אנחנו פוליטים

בשבוע שעבר חגג תיאטרון חיפה 50 שנה להיווסדו ובין היתר עלתה על הבמה גם השרה לימור לבנת. היא הציגה בתורה את יורם קניוק, שספרו תש"ח הפך לרב מכר ועובד לבמה על ידי התיאטרון, והחיבוק האמיץ שלהם הפתיע קצת. גם דבריה על ההערצה שהיא רוחשת לו הפתיעה רבים מיושבי האולם, שלא כל כך שמחו לשמוע את לבנת, שכידוע איימה בקיצוץ תקציבים לתיאטרונים שיחרימו את אריאל או את קרית ארבע. המסקנה המתבקשת היא כנראה שאין בעיה מבחינתה לעסוק בפוליטיקה הישראלית, אבל עדיף לקחת כמה עשרות שנים אחורה ולא להתעסק במציאות הקונקרטית.

בתיאטרון החאן הירושלמי חשבו אחרת דוקא השנה. בהצגה "אוכלים" (על פי מחזה של יעקב שבתאי), שמתרחשת בירושלים (על פי סיפור כרם נבות) - ומתעסקת בשחיתות נדל"נית ומוסרית, תאוות בצע וחמדנות שלטונית - הנוף הנשקף מחלון הארמון בהצגה הוא פרויקט הולילנד הידוע לשמצה. אם זה לא מספיק, דמותו של נבות הנגזל מעוצבת כפלאח פלסטינאי. אבל עם כל הכבוד לעמדה הפוליטית של אנשי התיאטרון, כנשאל המנכ"ל לגבי הופעה אפשרית בפני הקהל בהיכל התרבות החדש בקרית ארבע הוא לא הציג עמדה חד משמעית. גם הוא יודע, בהסתמך על תקדים ההיכל באריאל, שאין לו ולתיאטרון החאן זכות חוקית לסרב להציג שם. בין הפטיש לסדן, מוצאים עצמם אנשי התיאטרון בישראל יותר מתחומי אמנות אחרים בארץ, בעין הסערה הפוליטית. האם המצב הפוליטי הרוגש בישראל משפיע ישירות גם על מה שהקהל רואה על הבימות השונות? הדעה הרווחת בקרב אנשי תיאטרון בולטים היא שלא מספיק. ומצד שני, הם בכלל לא בטוחים שכדאי שהקשר יהיה כל כך מיידי וישיר.

המחזאית עדנה מזי"א מספרת כי היא עובדת על הצגה חדשה (יחד עם ענת גוב כמובן) שתהיה פוליטית ואקטואלית. התהליך נמצא בתחילתו ולכן אין פרטים נוספים, ומזי"א מספרת שהן בעיקר החליטו מה לא לעשות: "הבעיה עם עיסוק קונקרטי בפוליטיקה, יחד עם עמדה פוליטית מובהקת, היא הנטיה להסחף לדידקטיות. זה מאוד קשה לכתוב מחזה פוליטי בלי להיות דידקטי אבל זה לא אומר שלא צריך לנסות". מזי"א, שהתפרסמה בין היתר בגלל עיסוק בעניין אקטואלי (משחקים בחצר האחורית, שנכתב בעקבות פרשת האונס בשומרת) אומרת שהמחזאות הפוליטית-חברתית ראתה ימים יפים יותר בישראל, בעיקר בשנות השבעים, בתיאטרון חיפה, ומזכירה גם את מלכת אמבטיה של חנוך לוין. "חנוך לוין היה מאוד פוליטי וגם שילם על כך מחיר גבוה. הוא הפך את הפוליטיקה לשירה".

מחזה אחר ששילב תיאטרון, פוליטיקה ושירה נעשה דוקא לא כל כך מזמן, ב-2007, עם העלאת ההצגה "חברון" כהפקה משותפת של הקאמרי והבימה. תמיר גרינברג, אדריכל ומשורר, כתב את המחזה כולו בשפה פואטית, וזכה לזיהוי המחזה כפוליטי בעיקר הודות לבחירה בשם המפורש. הוא מספר שהזיהוי המיידי עם הפוליטיקה הקפיץ את הקהל משני הצדדים ואולי פגם קצת במה שהקהל הפיק מהמחזה. "אני התעסקתי אמנם במשהו פוליטי במהותו אבל ניסיתי לצאת לחווי האוניברסלית ולא לשקף מצב קונקרטי. אבל אין ספק שהאספקטים הפוליטיים היו בלתי נמנעים, והם רק הופכים בולטים יותר מאז". גרינברג עובד גם הוא בימים אלה על מחזה חדש, ראשון מאז "חברון" ("אני כותב לאט", הוא אומר), וגם הוא לא יכול לפרט, אבל מספר שהסיפור מתרחש ב"מדינה דמיונית שתושביה כלואים במעגל של אלימות".

בקאמרי עלה ב-2008 "השיבה לחיפה" שעסק בישירות בסוגיה פוליטית ורגישה. בועז גאון עיבד את הנובלה של ע'סאן כנפאני שנכתבה ב-1969 וזכה להפגנות נגד מהצד הימני כמובן.

האם הזיהוי האוטומטי של הממסד האמנותי בכלל, והתיאטרון בפרט, עם השמאל, משפיע על הבחירות האמנותיות בתיאטראות הגדולים? מיכאל הספרי, איש תיאטרון שעשה מעבר מובהק לפוליטיקה, מתבטא בחריפות כהרגלו, ואומר שדמם של אנשי התיאטרון הותר, ואין ספק שהמנהלים האמנותיים מפחדים ובוחרים מחזות קלים לעיכול גם במובן הזה. "אין כמעט מחזה עברי שהוא לא פוליטי במובן החברתי. אבל מזה כעשר שנים, החל מתחילת האינתיפאדה השניה, התעסקות ישירה בפוליטיקה של שמאל וימין מדיניים הולכת ונהיית נדירה ויותר יותר. הציבור הישראלי זז ימינה, והתיאטרון הרפרטוארי הולך בעקבות הקהל שלו וזז ימינה איתו. מהרגע שאנשי תיאטרון הוכרזו כשמאלנים, עם כל המילים הנרדפות האיומות שמתלוות לתואר הזה, דמם הותר ואני חושב שהם נרתעים מלנקוט עמדה פוליטית.".

