בלילות הקיץ החמים

פורסם ב"זמן תל אביב", 4.8.12

שבוע יוצא דופן בפאבים בעיר. בתפריט: ערב מוזיקה קלאסית במעוז ההיפסטרי "הר סיני" וליל קעקועים במועדון "הצימר" 

"הר סיני", בר פופולרי ליד בית הכנסת הגדול באלנבי, רגיל לארח היפסטרים חמושים במשקפיים עם מסגרת עבה, אבל ללילה אחד בשבוע שעבר הגיעו כמה עם משקפיים דומים, ולאו דווקא מסיבות אופנתיות. הסיבה: הערב הוקדש למוזיקה קלאסית, וליתר דיוק – מוזיקת בארוק.

"הרעיון עלה לפני כמה חודשים, אבל רק לאחרונה זה קרה, וזה היה מרגש", מספרת ענת שטיין, מיוזמות הערב, שבו השמיע הדי ג'י יצירות של מלחינים מפורסמים כמו ויוואלדי, אך גם מוכרים פחות כמו היינריך איגנץ ביבר, קרל פיליפ עמנואל באך והנרי פרסל, במקום מוזיקת אינדי ואלקטרונית.

שטיין היא אשת היי טק, חובבת מוזיקה שנמנית עם מפעילי עמוד הפייסבוק "מוזיקת הבארוק". היוזמה נהגתה כאשר אביגד ב., אחד הדיג'ייז הקבועים ב"הר סיני" וחובב מוזיקה קלאסית גם הוא, שם בסוף ליל תקלוט יצירה קלאסית במערכת של הבר.

הברמן התלהב והציע לערוך ערב שיוקדש לסגנון המוזיקה הזה. אחרי שנוצר קשר עם שטיין וחברים

בעמוד הפייסבוק, היוזמה יצאה אל הפועל. האירוע נקבע ליום רביעי שעבר ופומפם ברשת, אבל סבל

ממספר תקלות. "הגיעו פחות ממה שציפיתי", אומרת שטיין. "הרבה חברים בפורום שלנו הם מוזיקאים שהופיעו באותו יום בקונצרטים. ובכלל, חובבי מוזיקה קלאסית לא רגילים לצאת לברים".

ה"בעיה" השנייה הייתה אי הבנה, אולי לא מפתיעה, לגבי הלו"ז של הערב. "זה קהל שרגיל לבוא בשעה הנקובה, כאילו זה קונצרט, ולברים יש דינמיקה אחרת. היה כתוב בהזמנה תשע והיו כמה שהגיעו קצת לפני. אני ידעתי איך זה הולך, והגעתי בעשר וחצי".

"באמת היה קצת ברדק", מודה גיורא גרשטיין מרמת גן, שהיה בין המקדימים. "נהניתי, אבל זה לא התחיל בזמן. נאמר שזה יתחיל בתשע והדיג'י הואיל בטובו להגיע רק בתשע וארבעים, כשהדד ליין שלי הוא אחת עשרה, אולי אחת עשרה וקצת. גם הסאונד לא מושלם, אבל הקונספט מוצלח, ואני מקווה שיהיה המשך".

עוד תלונה שהגיעה מכיוון הברמן היא שאחד הלקוחות הגיע עם שקית מלאה מטבעות של עשר אגורות ועמד על זכותו לשלם כך על המשקה. אורי להב, מבעלי המקום, מודה שהיו פערי ציפיות: "הקהל של המו זיקה הקלאסית בא לשבת ולהקשיב למוזיקה כמו בקונצרט, אבל אנחנו בכל

זאת בר", הוא אומר. "מראש לא עשינו ערב רק לקהל ה'מיוחד' אלא חשבתי שזה יכול לדבר גם לקהל הקבוע שלנו, שמעדיף מוזיקה קצת אחרת אבל גם בא עם ראש פתוח".

ותמשיכו עם הפורמט הזה?

"אולי. לא כל שבוע, ולא בטוח שדוקא זה הז'אנר הכי מתאים בתוך המוזיקה הקלאסית. אבל נראה".

