראל נפגשים עם ניצול שואה שמספר על חוויותיו תפסק מן הסתם, ויהיה קשה למלא את החלל. "הזהו אדם" יכולה בהחלט למלא חלל כזה, אבל היא מצריכה קשב ודמיון רבים, ויש לשער שהמשלחות הטקסיות והמניפוליטיביות למחנות ימשיכו לשלוט בכיפה.

גם בהצגה וגם בספר זוכים עשרת הימים האחרונים של לוי במחנה לתיאור מפורט יחסית. "הימים שמחוץ לזמן" מכנה אותם לוי בספר, והוא מתכוון למצב שנוצר אחרי שהגרמנים עזבו והרוסים עוד לא הגיעו. לוי ועוד כמה עשרות נותרו ללא השגחה, מזון או חימום כשהחורף הפולני בשיאו ומי ששאר במחנה הם בעיקר החולים. בשלב הזה מתעוררת בקרב הניצולים רוח אחווה שלבסוף גם מצליחה להציל את חלקם. לוי כותב בלי פאתוס וגם רון משחק בהתאם, ובכל זאת הקהל מתמלא מחדש איזו תחושה של שליטה על הגורל והלקח האנושי והמוסרי מחלחל למרות האימה.

בשורה התחתונה: מתאים לא רק ליום השואה, גם ליום כיפור. 

(פורסם בעכבר העיר אונליין, 7.10.11)

יוצאים בחוץ - פסטיבל עכו בסוכות 2011

כל הדרכים מובילות לעכו בסוכות, וגם הפעם מסתמן שהפסטיבל לתיאטרון אחר יהיה תוסס וגדוש אירועים מעניינים, באולמות השונים וגם תחת כיפת השמיים ובצל חומות העיר העתיקה. ליבו של הפסטיבל הוא התחרות בין 14הצגות חדשות, של יוצרי תיאטרון שוליים ישראלים, ביניהם מעט ידועים ובעיקר אלמונים שזו תחילת דרכם. הפסטיבל הוא מקפצה מכובדת לעשיה תיאטרונית בארץ והתחרות סימנה בעבר את הדרך ליוצרים בתחום, כך שהיצרים סביבה גועשים.

בין היוצרים הותיקים ניתן למצוא הפעם את ד"ר נעמי יואלי, במאית, בובנאית, חוקרת תיאטרון ומספרת סיפורים. יואלי חוזרת לפסטיבל אחרי שזכתה בפרס הראשון בפסטיבל ב-2006, עם ההצגה "הדודה פרידה". השנה היא מעלה יחד עם גליה יואלי את :נפיץ: תיירות מלחמה" ("פנטזיה דוקומנטרית על מלחמה ושכול") שעוסקת במקרה הטראגי והפוטוגני של ד"ר עזאלדין אבו אל עייש ששכל שלוש מבנותיו במבצע עפרת יצוקה בעוד הוא שומר על אשתו הגוססת מסרטן בבית החולים שיבא תל השומר. ההצגה כוללת גם קטעים מספרו "לא אשנא" ועוסקת בעיקר בצד התקשורתי של הסיפור. על העיצוב מופקד אמן המיצג הדס עפרת ועל המוזיקה יוסי מר-חיים, שכבר שיתפו עם יואלי פעולה בעבר בהצלחה גדולה.

את משבצת המפורסם המפתיע תופס הפעם ג'ייסון דנינו הולט שכתב, ביים וישחק ב"לב", "דרמה אינטראקטיבית וסוריאליסטית על קשרים, רגשות וחרטה", בהשתתפות השחקנים אייל שכטר, ליאל דניר, בהט קלצ'י ואלון אופנהיים. ואולי הנוכחות שלו בעצם לא צריכה להפתיע, כי הוא כבר ביים בשנה שעברה את ההצגה "משורה ישחרר רק המוות" שכתבה נטלי כהן, שחקנית וכותבת שאוהבת לערבב פוליטיקה וסקס. כהן משתתפת גם היא השנה, הפעם בשיתוף פעולה עם איסי ממנוב מתיאטרון הנגב. כהן תרמה הפעם את "צפירמיהו" שמוצגת בתוכניה כ"גרוטסקה חברתית וחוצה גבולות המציגה זוג מתנחלים צעיר ומלוכד החושש שבנם בכורם, שזה עתה נולד, ביום הזיכרון לחללי צה"ל, הוא לא בדיוק מה שהם ציפו לו".