והתיאטראות?

"ההנהלה של הקאמרי נאלמה דום ונעלמה מהרדאר ברגע שעלה נושא אריאל וקרית ארבע, וזו סוג של התבטאות מאוד חד משמעית. הם גם הראשונים שיופיעו בשטחים, והם ינסו לנקות את מצפונם עם כל מיני רמזים פוליטיים בהצגות".

ג'יטה מונטה, שחקנית ובמאית בתיאטרון החאן, אומרת שיש לא מעט פוליטיקה במחזות הישראלים ושמכיוון ששום דבר לא משתנה מהבחינה הזאת כבר שנים, אין טעם לשאלה אם המחזה נכתב השנה או לפני עשרים שנה.

היא מוסיפה שאמנם יש השפעה מובהקת למדיניות הממשלתית על התיאטרון ואמנויות אחרות, אבל היא מתבטאת בלחץ כלכלי ולא פוליטי. "דבר ראשון מקצצים בתקציבי התיאטרון. וזה לא משאיר ליוצרים זמן ופנאי להתעסק בדבר החשוב באמת, שהוא היצירה". היא גם לא חושבת שיש הצדקה לפחד של הממסד הימני מהתיאטרון, ומאמינה שיצירה לא צריכה להיות שמאל או ימין, וכל אחד יכל ליצור או להינות מיצירה היא אומרת גם שעצם העיסוק באמנות הופך את החיים ליותר נסבלים ואת האנשים ליותר סובלניים.

אבל היא בעיקר לא חושבת שהשאלה אם להופיע במקום זה או אחר צריכה להיות מופנית ליוצרים. היא אומרת שזו שאלה לא הוגנת, ושהכתובת שלה הם השרים האחראים. השרה האחראית כיום היא לימור לבנת כאמור, אבל ברור שגם ההשפעה שלה מוגבלת. הכסף להיכל התרבות בקרית ארע לא הגיע ממשרדה אלא מהמשרד לפיתוח הנגב והגליל עליו אחראי סילבן שלום, והיא אפילו לא הוזמנה לפתיחה שלו. שמואל הספרי אומר שזו מציאות קשה, בה שרת התרבות מאיימת בקיצוץ תקציבים, ו"מנהלי התיאטראות מקשקשים בזנב והולכים לעשות מה שהשלטון אומר".

הספרי מספר שהרגיש כאילו עבר אונס כשמחזהו "הבדלה" הוצג באריאל. הוא גם ניתק את קשריו עם התיאטרון מאז. אבל ג'יטה מונטה אומרת שהלחץ על השחקנים לא להופיע מעבר לקו הירוק הוא ציני ואכזרי וכי "הנגיעה פוליטיקה ונושאים של מוסר וצדק  היא בבשרינו", אבל מוסיפה שמעל הכול אנשי תיאטרון עוסקים בהצגה מול קהל בסופו של דבר, ואלה האמצעים שלהם להביע ולייצר עמדה והשפעה, ולא הימנעות מהצגה במקומות כאלה ואחרים. גם עדנה מזי"א אומרת שהכלים העומדים לרשות היוצרים הם המחזה עצמו. "מעבר לזה מדובר בחוסר אונים משווע, וההצגות שלנו יועלו ממילא באריאל ובקרית ארבע. העם מעדיף גאווה לאומית על שפיות ואלה מילים עם קונוטציות שאותי מזעזעות, אבל אני מחזאית בסך הכול".

בית ליסין, התיאטרון שמתהדר בסלוגן "הכי ישראלי" הוא כנראה גם הכי מסחרי כרגע. בפסטיבל השנתי שלו, "פותחים במה", דוקא התחרו השנה שני מחזות שעסקו בישירות בסכסוך היהודי ערבי. ההצגה שזכתה, בדומה לזו מהשנה הקודמת, היא לא במפתיע דרמה ישראלית ומשפחתית שמתרחקת מכל נגיעה פוליטית. יותר מהכל, נדמה שהתיאטראות הגדולים בישראל נמצאים במלחמת הישרדות מספיק גדולה כדי לא להסתכסך עם השלטון ועם קהל המנויים ולהסתכן באיבוד תקציבים על רקע מרדנות פוליטית. עדנה מזי"א אומרת ש"כדי לזעזע, וזה מה שתיאטרון פוליטי טוב צריך לעשות, כדאי להיות מאוד לא אלגנטי אבל כן אינטליגנטי, ושזה ממש לא קל". תמיר גרינברג מחזק את דבריה ואומר ש"תיאטרון שהוא מהדורת חדשות משודרת הוא לא מעניין". מצד שני, הוא מוסיף, "שני השחקנים שראינו על המסך כל השבוע, אבו מאזן וביבי, נתנו הופעות מרשימות מאוד. הייתי רוצה לראות קצת יותר דיאלוגים ופחות מונולוגים לוחמניים. אבל זה מה שיש".   