אנשים שמעדיפים מוזיקה קצת אחרת פקדו השבוע את ”הצימר", מועדון-בר מחתרתי ופרוע ברחוב

הגדוד העברי. היצירתיות של המנהלים והפוקדים אותו הביאה כבר לכמה אירועים יוצאי דופן, אבל כנראה ש"קעקועים ושעשועים" היה מיוחד במינו גם ביחס להם.

חמישה מקעקעים חובבים הקימו בליל שלישי שעבר דוכנים מאולתרים והאורחים הוזמנו להתקעקע

לנצח במחיר סמלי, תוך כדי שתיית בירה והאזנה למוזיקה. אמנם רק אחד מהמקעקעים השתמש בטכניקה המק צועית ואחז מכונה חשמלית, אבל מתברר שהקהל ב“צימר“ לא מפחד מטכניקות ביתיות כמו מחטים טבולות בדיו. אחד המבצעים לא הציע קעקועים, אלא פשוט כוויות שנעשות בעור על ידי מלחם בדיל לוהט - כשהתוצאה היא מן הסתם צלקת מעוצבת - וגם הוא היה עסוק.

"הרעיון היה ערב שבו אנשים יקעקעו זה את זה. אני עושה לך קעקוע ואתה לי, כשהאיכות זה חלק פחות משמעותי", מסביר אריאל פלג, מוזיקאי ואחדמיוזמי הערב. "הייתה הצלחה מסחררת,

היו המון אנשים וקיעקעתי חמישה או שישה בסך הכול. אני אוהב את הכאב שזה מייצר וזה מגניב כמזכרת לכל החיים. יצאתי משם בחמש וחצי בבוקר וזה עוד המשיך".

את, 2.12

ללמוד דרך הרגליים

כל התינוקות דומים בחיצוניותם וגם בזקנותם הופכים האנשים דומים אחד לשני. אבל בעשרות השנים שבין הינקות לזיקנה האדם מפתח גוף בצורת נפש. 

המראה החיצוני כנראה מתעצב בעיקר בזכות הגנטיקה, אבל גם אירועים שעברנו ומתחים פנימיים שנוצרו בעקבותיהם מתבטאים באיברינו הפנימיים ונחרטים בעורינו ובפנינו בכל מיני דרכים וצורות. מסתבר שגם בכפות הרגליים ובעיקר במבנה הפנימי העדין שלהן. היה הרבה יותר פשוט אם הסימפטומים היו מופיעים מיד והיה קל לקשר אותם לאותן חסימות אנרגיה, אבל הרפלקסולוגית עידית דניאל מספרת שאנשים שמגיעים אליה לטיפול לרוב רק כשהתופעות מציקות כל כך שאי אפשר להתעלם מהן. "לוקח לדברים האלה שנים על גבי שנים להתבטא בגוף ולסימפטומים להופיע", מספרת דניאל, רפלקסולוגית מוסמכת שגם עוסקת בביו ארגונומיה. "רק כשזה מגיע לשלב כרוני שממש מקשה על השגרה. לרוב מגיעים אנשים שסובלים מכאבי ראש וגב, בעיות עיכול ובעיות עצבים".

הרפלקסולוגיה זכתה להיות אחת משיטות הטיפול והמניעה הבלתי קונבנציונליות הפופולאריות ביותר ודי ברור למה. זה כל כך כיף לקבל טיפול כזה שלא צריך להאמין בעקרונות התורה כדי להינות ולהרוויח. מעט רפלקסולוגים אמנם יודעים גם לגרום כאב בעת הטיפול, אבל אצל רובם מדובר בעיסוי נעים שקודם כל מאפשר רגיעה גופנית ונפשית, ובזה לבד כבר תורם לבריאות. פרט לכך, כמובן, בנויה התורה על ההנחה שבכפות הרגליים חבוייה רשת של איברים ועצבים שמייצגים, קשורים ומשפיעים ישירות על איברים פנימיים בגוף. השיטה זכתה לשם שנשמע מדעי אמנם, אבל תולדותיה דומים לרוב השיטות שנחשבות בעיני הממסד הרפואי לבלתי מדעיות. יש מעט עדויות על שימוש בה בעת העתיקה, במצרים ובסין, אבל שום ידע לא עבר באופן כתוב ואפילו לא בעל פה מדור לדור. השיטה התפתחה כחלק מ"רפואת האיזורים" בתחילת המאה העשרים והחלה לצבור פופלאריות בזכות פיזיוטרפיסטית אמריקאית בשם יוניס אינגהם שהעלתה את הידע לכתובים ויצא למסעות בהן פגשה אנשים הסובלים מבעיות רפואיות והעניקה טיפולים וייעוצים.