הפסטיבל עורר כמה פרובוקציות בריאות במהלך 23 שנותיו, וגם הפעם מסתמנות הצגות עם פוטנציאל להרגיז מעט. מצד שני, יש סטטוס קוו יעיל בין התכנים וה"רעש" שמותר למנהלים האמנותיים של הפסטיבל לעורר, ובין ההנהלה שדואגת לתקציבים מהעירייה ומשרד התרבות והחינוך.

ישנה גם איזו חלוקה פנימית שמספקת להצגות התחרות מרחב פעולה אמנותי גדול, ומצד שני מצליחה להביא לפסטיבל מאות אלפי מבקרים שלאו דוקא חובבים תיאטרון שוליים חתרני. הכוונה היא להפרדה בין החלק של הפסטיבל שעוסק בתיאטרון נטו, בתוך האולמות, ובין ההמולה ומופעי החוצות ברחובות מסביב. בשנים שמתחם גני הפסטיבל היה פתוח רק לבעלי כרטיסים להצגות זה היה בולט במיוחד, ובשנים שנדרשה אבטחה כבדה בעקבות פיגועים זה היה ממש מראה קשה. אבל גם המבקרים הרבים שבוחרים לא לשלם ולהכנס לאחת ההצגות זוכים להמון אטרקציות תחת כיפת השמיים. והשנה הפסטיבל גדוש כרגיל במופעי חוצות מסקרנים.

אם בעבר האטרקציה המרכזית העממית בפסטיבל תמיד כללה מופע סנפלינג מחומת העיר העתיקה, הרי שהעידן הדיגיטלי הביא איתו מופע חוצות מסוג דומה, אבל שונה. הרקדנים במופע התלת מימד הדיגיטלי "מאירים לחיים" של קבוצת "אורבנו" צולמו ויוקרנו על גבי בניין האכסניה, שכמובן נסרק ועובד דיגיטלית כדי להפוך בזמן המופע לבמה אנכית ותלת מימדית. שתי הקרנות ענק כולל המופע, גם על חומת היבשה והטכניקה החדשה, שעוד לא נראתה בישראל משלבת וידאו, גרפיקה ואנימציה בתלת מימד, שמצליחה ליצור אשליה של פירוק ובניה מחדש של הבניין.  על התסריט ובימוי אחראים ליאור בנטוב ויואב דוד ואת מוזיקה המקורית שתלווה כתבו חברי להקת פוטוטקסיס. ועוד "לראשונה בפסטיבל": מופעי מחול יועלו על במה פתוחה לקהל, במופע בניהולה האמנותי של הרקדנית-כוריאוגרפית ענת גריגוריו. ישתתפו בין היתר גם הרקדן ארתור אסטמן והרכבי המחול של נדין בומר ומריה קונג.

לפסטיבל עכו מסורת ארוכה של הפקות במקומות לא שגרתיים, וגם הפעם יתקיימו לפחות ארבע כאלה. למשל "תורה של אשת השגריר" (מחזה ועוזר במאי: אודי ניר, בימוי ועיבוד לבמה: סיון בן ישי) שמתאר "הרהורי חרטה של אומה מוכת זעם ושיעור בהגנת המולדת" ומתקיים בבניין עיריית עכו. במהלך ההצגה העירייה מוכרזת שטח צבאי סגור והמחזה כולל את גברת שונית אלמוגים, ש"עצורה בשל השתמטות, השתפנות ויציאה את הארץ בעת מלחמה. אלמוגים, הטוענת בתוקף כי היא אשת שגריר ישראל בארה"ב, רואה בכך צידוק מלא לשהייתה מחוץ לגבולות המדינה ומתעקשת שהיא חפה מכל פשע". גם הצגתה של נעמי יואלי תתקיים מחוץ לגבולות העיר העתיקה, בתוך אחד מהחפירים המקיפים אותה. ההצגה הבין יבשתית "R U THERE " (שחקנים: לאורה דה-בואר וגיא קפולניק) תתקיים בדירה שכורה לא הרחק מהעיר העתיקה, ובמקביל בדירה בהולנד, דרך תוכנת שיחות וידיאו ומחשב אישי. כדי להגיע להצגות המרוחקות יחסית הקהל נפגש באיזור הפסטיבל ומשם נלקח כקבוצה למיקום המדויק. הפרוצדורות הלוגיסטיות בפסטיבל העמוס לרוב מבלבלות קצת ומוסיפות לחויה המרעננת ואנשי הפסטיבל עושים הכול כדי שההצגות יתחילו בזמן ובמקום הנכונים. לרוב הם מצליחים ונקווה שגם הפעם יהיה כך.