אם בתיאטרון הרפרטוארי, שהוא ציבורי ונתמך על ידי מוסדות ממשלתיים, וגם נסמך כלכלית על קהל רחב ושמרן, משתדלים לא להתעסק בנושאים שנויים במחלוקת, הרי שבפרינג' אין כמעט נושא יותר פופולארי מזה. הצגות שעוסקות ישירות בכיבוש ("חורף בקלנדיה" של נולה צ'לטון בתיאטרון הערבי-יהודי), קברטים סאטיריים שמועלים חדשות לבקרים ("שירת העצבים" של סידון, בצוותא) וגם הצגות שעוסקות בפאשיזם ("קומוניזם לחולי נפש" בתיאטרון קרוב) נפוצות למדי. אבל חוד החנית של תיאטרון השוליים בארץ הוא פסטיבל עכו. שם הפוליטיקה כבר בפנים מהתחלה, אומרת סמדר יערון, המנהלת האמנותית של הפסטיבל השנה, יחד עם מוני יוסף. "עכו היא עיר מרוחקת מהמרכז וחיים בה ביחד ערבים ויהודים. היא גם קלטה גלי עליה גדולים ובפסטיבל אנחנו מנסים להביא את הדברים לידי ביטוי. לאו דוקא בצורת עיסוק בפוליטיקה קונקרטית כמובן, אבל גם מזה יש".

בהתחשב בכך שכמעט בכל שנה יש הצגה עם השם "היטלר" בכותרת, נדמה שיערון נוקטת באנדרסטייטמנט. היא עצמה עסקה בשואה בצורה פרובוקטיבית בעברה כבמאית ושחקנית, אבל הצגת היחיד שלה "משאלה מכוכב" הייתה זאת שעשתה שימוש הכי בוטה בלאומיות הישראלית. ב"משאלה" היא רוכבת על מגן דוד ענק כל הדרך אל הכותל כדי להתעבר ממנו וללדת את המשיח. ההצגה זכתה להצלחה בחו"ל ויערון מספרת שגם בארץ לא היו תגובות שליליות במיוחד. "היו הרבה שאמרו שהם לא מסכימים עם התוכן אבל הצורה והסך הכול מרשימים מאוד", היא נזכרת. מצד שני, ההצגה נשארה כמובן בשוליים ולא נחשפה לקהל הרחב. ואולי זה כל הסיפור. במיינסטרים כמו במיינסטרים, הדברים מעודנים יותר. והחופש האמנותי מתרחב ככל שמתרחקים מהמרכז.

בקשר לקריאה לחרם על האולמות, יערון אומרת שזה שהיא שמחה שאמנים קמים ונלחמים על עקרונות אבל גם טוענת ש"כל הפולמוס סביב הדבר הזה הוא סערה בכוס מים. זה לא משהו שישנה דברים בהוווייתם. זה קצת כמו להטפל לאיזה אספקט ולשים עליו את כל כובד המשקל. צריך להיות שינוי יותר מהותי

יערון אומרת שהיחסים בין הממשל לתיאטרון דומים ליחסים של האזרחים עם השלטון – אנחנו מנסים לשמור על המרחב שלנו ומתעוררים רק כשהוא מופר בצורה מוגזמת ורק כשזה נוגע ישירות אלינו. היא מזכירה את הקיץ הסוער כיוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. גם שמואל הספרי מציין את מחאת האוהלים בקשר לתיאטרון: "אולי החוסר פוליטיות היא תופעה חיובית דוקא כי אנשים מפסיקים לכתוב כ'אנחנו' ומתחילים לכתוב כ'אני' והנה, מתוך האינדיבדואליזם פרצה המחאה הגדולה ברוטשילד".

תגובות:

נועם סמל ועמרי ניצן מסרו בשם הקאמרי:

אנו מקווים שעדיין לא נאמרה המילה האחרונה בעניין הצגת ההבדלה מאת שמואל הספרי. ההצגה מוצגת בימים אלה בהצלחה בקאמרי ותיאטרון הקאמרי מאחל שנה טובה לכולם.

מתיאטרון הבימה נמסר: הרפרטואר של התיאטרון מדבר בעד עצמו.

ניצה בן צבי, מנכל"ית תיאטרון חיפה:

"תיאטרון חיפה שמאז היווסדו היה פורץ דרך בנקיטת עמדות פוליטיות-חברתיות במחזותיו, ממשיך בקו זה להעלות מחזאות מקורית וקלאסית בנושאים חברתיים-פוליטיים ולהיות תיאטרון מאתגר ומרכז של שיח ודיון ולראייה בשנה האחרונה העלה התיאטרון את: "יוליסס על בקבוקים", "תש"ח", "ארגנטינה" ו"כולם היו בני", כולם מחזות עם נגיעה פוליטית, אוניברסלית או מקומית".

 "כל אזרחי ישראל זכאים לאותם זכויות באשר הם נמצאים. כפי שכולם מקבלים את אותו סל בריאות ומנויים על אותם עיתונים, הם זכאים לקבל גם תרבות".

בית ליסין:

לא מעוניינים להגיב.

פורסם ב"עכבר העיר", 27.9.11

עיר תחתית: חגיגות היובל לתיאטרון חיפה

חגיגות היובל של תיאטרון חיפה הזכירו שהסיפור שלו הוא אולי ישראלי מאוד, אבל לא בהכרח "חיפאי". בשביל להמחיש זאת, באו כולם, מכל הקצוות (הרעיוניים) של הארץ - מלימור לבנת ועד יורם קניוק

אחר צהריים חגיגי ומרגש עבר אתמול על אנשי תיאטרון חיפה והקהל הרב שבא לציין חמישים שנות פעילות איתו. יין ובייגלה ציפו למאות המוזמנים - ביניהם אנשי תיאטרון רבים, בעבר ובהווה – שהגיעו למופע לציון היובל. הגשם החזק החל אחרי שרובם כבר היו בלובי המפואר, וליווה אותנו אל האולם. האוירה העליזה שררה גם בחדרי ההלבשה והאיפור וההתרגשות ניכרה גם על הבמה, בעיקר ברגע שהבמאי ביקש מחיאות כפיים.