אבל נדמה שהתסריט הרומנטי של אינגהם, לפיו אנשים יזכו הודות לשיטה ביכולת ריפוי עצמי זולה ויעילה לא התממשה לגמרי והיום הטיפולים יקרים למדי.

עידית דניאל גם היא הושפעה ישירות מפיזיוטרפיה. כשהיא הייתה בת 35 אימה חלתה בסרטן ועידית שליוותה אותה באשפוז בבית החולים ראתה את העבודה של הפיזיוטרפיסטיות והבינה שהיא רוצה לעסוק במשהו דומה והלכה ללמוד את המקצוע במשך שנתיים במכללת מדיסין.

ברפלקסולוגיה, האיבחון נעשה תוך כדי הטיפול, וכולל בין היתר התייחסות למרקם העור וגם לניואנסים של המבנה הפנימי. אבל דניאל הרגישה תוך כדי הלימודים שפרט לכך היא גם מטיבה להרגיש את האנרגיות של המטופלים. היא המשיכה ללימודי שיטה שעוסקת בכך ונקראת ביואורגונומי, ונעזרת גם בזה בטיפולים הנהדרים שהיא מעניקה.

החלק הטוב באמת בטיפול של דניאל מתחיל מיד כשהוא מסתיים דוקא. מדובר בכמה רגעים (עד שעתיים במקרה שלי) של הרגשת נינוחות, ביטחון ושלווה. "זה סימן שההרפיה הנפשית והגופנית עבדה ושיש שינוי במערכת העצבים והיא עכשיו עובדת יותר טוב".

מהניסיון שלי גם הבעיה הספציפית נפתרת לאורך הטיפול.

"אני שמחה לשמוע. אבל אני בטיפול בהרבה מקרים שוכחת בכלל על מה התלונה ומה הסימפטום, ומשתדלת לטפל במערכת באופן כללי, לפתוח חסימות אנרגיה ולתת לגוף לאזן את עצמו".

 הטיפול יכול להועיל גם במצב חירום?

"כן. אבל מבחינתי אס.או.אס זה כבר ברגע שהגוף משדר מצוקה כלשהי. רוב האנשים מגיעים רק אחרי שהמצב כבר הופך כרוני ומטריד וטיפולים אחרים לא עוזרים. ברור שעדיף לא להגיע לזה אלא להתייחס לרפלקסולוגיה כטיפול משלים ומונע". 

היא עצמה עברה לא מעט. אמה נפטרה אחרי שמונה חודשים בבית החולים ועברו כבר 15 שנה מאז. היום היא חיה ביפו ומגדלת כלב. "עברתי דרך מפותלת מאוד כדי להגיע למקום הזה. קודם כל זה מאפשר לי להבין את המטופל הסובל. אני מכירה מקרוב את המקום הזה, של הכאב, ולדעתי אין דבר כזה לטפל בלי להכיל ולהזדהות. רק אם חווית סבל בעצמך תוכל להבין את הסבל האנושי בכלל ושל הזולת בפרט. אני חייבת גם לרפא את עצמי באופן שיטתי וקבוע כי זה הבסיס של עבודת ריפוי. אתה לא יכול לרפא אחרים אם לא עברת תהליך של ריפוי עצמי. אבל הריפוי הוא לא איזה פרויקט זמני. ריפוי עצמי זו דרך חיים. המוטיבציה הראשונית שלי הייתה לרפא את עצמי. זה מה שהביא אותי לתחום.

דניאל ממליצה על טיפול שכולל עשרים מפגשים. "עשרה טיפולים מתחילים להזיז דברים, אבל לרוב אלה דברים נפשיים שהתגבשו בחומר ולוקח להם שנים להשתנות. לא תמיד אפשר לשנות בזמן קצר. לוקח זמן להטמיע את השינוי ולהתקבע כמצב יציב".