פחד ותיעוב בקרית ארבע? לא מה שחשבתם

הדרך מירושלים לקרית ארבע באוטובוס של אגד לוקחת מעט יותר מהנסיעה מתל אביב לירושלים ולמרות זאת פחות מחצי המחיר. אולי זה בגלל החלונות שעשויים משכבה כפולה של פלסטיק ממוגן ועכור שלא מאפשר להינות מהנוף המדהים. ברכב פרטי הדרך מתל אביב אורכת שעה וחמש דקות אם יש לך מזל, ובשביל להגיע להיכל התרבות החדש צריך פשוט לקחת שמאלה בכיכר הראשונה, ובכיכר הבאה שוב שמאלה. ההיכל נבנה בצמוד למתנ"ס אבל היום, כ' אלול, לא יתקיימו ההפעלות לטף וכולם יודעים בדיוק למה.


מול ההיכל נמצאת אולפנה ומצד שני שלו בריכת שחיה. סוגר את המתחם אולם ספורט גדול אבל קצת בלוי, ומאחוריו מגרש טניס הצופה למסגד. באופן כללי האוירה בשלהי אחה"צ ישראלית למהדרין, עם נטיה לפרבר שינה מהמעמד הבינוני וקצת מטה. בקיצור, התנחלות גדולה. נדמה לי שיש איזורים שמזכירים יותר שכונת עוני בירושלים אבל לא יצא לי לבקר בהם הפעם. נערה צעירה עם הדפס סמל השלום על החולצה מתפלאת שאני רוצה לצלם אותה, נער ונערה אחרת חולקים סיגריה מאחורי אחד הקירות, וילדים בכיפות תואמות מתבלבלים בין האטרקציות – מגיש טלויזיה מצד אחד, חבר צוות שלו עם "אייפד ענק" מצד שני וכיבוד חלבי כשר שכבר מוכן על השולחנות מהצד השלישי. יש גם פינת קומפוסט. רק חסר פה מאהל.


העיקר שיש בורקסים


הכניסה לאירוע עולה 40 שקל אבל היה צריך להזמין מראש ועכשיו נדרש אישור מיוחד כדי לקנות אחד. וממילא הכיבוד מוגש בחוץ. לאולם אמנם יש לובי אבל הוא די קטן ובכל מקרה אף אחד לא נכנס עד שיגיעו אורחי הכבוד, סילבן שלום ורובי ריבלין, ויגזרו את הסרט. שעת תפילת הערבית הגיעה אבל רוב הגברים בקהל הגדול העדיפו להמשיך לאכול וכשנקרא למנין נאחז אחד מהם בתירוץ שאסור לזרוק אוכל. התפריט כלל גם סיגרים אבל בסך הכול הארגון היה בכל זאת למופת ואחרי גזירת הסרט עברנו לשלב הבא שכלל את קביעת המזוזה בכניסה לאולם.


דווקא הכניסה השמאלית נבחרה לקיום הטקס, ולבסוף התיישבנו באולם החדש שמיועד להכיל 400 איש ואישה והיה בתפוסה די מלאה. ככל שהעמקנו פנימה הנאומים הקצרים הפכו ארוכים יותר וגם יותר פוליטיים. דן כנר הנחה את האירוע והיה ממלכתי-דתי כרגיל ואף יותר. כל נואם יזכיר פעם או פעמיים את האבות והאמהות ולא יישכח גם לספר שעצר בקבר רחל.