המופע (ביים משה קפטן, עריכת תוכן: צביה הוברמן) צולם וישודר בראש השנה בערוץ השני, ובמקרים כאלה הקהל הופך לניצב, ויש בכך מין חוסר נוחות. מצד שני ההתכווננות למדיום הטלויזיוני מחייבת קטעים קצרים ומבדרים, ואלה אכן היו בשפע, כולל אורחים מגוונים ומעניינים וקטעי וידיאו שהוקרנו על מסך גדול שהשתלב יפה בתפאורה המרשימה. גם הלהקה הלא קטנה שניצבה על הבמה ניגנה להפליא את קטעי המוזיקה והמקהלה פיזמנה שירים בסגנון שנות הזהב של הוליווד.  

אבל תולדות תיאטרון חיפה מספר סיפור מאוד ישראלי דוקא. הוא הוקם ב-1961 בתקופת ראש העיר אבא חושי במה שהיה אז מרכז העיר – שכונת הדר. הקמת התיאטרון בחיפה (שהיה התיאטרון העירוני הראשון בארץ) הוא חלק מהפרויקטים הציונים והסוציאליסטים שהפכו אותה בעבר לסמל של ציונות שפויה יחסית וגם מקום אטרקטיבי למגורים. אפשר רק להזכיר שבשנים האלה רוב ערביי המדינה חיו תחת משטר צבאי נפרד ולזכור שחיפה היא עיר מעורבת, כך שהתיאטרון נועד לשרת פוטנציאלית גם את האוכלוסיה ערבית. מאוחר יותר, בשנות השמונים, נפתח חלל קטן בעיר התחתית וכלל נסיון להקים גם תיאטרון ערבי, אבל הוא נסגר בנתיים.

המנהל האמנותי הראשון, יוסף מילוא, דוקא החליט ללכת על כיוון קלאסי וההצגה שחנכה את התיאטרון הייתה "אילוף הסוררת". אחר כך עלו גם "אמא קוראז'", "מעגל הקיר הקווקזי" ועוד. את מילוא החליף עודד קוטלר ותחת שרביטו פרחה מחזאות ישראלית מקורית. חנוך לוין, א"ב יהושע, יעקב שבתאי וגם הילל מיטלפונקט פרחו בחיפה. גם בשחקנים מהשורה הראשונה התיאטרון התהדר ובאמצע שנות השבעים הצטרפה נולה צ'לטון. מאוחר יותר ישמש התיאטרון בסיס למשלחת המפורסמת בראשותה לקרית שמונה כדי להקים תיאטרון שיהיה מעורב בקהילה בעיר שחיה תחת הפגזה. בשנים אלה, ובעיקר עם מחזות שעסקו בשואה, כמו "גטו" של סובול, הייתה לתיאטרון הצלחה גדולה גם באירופה. אבל סובול גם העלה את התיאטרון על מוקש כשיצר את "סינדרום ירושלים" שעסקה בפונדמנטליזם הדתי בארץ ועל פי כמה פרשנויות העלתה את חמת הימין והביאה לסגירת ברזים ודעיכת התיאטרון. בשנים האחרונות ניכרת התאוששות.

גם היום הימין בשלטון ושרת התרבות והספורט לימור לבנת, שנולדה בחיפה, הייתה אורחת כבוד במופע החגיגי. לטקס חגיגי אחר שנערך השבוע, בקרית ארבע, היא לא הוזמנה, אולי פשוט בגלל שהיא אישה. אבל גם בחיפה הקהל לא היה אוהד במיוחד. לבנת דיברה על הייחוד של התיאטרון ועל העובדה שרבים וטובים עברו פה. בעצם, היא אומרת, אין כמעט אושיית תיאטרון שלא שחקה, ביימה, ניהלה או כתבה מחזות שעלו בתיאטרון חיפה. זה כמובן נכון, ומעלה את השאלה אם יש בכלל אופי מובחן לתיאטראות הגדולים בישראל. ובכן, לא ממש. כמו שלבנת הבחינה, כולם היו עם כולם ומספיק לספור את ההפקות המשותפות כדי לראות שאין באמת משמעות לשייכות בין שחקנים ויוצרים לבתי תיאטרון. אני מניח שצריך עוד כמה מאות שנות מסורת ואולי מרחק גיאוגרפי קצת יותר גדול בין אחד לשני כדי ליצור משהו כזה.

הלוקאל פטריוטיות החיפאית בכל זאת חיממה את הלב והאירוע המרתק המשיך לפי הוראות הבימוי. מיקי קם השוותה את התיאטרון לאישה מזדקנת ונתנה מונולוג מצחיק וגם שפגט בסוף. שלמה בר, נער נצחי (צובע או לא צובע?) ואנרכיסט שכמוהו, שר את "ילדים זה שמחה" (במקור מ"קריזה" של סובול שהועלה לראשונה בחיפה) ודוקא הוא, שהנוכחות שלו הייתה סוג של התרסה נגד הבורגנות בקהל, הציג את לימור לבנת. גם היא העלתה לבמה אדם בסנדלים – יורם קניוק, שמחזה על פי ספרו "תש"ח" עלה השנה בביצוע הלהקה הצעירה. קרן מור ומנשה נוי ישבו בשורות הראשונות כשהמצלמה מופנית אליהם בין הקטעים והם משחקים זוג שלא הכיר לפני כן. היא חובבת תיאטרון והוא סתם קיבל כרטיס כמתנה לחג. הם היו טובים כרגיל ומבדרים ויחד עם נתן דטנר, ליאורה ריבלין, נורמן עיסא, דביר בנדק, משה איבגי, אילן דר, עירית קפלן, יוסוף אבו וורדה, ריקי גל ועוד רבים וטובים הפכו את המופע לאירוע שאכן אין מתאים ממנו לצפיה משותפת בטלויזיה מיד אחרי ארוחת החג הקרוב. בסיום המופע עלו לבמה כולם ביחד, כולל דור המייסדים, והתגובות היו מרגשות.