“גם אני, כדי שיהיה לי מה לתת לעולם, אני צריכה לבוא ממקום של יציב של אהבה ושקט. המרחב הרגשי של המטופלים הוא לא יציב ואני צריכה להיות יציבה בשבילם. זו עבודה מתמדת וטיפוח מתמיד של השקט הפנימי".

nrg, 22.3.2012

פסל בצורת טיל שהוצב על גג בניין מול השגרירות האמריקנית בתל אביב עורר את חשדם של אנשיה, שביקשו מהאמן: אל תכוון את הטיל אל השגרירות

תגיות: עיריית תל אביב, טיל,שגרירות ארצות הברית פסל בצורת טיל שהוצב על גג גלריה משך בשבוע שעבר את תשומת לב אנשי האבטחה של שגרירות ארצות הברית הסמוכה, שביקשו מהאמן להסיט את הטיל לכיוון הים במקום לכיוון השגרירות.

צינור הפח בצורת טיל, שעוצב על ידי האמן גיא ברילר, הוצב בשבוע שעבר על גג גלריה "החללית" בבניין ברחוב הירקון 70. זמן קצר לאחר מכן, הגיעו לגג החשוד מאבטחי השגרירות האמריקנית, שנמצאת מעבר לכביש.

כשהם מלווים בחייל דרשו המאבטחים מאנשי הגלריה להסיר את הפסל או שהם יגישו תלונה במשטרה. לדברי רועי צ'יקי ארד, אחד ממארגני התערוכה "איראן", שבמסגרתה הוצב הפסל, אחרי משא ומתן קצר הסכימו המאבטחים להסתפק בהסטת הטיל מהשגרירות.

"הם היו קצת תקיפים ולא נעימים אבל הסברנו להם שזה רק צינור והזמנו אותם לבדוק בעצמם", אומר ארד. "הם התייעצו בקשר עם האחראים עליהם ובסוף קיבלו את הפשרה של הסטת הטיל והסיטואציה האבסורדית הסתיימה". למחרת, הוא מספר, עלו גם שני שוטרים לבדוק את העניין. "אחד מהם סיפר שהוא היא בחיל חימוש והוא מבין בזה, בדק את הפסל ואישר אותו", הוא אומר.

למרות היצירה הלוחמנית, ארד מספר שהתערוכה נושאת מסר אנטי מלחמתי. "התערוכה מדברת על ההיסטריה הישראלית מהשמדה ועל החיפוש המתמיד של היטלר-נאצר-סדאם", הוא אומר. בהזמנה לתערוכה, אותה מארגן ארד יחד עם יהושע סימון וארי ליבסקר, נכתב ש"אחמדינג'אד הוא הגיבור הזמני של הפסיכוזה שלנו. נמוך קומה ולא מגולח, הוא רק ניצב שמחליף את כל אלה אחריו".

מהשגרירות נמסר כי אנשי השגרירות קיבלו הודעה על התערוכה ועל הפסל המדובר, ביצעו בדיקה מטעמם וגם קיבלו הודעה מהמשטרה כי למקום ולתערוכה יש את כל האישורים הנדרשים. "אנחנו מבינים שישראל היא דמוקרטיה ויש בה חופש דיבור במסגרתו מוצגות תערוכות וזה חלק ממה שקושר את שתי המדינות", נאמר.

(פורסם ב"זמן תל אביב")

nrg, 24.3.2012

אורח מסקרן בחוג הבית המיתולוגי של משפחת פלד בתל אביב: יאיר לפיד. כמה מהנוכחים בחוג הבית, שבו התארחו בעבר רבין, פרס, גולדה וגם טומי לפיד, הצהירו כי יצביעו עבורו

חוג הבית הוותיק של הזוג ארק'ה ודליה פלד ברחוב בצלאל בתל אביב, אירח כבר כמה ראשי ממשלה, שרים ועיתונאים בכירים. השבוע התארח שם עיתונאי בכיר בעל אספירציות פוליטיות, שאולי יום אחד יהיה שר או ראש ממשלה - יאיר לפיד.