כדי להפיג את האוירה הכבדה הוצג סרטון קומי קצר בפני האולם הגדוש, ובמרכזו פרסומת לאוירה הנעימה והרגועה בקרית ארבע, לעומת הלחץ במרכז. התסריטאים בחרו במשחק המילים "נורמלי" ו"לא נורמלי" כדי להסביר כמה שונה וטוב זה לגור בקרית ארבע, אבל תקלה טכנית גרמה לכל הסרט לזוז לאט ולדוברים להישמע מעט מטופשים. בפעם הראשונה שאחד מהם אמר את המלה נורמלי הסרט נפסק לכמה שניות ואז חזר למסלול.


רובי ריבלין פתח את סדרת הנאומים. הוא דיבר על הנסיון המלאכותי להפריד את ההתיישבות היהודית בארץ למוסרית ולא מוסרית ופנה אל תושבי הקריה במילים "אתם מושיטים יד כדי לראות ולהקשיב. חנוכת הבית היא הצהרה שברצונכם לקחת חלק בתרבות הישראלית ואתם עומדים על זכותכם לקיים דו שיח והידברות. אתם מכריזים על היותכם בשר מבשרה של התרבות היהודית והמדינה הדמוקרטית". כנראה שאין פריימריז בקרוב או שמיקומו של ריבלין מובטח כי הוא קיצר. אולי הוא בכל מקרה הרגיש שהבמה שייכת לפטרון האולם, סילבן שלום.


סילבן שלום בהצגת יחיד


שלום הוא האיש שלהם מהממשלה ומעודד מהתמיכה הוא פורח על הבמה, שוזר פסוקים מן המקורות ודיבורים על נצח ישראל ונצחון הרוח על החרמות והנידויים. כולם אגב מחליפים פה את המילה תרבות ב"רוח" ואמנות ב"רוחניות". הם מתכוונים כמובן לתרבות יהודית במובן הדתי של המילה ושולחים ד"ש לרב דב ליאור. גם את גנדי הם מזכירים, אבל שום מילה על ברוך גולדשטיין. הוא שחקן ממש טוב ונדמה כאילו הוא ממש מאמין לכל מילה שיוצאת לו מהפה. אבל גם הוא מסיים ומפנה את הבימה לדוד דאור ולהקתו.


העונה הראשונה של התיאטרון תכלול את ההצגות "פולארד" של הקאמרי ו"יום שלישי עם מורי", גם היא של הקאמרי, בשיתוף תיאטרון חיפה. מטעם בית ליסין יגיעו "שם פרטי" ו"אחרון ימיה" וגם מופע מוסיקלי בשם "האנסמבל" מתוכנן להופיע וגם הצגה בשם "שברי לוחות". הילדים יהנו מ"כספיון" של תיאטרון "נדנדה". ערוץ שבע מדווח שמנהלת  היכל תרבות החדש היא ד"ר חופית קוטאי אבל משום מה היא לא הפריעה את ההגמוניה הגברית ורק צוטטה כאומרת "היכל התרבות בקרית ארבע חברון מיועד להביא ממגוון אומנויות הבמה השונות, תיאטרון, מחול, מוסיקה, הקרנת סרטים, כנסים והרצאות אירועים וחגים של תושבי קריית ארבע והאזור".


בנתיים דוד ד'אור המקסים (באמת) ולהקתו המקצועית על הבמה, וד'אור שר שירים יהודיים אבל גם נותן נופך קוסמופוליטי בסיפורים על סין וניו יורק. הוא אפילו מספר על השתתפות בהופעה לזכרו של מרתין לותר קינג, בנוכחות הנשיא אובמה. מישהו ביקש ממנו לשיר שיר של ברברה סטרייסנד והוא נבהל כי חשב שזה לא תאים. ואז הוא גילה שמדובר על השיר "אבינו מלכנו" אותו היא מבצעת בעברית. אז הוא הבין שהוא חצה חצי עולם כדי לחזור הביתה בעצם. למרות זאת, שכשהוא שר, חביבה עליו דוקא תנוחה שמזכירה את היהודי הכי מפורסם בעולם, זה מנצרת.


המופע השני, אגב, יתקיים כבר מחר (שלישי) באירוע של עובדי המועצה המקומית. "בדרך אל הלב" קוראים לו, בכיכובו של גולן אזולאי שמבחינת שני עובדי המועצה הוא גבר גם בגלל התפקיד שלו בטירונות וגם כי חזר בתשובה ועבר לשומרון. סטנדרטים גבוהים יש להם.


(פורסם ב"עכבר העיר", 20.9.11)