ביציאה חיכו למוזמנים כיבוד בסגנון אוריינטלי, כיאה לאירוע מזרח תיכוני – סושי. ספק גדול אם מישהו מהאורחים הגיע לאירוע ברגל ולא ברכב. למעשה, אם ניתן היה, יש להניח שהיו מעתיקים את מבנה התיאטרון ומעלים אותו לכרמל – שם נמצא מרכז הכובד התרבותי של העיר, ושם חיה האוכלוסיה שפוקדת את האולמות. אבל המבנה המרשים של התיאטרון (ובתוכו האולם המצויין) נמצא בלב שכונת הדר, שהייתה אמנם פעם שכונה ישראלית אורבנית לתפארת אבל במהלך השנים ננטשה על ידי הצברים שטיפסו על כתפי הוריהם לבית חדש ומהודר יותר.

השכונה הוזנחה וכיום, כשאין אירוע חגיגי בתיאטרון, הרחבה הגדולה משמשת מגרש כדורגל מאולתר לילדי השכונה המנומנמת. יש אמנם התעוררות מסויימת בשכונה, ונסיונות ממוסדים ולא ממוסדים להחזיר עטרה ליושנה. זו לא משימה פשוטה אבל בטוח שראש העיר יונה יהב, שגם הוא נשא דברים באירוע, יכול לעזור לכך לקרות. בינתיים הגינה העירונית שם די מטופחת, אבל המאהל כבר נטוש והגשם לא מוסיף לו חן. חשבתי לקנח את הסושי בנרגילה אבל לא היה עם מי. אני בטוח שהמאהל בכרמל יותר פעיל.

פורסם ב"עכבר העיר", 25.9.11

השיר נשאר אותו דבר. הביוגרפיה מבאסת

 לד זפלין, בעיני רבים, וביניהם כותב שורות אלה, היא הלהקה הטובה ביותר בתולדות הרוק. זו גם כותרת המשנה של הספר "לד זפלין" מאת העיתונאי ריצ'י יורק, שתורגם עכשיו לעברית ויצא בהוצאת "רסלינג". פרט למוזיקה המקורית ומלאת ההשראה שהם יצרו, ולהשפעה שלהם על מוזיקאים והתפתחות הרוק, הלהקה ידועה גם כאחת מהראשונות שהפכו לפרועות וסיפקו לעיתונות שערוריות רבות לעסוק בהן. הספר מתיימר לספר פרטים חדשים על השערוריות אבל ספק אם זה מה שיגרום למישהו לפתוח אותו – אלה ממילא חדשות ישנות. גם ההבטחות לספק תובנות בקשר ליחסים בין הלהקה לתקשורת לא מתמלאות במלואן – יורק מעדיף להישאר בצד הבטוח עם חבריו ללהקה, שאמנם לא הסמיכו אותו כביוגרף רשמי שלהם, אבל נתנו לו להתקרב מספיק כדי להתיימר לכתוב את "הביוגרפיה האולטימטיבית" (כך מפורסם הספר באנגלית) ב-1994.

החבורה התחילה לפעול כלהקה בסוף שנות השישים, אחרי שחבריה היו מעורבים ברמה כזו או אחרת בתעשיית המוזיקה הבריטית. הספר בנוי בצורה כרונולוגית והפרק הפותח מספר על חייהם של חברי הלהקה לפני הקמת הלהקה והוא אחד המעניינים. יורק, עיתונאי רוק אוסטרלי מזדקן, כותב בשפה קצת ארכאית ומתחנפת על אליליו-חבריו, ובכל זאת מצליח לתאר יפה את האוירה המוזיקלית בבריטניה של שנות השישים, ואת החלק של חברי הלהקה בה. ג'ימי פייג', גיטריסט הלהקה, היה מוזיקאי מקצועי שהתפרנס כנגן אולפן מבוקש והיה גם גיטריסט רוק-בלוז ידוע. פייג' היה מלכתחילה בן למשפחה מבוססת והלהקה, שהייתה מעין פרויקט שלו, התפרסמה והתעשרה במהירות, ואולי זה מה שמסביר את היחס השלילי של התקשורת. אבל יורק לא מתעכב על הנסיבות, וטורח לייצר נרטיב שהוא קודם כל ילדותי ומשעמם – התקשורת נגד הלהקה.

היא אמנם מספק לעיתים מבט חודר ומעניין על תעשיית המוזיקה והשואו ביזנס בכלל, אבל הוא לא מעמיק בזה בצורה ביקורתית, וגם התובנות מפי חברי הלהקה לא מעשירות את הדיון במיוחד. הוא מציג את נתוני מכירות הכרטיסים ומיקום הלהקה במצעדים השונים – והמספרים מעייפים את העין.

. גם זויות אחרות מעניינות לא זוכות לעומק: המעבר מהרוק ההיפי לרוק הכבד, השתלטות התעשייה המסחרית על האמנים והכסף הגדול שזרם (והנסיונות/הצלחות של זפלין להשאר מחוץ לתחום זה). גם כניסת השחקן הגדול הבא למגרש המוזיקה הפופלארית – הפאנק, זוכה להתעלמות כמעט מוחלטת.