הקהל שמגיע לחוג הבית מורכב בעיקר מאנשי דור הקמת המדינה, פלמ"חניקים לשעבר, רובם ממרכז הארץ, שמגיעים פעם בחודש לסלון ברחוב בצלאל בלי לדעת מי האורח המרכזי. גם הפעם הם לא ידעו, וההפתעה הייתה גדולה כשלפיד נכנס.

"בדרך כלל אני לא מביא דמויות פוליטיות, ואם כן אז לא בשלב של ריצה לבחירות", אומר בעל הבית ארק'ה פלד. "הפעם חשבתי שמעניין לשמוע מה הוא מציע, וגם הגיעו אליי בקשות מהקהל בעניינו".

לפלד גם סוג של קשר אישי ללפיד, שכן הוא היה על האונייה שהביאה את טומי לפיד לארץ מאירופה כשהיה ילד. לפיד ביקש לקיים את המפגש במוצאי שבת במקום בשישי, היום שבו החוג מתכנס בדרך כלל, והגיע מעט מצונן ומלווה בפמליה קטנה, שכללה שתי עוזרות בשם תמי ודפנה.

הבית היה כמובן מלא עד אפס מקום, אף שלפיד לא אמר שום דבר חדש או מסעיר במיוחד. לפיד שמח לגלות שבדיוק כמו רבין, פרס, גולדה ועוד, גם אביו התארח בסלון משפחת פלד בעבר, ושאל אם זה קרה כשהיה חבר כנסת או קודם, בתפקידו כמנכ'ל רשות השידור.

לפטר את המפקחים

את דבריו פתח לפיד בסיפור שהתחיל בגטו בודפשט ונגמר בטיול שורשים שלו ושל אביו. בהמשך שטח את מצעו הפוליטי בנושאים רבים כמו שינוי שיטת הבחירות, ביטול חוק טל וחוק נהרי ושירות לאומי חובה לכולם. הוא טרח לציין שהוא לא אנטיחרדי אבל ש"אני כאן כדי להשלים את המהלך שאבא שלי התחיל".

לפיד התעכב לא מעט על עניינים הקשורים בחינוך ואמר: "דבר ראשון שאעשה כשר החינוך יהיה לפטר את המפקחים. מורים לא צריכים מפקחים מעליהם. צריך לתת להם אחריות כדי שמעמדם יתחזק בעיני התלמידים".

על כך הוא נענה על ידי אלוף (מיל')  אלעד פלד, מנכ"ל משרד החינוך לשעבר וחבר קבוע בחוג, שבזמנו הוא ניסה לעשות זאת אך לא הצליח. לפיד גם הבטיח ממשלה קטנה ומאבק בלתי מתפשר להקטנת "בורות השומן" במערכת הביטחון ובחברות הממשלתיות.

השאלות של הקהל עסקו בעיקר בהחלטתו להקים מפלגה חדשה, במקום להצטרף לאחת קיימת, ובסימני שאלה סביב האנשים שיציב ברשימה שלו. "אף פוליטיקאי מכהן לא יהיה ברשימה שלי", הוא אמר. "רק אנשי מקצוע".

הקהל לא יצא מגדרו

לנוכחים, אנשי החוג הקבועים, פנה לפיד במילים חמות ואמר שהם הדור שהקים את המדינה ועשה דברים בלתי אפשריים, מה שמעמיד בפרופורוציה את המצב כיום כי אז דברים היו באמת הרבה יותר קשים. עוד הוא אמר שהדור שלו קיבל את המדינה הנהדרת מהם, ואסור לו להעביר ליואב, הבן שלו, את המדינה במצב פחות טוב משהוא קיבל.

בסך הכול לפיד נאם במשך כשעה ורבע, וזכה למחיאות כפיים מדודות. בסוף הערב ניגשו אליו חלק מהנוכחים ולחצו את ידו. לפיד לא התעכב הרבה ועזב את המקום.

הקהל, שחלקו הכיר את בן-גוריון אישית, וכאמור כבר פגש פנים אל פנים לא מעט ראשי ממשלה, היה מלא כבוד והערכה אבל לא יצא מגדרו. חלק אמרו שהוא לא שכנע אותם ביכולתו. עם זאת, כנראה שלפיד הצליח להשפיע על כמה מהמשתתפים, שהצהירו שיצטרפו לצוות המתנדבים למענו.

אחת מחברות החוג הקבועות, אקדמאית פנסיונרית שמעדיפה לשמור על אנונימיות, סיפרה שבעקבות המפגש היא מתכוונת להצטרף לצוות המתנדבים של לפיד. "הוא יכול לשנות דברים. אני חושבת שהוא לא כמו כל השאר", היא אומרת. גם אחד הצעירים הקבועים בחוג, שאף הוא העדיף לשמור על אנונימיות, אמר שהוא מתכוון להצביע עבור רשימתו של לפיד.

זמן תל אביב, 2.3.12

פורסם ב"זמן תל אביב", 2.3.12, במסגרת פרויקט "מה מעצבן אותך כאישה בישראל בימינו"

שם: שרי נואר. שם אמיתי: מלכיאלה פייג'. גיל: 26 מצב משפחתי: רווקה. מגורים: בשפירא עם שותף ושני כלבים. עיסוק: מסיימת תואר בארכיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב. עובדת כמפיקת מודעות אבל בעיתון הארץ.
  

השם האמיתי של שרי נואר הוא מלכיאלה פייג', אבל בעצם אפילו זה לא השם איתו גדלה. את השם המלא והרשמי היא שומרת לעצמה, כמו גם את זהות העיר בה גדלה. בשנה האחרונה היא מארגנת מסיבות בורלסק יחד עם דפנה בראל וגם מופיעה. הן עוסקות המון בהפקת המסיבה, מחשבה על הקונספט, בחירת המיקום, המשתתפים והדיג'ייז, והכל ללא תמורה כספית. ההכנסות מהתשלום בכניסה והשתיה מכסות בקושי את ההוצאות. אבל אז היא עולה לבמה. מלכיאלה מתלבשת במיוחד ואז מתפשטת לצלילי מוזיקה שהיא בוחרת ולעיני הקהל, וגופה החטוב והמקועקע נחשף. היא אוהבת את החשיפה על הבמה ומחוצה לה, ולאט לאט מתמסרת, אבל כאמור גם מעדיפה לשמור על אנונימיות. "אני לא מציגה את עצמי כמופיעה. זה נושא רגיש והייתי רוצה יותר אנונימיות".

מעצבן אותה בארץ:

"צרות האופקים והגזענות שמגיעים לשיאם בחוקים האנטי דמוקרטים שעולים פה לאחרונה. המדינה שוכחת מאיפה היא מגיעה והממשלה מתעלמת מהאוכלוסיה שחיה פה".

יוקר המחיה. לתל אביב היא עברה בגיל 18 ואז חיה עם בן זוג בדירת שלושה חדרים מרווחת בקינג ג'ורג'. "כל אחד שילם 1,300". מאז, כמובן, המצב השתנה וזה הדבר הראשון שמעצבן אותה כאן. "זו מערכת שאי אפשר לנצח. או שאתה נחנק מעבודה ואין לך זמן לדברים שאתה אוהב, או שיש לך זמן אבל אין לכסף בשביל הדברים האלה. לרוב האנשים אולי אין את הקטע של עשיה תרבותית, אבל אני לא רואה טעם לחיים בלי יצירה ולכן חייבת להשאר כאן בנתיים". אז את תל אביב היא אוהבת ועל המגורים בעיר היא לא מתכוונת לוותר, אבל המצב הכלכלי דחק אותה לשכונת שפירא, שם היא חיה כאמור עם שותף וכל אחד משלם 1,600 שקלים.

עיריית תל אביב: "יש בעיר מקבץ ענק של ווירדוז והם נותנים לעיר את האופי והכוח שלה", היא אומרת, ובין היתר היא מדברת גם על אנשים מתרבויות שונות שמתקבצים פה. "הם צריכים להבין שהמהגרים והפליטים מוסיפים לעיר הזאת ולא להלחם בהם אלא לעזור להם. שלא תהיה עיר לעשירים בלבד". מכיוון שהיא חיה בדרום העיר היא גם יודעת על מה היא מדברת ואפילו סובלת מהמצב בשכונות מסוימות, למשל בדרך הביתה. "בתוך שכונת שפירא, ליד הבית, אני מרגישה בטוחה, אבל אם אני צריכה להגיע לשם לבד בלילה אני לוקחת מונית".