את חלקו של פיטר גראנט, מנהל הלהקה, דוקא מדגיש יורק לאורך כל הספר, אבל רק לקראת הסוף מקדיש לו פרק והופך אותו רשמית לחבר החמישי בלהקה. זה אולי הפספוס הגדול ביותר של הספר, כי גראנט הוא הדמות היחידה שמצליחה לקבל נפח אמיתי וליצור איזה חיבור רגשי עם הקורא. הוא כנראה היה קצת יותר נגיש וכנה עם הסופר, ואולי פשוט חסר את ההילה המיסטית שאופפת את חברי הלהקה ולכן יורק מצליח לפצח אותו. הפרק איתו, חותם כמעט את הספר וגם מדגיש את הכישלון של הספר, שהיה יכול להיות הרבה יותר מעניין אם היה הופך את גראנט לדמות הראשית בו.

במקום זאת הוא מטריח את הקוראים בתולדות חברי הלהקה אחרי שהמתופף ג'ון בונהם מת והלהקה למעשה מתפרקת. שנות השמונים מגיעות והספר מגיע למקומות הזויים במיוחד כשהוא מספר על "ווי אר דה וורלד" והלייב אייד.

אבל הספר מאכזב בעיקר בגלל התרגום. המתרגם מתן קמינר ועורך התרגום, ד"ר ארי קטורזה, הצליחו אמנם לשמור על אחידות ועקביות בשפת הספר, אבל זו הצלחה היחידה שלהם. התרגום הופך לעיתים את הטקסט לבלתי קריא או בלתי מובן.

דוגמאות יש בשפע: בעמוד 36 כתוב כי "דני קורדל... היה מסויג מהתזמון הקצבי של רוברט". לא קשה לנחש למה הכוונה ב"תזמון קצבי", אבל דוקא בגלל זה חבל שהמתרגם לא בחר מילה כמו קצב או אפילו טיימינג. קצר יותר, קולע יותר והכי חשוב – אומר משהו למישהו. אם במקרה יש ביטוי כמו "תזמון קצבי" בעברית כנראה שהוא לקוח משפה מאוד מקצועית של מוזיקאים, ובמקרה כזה היה ראוי לכלול הערה בתחתית העמוד או בסוף הספר, שתאיר את עיניו של הקורא הבור.

אבל המחברים בחרו לא להוסיף הערות. לכן גם קשה להבין מה הגיטריסט ג'ימי פייג' עושה שם באולפן כשהוא "מדבב" את הגיטרה. הביטוי מופיע במקומות אחדים בספר וכנראה מתייחס למה שנקרא בשפה יום יומית של אולפני מוזיקה "העלאה". אבל כמו שאפשר להבין, התרגום ניסה להתרחק משפה יומיומית ואגב כך הגיע לשיאי פיוטיות שכוללים אוקסימורונים. בעמודים 257 ו-259, בו עוסק הספר בתהליך הפקת הסרט של לד זפלין, מופיעים הביטויים "תנועה סטטית" ו"רצפים נפרדים". במקרה הזה אני באמת לא מבין על מה מדובר (וראיתי את הסרט כמה וכמה פעמים), ואני די בטוח שגם למתרגם אין מושג.

לד זפלין היא אולי להקת הרוק הטובה אי פעם אבל התרגום החדש לביוגרפיה שלה הוא אחד הכותרים הכי מיותרים שאפשר להעלות על הדעת, והתרגום הופך אותו לאסון של ממש ומעלה בין היתר את השאלה מי בכלל צריך ספר כזה בעידן הדיגיטלי, בו אפשר לצאת למסע פרטי, שיכלול גם צליל ותמונה, דרך המחשב האישי.

עוד שאלה קשורה למעבר לעברית כמובן. בזמן שאנגלית היא שפה שגורה בפי הקהל הפוטנציאלי, והספר בשפת המקור נמצא גם הוא מרחק כמה קליקים וכרטיס אשראי בין לאומי. במקרה הזה, התשובה היא לא מוחלט, אבל זה כבר מקרה פרטי של תרגום שהופך את הספר מאכזבה קטנה לכישלון מהדהד.

אם מטרת הספר הייתה להחזיר מעריצים ותיקים לתקליטים המדהימים של הלהקה אפשר דוקא להכתיר אותו כהצלחה – השפה המיושנת והתרגום הלקוי מכריחים את הקורא לשמוע כמה שירים מדי פעם, כדי להזכר שבכל זאת מדובר בלהקה עם צליל שלא מתיישן ושירים שלא מאבדים מהזוהר שלהם ולא משעממים לרגע. בניגוד גמור לספר.

(נכתב בשביל "זמן תל אביב" ופורסם בגרסה מקוצרת ב-23.9.11)

כשנפוליאון יכבוש את עכו

פסטיבל עכו יתקיים השנה כרגיל בחול המועד סוכות, בין התאריכים 16-19.10 ויכלול מופעי חוצות רבים וכמובן את הצגות התחרות. תקציב הפסטיבל, שמיועד למשוך כ-200,000 מבקרים לעיר הצפונית המעורבת, נשאר דומה לשנה שעברה, כ-3.5 מיליון שקל. לדברי המארגנים התקציב נשאר על כנו משנה שעברה, פרט לתוספת קטנה שתרמה עיריית עכו. העירייה מתקצבת גם את הפרסים להצגות התחרות, שמגיעים בסך הכול בין 30 אלך ל-50 אלף ש"ח.

גם הרכב ההנהלה האמנותית  לא ישתנה השנה. המנהלים האמנותיים הם סמדר יערון ומוני יוסף, וזו שנתם הרביעית בתפקיד. לדברי יערון, הפסטיבל יתייחס באוירה שלו לאירועי החוצות המפתיעים של הקיץ, במאהלים ברחבי הארץ, זאת למרות שההצגות ומופעי הרחוב שיוצגו בו נכתבו הרבה לפני פרוץ המחאה. הם גם נכתבו והוגשו ואושרו הרבה לפני, אבל לדברי סמדר יערון בחלק גדול מההצגות יש אוירה של מחאה ומרד וזה לא במקרה. אפשר לבטל את דבריה כנסיון לרכב על הגל לולא העבר העשיר של הפסטיבל כמוקד של התרחשות חברתית ופוליטית עניפה, שנובעת מהמעורבות הפוליטית הגדולה ממילא של יוצרי תיאטרון שוליים בישראל.

זוהי שנתו ה-32 של הפסטיבל,  וגם הפעם המתכונת דומה. ליבו האמנותי של הפסטיבל מורכב מתשע הצגות חדשות  שנבחרו להשתתף לתחרות. לצד התחרות המסורתית הפעם תתקיים גם תחרות "עכו 2" בה נוספות חמש הצגות לתחרות משנית. ההבדל בין השתיים לא ברור כרגע, והמנהלים לא הצליוח להבהיר את ההבדל.

במסגרת התחרויות יוצגו בין היתר "מיין קאמפף" של ג'ורג' תאבורי, של יוצר יהודי אירופאי שמתוארת כ"מפגש ענקים בין היהודי הנודד להיטלר הסטודנט". גם "פלישתו השניה של נפוליאון" (קונספט ובימוי: מרט פרחומובסקי) נשמעת כמו הצגה מסקרנת, בעיקר מכיוון שמדובר במופע שהוא תיאטרון מסע, כלומר הצגה נעה, וכי היא מתארת נבואה עתיקה של רבי נחמן מברסלב הגורסת כי חיילי נפוליאון יקומו לתחיה ויכבשו את עכו.

ד"ר נעמי יואלי המצויינת חוזרת לבמות הפסטיבל ומשפתפת פעולה עם אמן המיצג הדס עפרת. הצגתה "נפיץ: תיירות מלחמה" (פנטזיה דוקומנטרית על מלחמה ושכול) מבוססת על סיפורו של הרופא העזתי עזאלדין אבו  אלעיש שבנותיו נהרגו במבצע עופרת יצוקה וסיפורו הסעיר את המדינה. ההצגה תועלה באולם התת קרקעי ב"אולמות האבירים", ומנהלי הפסטיבל מספרים על עוד חלל תת קרקעי חדש ולא מוכר שייחנך לרגל הפסטיבל. החלל הוא חלק מקומפלקס שייפתח לציבור רק בשנה הבה וזו הזדמנות ראשונה לראות אותו. אבל דוקא הנסיון לצאת מחומות העיר העתיקה מאפיין את מיקום ההצגות השנה, לדברי יוסף. יש הצגה שקורית בבניין של העירייה, אחרת בבית של תושב ושלישית נערכת במרחב הוירטואלי, דרך תוכנת סקייפ, ומחבר שחקן ישראלי עם שחקנית הולנדית, וגם את הקהל שיושב בהצגות במקביל.

בכל מקרה, רוב הקהל של הפסטיבל ממילא לא נחשף להצגות התחרות ולחללים התת קרקעיים, ומבלה את זמנו ברחובות העיר העתיקה בצפיה והשתתפות בעשרות מופעי החוצות, שבהרבה המקרים גם הם מצויינים.

את אירועי החוצות מנהל הפעם ג'קי בכר, שכבר ניהל את האירועים בעבר. התוכנית גדולה ומגוונת ומזכירה לו את השנים הגדולות של הפסטיבל (הוא כנראה מתכוון לשנים של לפני אוקטובר 2001). למעלה מ-100 הצעות הגיעו ורק ארבעים יוצגו בסוף. בסך הכול יהיו כ-90 ביום (מופע עולה יותר מפעם אחת ביום).

בכר אומר כי הם מנסים להכניס ז'אנרים חדשים לרחוב, למרות שקשה מאוד לחדש בתחום הזה. במסגרת החידושים הוא מונה שניים מעניינים: במת מחול שאוצרת ענת גרגוריו (לשעבר עידו תדמור) ובה ינסו רקדנים להופיע מול קהל מזדמן. יש לציין שבפסטיבל יערות מנשה זה כבר נעשה ובהצלחה רבה. עוד מופעי חוצות בולטים יהיו "במהירות האור" של להקת פירומני וגם שיתופי פעולה עם שגרירויות איטליה וגרמניה יביאו להקה של עשרה אמנים איטלקים המציגים על קביים ולהקה גרמנית שכוללת 21 אקורדיוניסטים.  

אבל גולת הכותרת, לפי בכר, היא דוקא עבודת וידיאו בתלת מימד של האמן יואב דוד שתהיה הראשונה מסוגה בארץ. מדובר על טכנולוגיה שנקראת וידיאו מאפינג וכוללת מיפוי ממוחשב של בניין שמאפשר מניפולציות חזותיות מרשימות על ידי הקרנה עליו.

הפסטיבל מתקיים תמיד במקום רגיש מבחינת הסכסוך הערבי יהודי וכרגיל עולה שאלת הייצוג לאוכלוסיה הערבית, שבחצר האחורית שלה מתקיים הפסטיבל וגם מתגאה בכך. רק שתי הצגות דוברות ערבית יועלו השנה, ורק אחת מהן תשתתף בתחרות. השניה כבר עלתה "מסרחיד", פסטיבל הצגות היחיד שמתקיים בעכו כל שנה, וגרפה את כל הפרסים. מדובר ב"שאפיק שהיד" שנעשתה על ידי בדואים ועוסקת בביקורתיות בנקמת הדם בחברה הבדואית. ההצגה הועלתה אז ולא משכה התעניינות מספקת, והמארגנים מקווים שזה יקרה הפעם. היא אמנם מדברת ערבית אבל צמוד לה תרגום לעברית. ההצגה הערבית השניה היא  של היוצר הצעיר בשאר מורקוס. בן דוד של אמאל מורקוס. אנחנו לא לוקחים הצגה ערבית כדי למלא את המשבצת, אומרים המנהלים, אלא כי היא טובה וראויה. בשאר הוא אמן שאנו דוחפים כבר זמן מה והיה תענוג לראות אותו לוקח את האתגר.