מעצבן ברחוב התל אביבי: "סקסיזם! לבחורה בתל אביב אין נחת כשהיא הולכת ברחוב, וזה לא משנה איך היא נראית. אבל גם אם אני חשופה לא בא לי לשמוע מה אתה חושב עלי ואם אומרים לי שאני יפה ככה סתם זה לא מחמיא לי, כי לא שאלתי אף אחד. בגלל האופי הלבנטיני זה יותר בולט פה כמובן. הלכתי לפני כמה שנים בעיר ונהג של אוטו שנסע לידי התחיל לזרוק מחמאות. אני מתעלמת ואז הוא מתחיל לקלל. יא בת זונה וכו'. דפקתי לו על הפח מאחורה בעצבנות והוא יוצא ואומר שהוא שוטר! ושאני צריכה להיזהר. זה נגמר בצעקות".  אבל גם בפורומים יותר אינטימיים היא מרגישה שלא מתייחסים לנשים ברצינות. "למילה של אישה יש פחות ערך מלמילה של גבר. ובמיוחד לאישה יפה. אני לא מרגישה שזה צריך לבוא אחד על חשבון השני. אני אוהבת להראות את האמביוולנטיות. גם ממקום של אחת שמתעסקת ומשתמשת במראה ובמיניות אני חושבת שחשוב גם לעסוק בגוף וגם בנפש. גם במראה וגם בתוכן".

טלויזיה: גם לפניות של מלהקי תוכניות ריאליטי ברחוב היא מתייחסת כהטרדה. הצעות להשתתפות בתוכניות האלה היא דוחה על הסף וגם לא רואה טלויזיה. זה ממש מעצבן אותה: "לא מחניף לי שמציעים לי ריאליטי. לא מחניף לי. אני לא צריכה את האישור שלהם שאני מעניינת ובכל מקרה העניין שלהם בי נובע מהחיצוניות. אני לא רואה טלויזיה ישראלית כי הסבטקסט בתוכניות ובפרסומות הוא שוביניסטי. ככל שאני רואה פחות טלויזיה אני מבינה יותר כמה התכנים שם יותר חשוכים. אני לא רוצה להיות חלק מזה."

ניתוחים פלסטיים: "אני לא שוללת את זה באופן כללי. יכול להיות שיש נשים שזה עושה להן טוב ואולי גם לי יום אחד זה יתאים. אבל מעצבן אותי היחס הסלחני של החברה כלפי זה, לעומת, למשל קעקועים. הרי ניתוחים פלסטיים בהרבה מקרים הם חודרניים ומסוכנים אבל הלגיטימציה התרבותית מאפשרת אותם ואף מעודדת, בעוד שעל אנשים מקועקעים החברה מסתכלת בעין עקומה. אני מקועקעת למדי והמשפחה שלי לא ממש מקבלת את זה. אני לא מבינה איך משהו שהוא אמנות – הן של האמן והן של המקועקע שבוחר את הציור – יכול להפוך לסמל שלילי בעוד אישה המנותחת כדי להתאים לסטנדרט מקבלת פריים טיים".

זנות, חשפנות והחוק להפללת הלקוח: "זה נושא מאוד עצוב בעיני. אני מעוניינת שלנפשות הסובלות יהיה יותר טוב ואני בעד מה שיביא למצב הזה. בעולם אידיאלי נשים לא היו צריכות למכור את הגוף שלהן בשביל להתפרנס, אבל זה לא עולם אידיאלי. הדבר הכי נורא זה משהו כמו אונס. לעבוד כזונה זה כמו אונס. עבדתי בתור מלצרית במועדון חשפנות בדרום תל אביב. החזקתי מעט מאוד זמן כי האוירה שם מאוד מאוד מדכאת. החשפניות באות מרקע קשה ועובדות בתנאים קשים ומנסות לסחוט כמה שיותר כסף מהלקוחות. הלקוחות הם ממש לואו לייף ואוירה ממש ממש מדכאת. אבל אני לא חושבת שהחוק שנחקק לאחרונה ישפר את המצב".