אתר הפסטיבל המושקע מכיל שתי שפות, אנגלית ועברית. ערבית דוקא לא.

המנהלים מספרים כי הם מנסים הפעם להביא לביטוי את המלה "אחר" המשובצת בשם הפסטיבל, ומקווים שלמרות שהם מכוונים הכי רחוק שאפשר ממה שקורה בתיאטראות הגדולים בכל השנה, ומקווים שגם הפעם, כמו בשנה שעברה, חלק יפה מההצגות המוצלחות ימשיכו לרוץ לאורך השנה.

אתר הפסטיבל

פורסם בעכבר העיר אונליין

אולם אחר

פינה (פיליפינה) באוש נולדה בגרמניה ביולי 1940 ונפטרה במפתיע ביוני 2009. ב-69 השנים שהיא בילתה איתנו היא הספיקה להפוך לכוריאוגרפית החשובה בעולם ועיצבה את המחול המודרני בדמותה.

וים ונדרס נולד חמש שנים אחריה והוא אחד הבמאים הגרמנים המפורסמים והפוריים ביותר. הוא ביים עשרות סרטים, ביניהם גם דוקומנטרים וביניהם גם כאלה שעסקו בסצינה אמנותית (מוזיקה, במקרה של בואנה ויסטה סושיאל קלאב). הוא הכיר את פינה באוש ולהקתה במשך שנים.

טכנולוגית התלת מימד בקולנוע קיימת כבר משנות החמישים אבל מסיבות שונות היא לא הגיעה לידי מיצוי ופופולאריות ורק לאחרונה הפכה לאופציה שמונחת לפתחם של במאים רבים בעולם. אחרי שעשו בה שימוש בסרטים מסחריים, הגיע תורם של במאים איכותיים להשתמש בה, והסרט "פינה" הוא אולי הסנונית הראשונה של ההצלחות בתחום הזה.

"פינה" מוגדר כסרט תיעודי אבל מי שמצפה ללמוד תוך כדי הסרט על חייה ויצירתה של פינה באוש, או על הקשר שלה עם הבמאי, עלול להתאכזב. מדובר בסרט שהוא הרחבה של הבמה עליה יצרו באוש ורקדניה וכולל מעט מאוד מלל, כתוב או מדובר. באוש עצמה מופיעה לעיתים נדירות בסרט, וגם אז בקטעי ארכיון. הפרופיל שלה משורטט על ידי חברי הלהקה שלה והריקודים. והפרופיל מרתק.

זהו סרט שבנוי מקטעי מחול ארוכים ויפים (חלקם על הבמה וחלקם מצולמים באתרים שונים) שמנסה לעשות שימוש בטכנולוגית התלת מימד כדי להעניק לצופים חוויה שדומה לכל הפחות לצפיה במופע מחול חי, ומצליח לעשות הרבה יותר מזה.

על השאלה אם ונדרס הצליח להפוך את החויה הקולנועית הרגילה למוחשית אף יותר הוא עונה חד משמעית כבר בשוט הראשון, והתשובה היא כן. אחרי הקדמה קצרה מאת באוש עצמה, שמשרטטת בכמה תנועות את שפת הסימנים התיאטרונית שהיא יצקה לתוך המחול שלה, המצלמה מצטרפת לשיירת הרקדנים שעולה לבמה ומבצעת את הריקוד שמתבסס על השפה הזאת. האפקט הוא כל כך חזק שמתחשק לקום ולהצטרף אליהם.

הלהקה של פינה באוש, Tanztheater Wuppertal Pina Bausch (תיאטרון המחול של פינה באוש בוופרטל) כללה גברים ונשים בגילאים שונים וממוצא שונה, כך שהסרט הוא גם חגיגה של קוסמופוליטיות, שאופיינית מאוד לעולם המחול.

המרכז הוא כמובן בגרמניה אבל הסרט מדבר גם בשפות כמו ספרדית, רוסית, צרפתית וגם אנגלית במבטא יפאני. ונדרס הציב את הרקדנים מול המצלמה וראיין אותם, אך בחר להציג דוקא קטעים בהם הם לא מדברים, ודבריהם המוקלטים מושמעים ברקע, כמו מחשבות. הטכניקה נדמית קצת מתחכמת אבל היא מעניינת ומדברת בשפה שלו על הקשר בין גוף למילה, בין מחשבה לתנועה.

הסרט ממשיך בערך באותה שיטה – מעט פינה באוש עצמה והרבה מהרקדנים הנפלאים שלה ומהריקודים המפורסמים יותר או פחות. באוש ידועה בכך שהציבה את העבודות שלה בתפאורה "טבעית", כלומר בחוץ, ברחוב או בסביבה כפרית, והשתמשה בוידיאו כדי לתעד את העבודה. ונדרס ממשיך באותה שיטה ומצלם את הריקודים במקומות יפים ומיוחדים, והשילוב של הקומפוזיציה שלו, הכוריאוגרפיה של באוש והחויה שמעניק התלת מימד הופכים את הסרט לחויה רב חושית מסחררת וראשונה מסוגה. זה לא סרט שמתאים לכל אחד, ודורש סבלנות וקשב לא פחות מרוב מופעי המחול. אבל הוא מומלץ מאוד לכל מי שמתעניין בריקוד ומחול, צילום וקולנוע, אמנות ושפה. גם למי שטרם חווה את טכנולוגית התלת מימד וחיכה להזדמנות מיוחדת, זה הסרט בשבילו.

פורסם ב"זמן תל אביב"

למועדי הקרנה: לב, תל אביב