יש עכשיו מחאה נגד פתיחת מועדון חשפנות יוקרתי בכיכר אתרים.

"ובדרום העיר זה בסדר? אולי עדיף כבר שזה יהיה גם שם, במרכז העיר, בפרצוף של האנשים. שהעניין לא ידחק לשוליים. צריך למסד את הזנות ולעשות את זה במסגרת מאוד נוקשה. גם במיסוד זנות יש צדדים רעים כמובן. אנחנו הרי לא חיים בעולם אידיאלי".

פורסם בזמן תל אביב ו-nrg

זמן תל אביב, 7.3.2102

מיקי דותן עסוק בימים אלה הרבה יותר מהרגיל. הבלאגן סביב חגיגות ה-25 שנה למוסד התרבות הפרטי הכי תל אביבי שיש – האוזן השלישית – דוחף אותו לידי התקשורת ששמחה לקחת חלק בחגיגה. "לא רוצה ערוץ 2", הוא אומר לאחת העובדות שמנסה לשדל אותו להשתתף באייטם באחת התוכניות שם.

למה לא בעצם?

"אני לא אוהב את המסחריות ולא רוצה לקחת בזה חלק. לא אוהב שאלות קצרות ותשובות עוד יותר קצרות. לא אוהב את הנוסח של יאיר לפיד".

איך נכנסת לעסקי המוזיקה עם כזאת סלידה מהמיינסטרים?

"זה היה בעקבות עשור מופלא שבו האיכות גם הייתה המיינסטרים. כולם רצו לקנות ולשמוע את סרג'נט פפר ואת דארק סייד אוף דה מון", הוא אומר ומצביע על תמונה בשחור לבן משנת 1973, אז הקים את "מנגו", חנות התקליטים הראשונה שלו. "ואנשים גם רצו שכולם ישמעו את האיכותי והכירו אחד לשני את המוזיקה. לא כמו היום, שאנשים משתדלים להיות מיוחדים ולא רוצים לחלוק עם אחרים את ההעדפות שלהם. עוד משהו מעניין שהשתנה זה מעין הפרדה שאנשים עושים. הם יכולים לראות האח הגדול מצד אחד ולצרוך תרבות גבוהה מצד שני". בצילום, דותן הצעיר לבוש בחולצה של להקת "ייס".

אתה עדיין שומע רוק מתקדם?

"זה נהפך קצת ארכאי בעיני. כרגע אני מקשיב בעיקר למוסיקה קלאסית".

השיער שלו מסופר קצר, בניגוד לתמונה הישנה, אבל הג'ינס והטי שירט משרטטים קו ישר בין דותן של 73' ל-2012. האייפד משלים את התמונה של ההיפי עם חוש לעסקים וטכנולוגיה. בארה"ב קוראים לדור הזה בייביבומרז ומייחסים להם את הגלובליזציה התרבותית, החזון והיכולת להקים את האינטרנט, וגם את ההתעשרות מהפיתוחים הנ"ל, המעבר לפרברים והבורגנות הבלתי נמנעת. דותן כנראה עונה על כמה מהקריטריונים אבל נשאר נאמן לעיר הגדולה ונראה שהאינטנסיביות שלה והרעב התרבותי משרתות אותו לא רק עסקית.

הוא בן 60, חי לא רחוק מ"האוזן" והוא אב לשלושה. הקטן בן 13 והגדולה - כבר גדולה. הוא נראה ספורטיבי וצעיר לגילו, ולמשרד הוא מגיע בשתים עשרה בצהרים, אחרי שבילה את הבוקר עם ביתו, בבית קפה על חוף הים. "אומרים שאין פה שטחים פתוחים בעיר אבל זה שטויות – יש לנו את הים. 50 מטר בפנים ואתה בשטח פתוח".

אז אתה מאלה ששוחים כל בוקר, גם בחורף?

"חס וחלילה. אני יושב על החוף".

דותן גדל בפריז עד גיל 7 ואז עלה עם משפתו שהתיישבה באילת. אביו ניהל את הסניף של ארקיע בעיר ודותן זוכר שהיה קונה תקליטים מאותו סוחר שמכר גם מכונות כביסה. אחרי הצבא הוא עבר לתל אביב והקים יחד עם חברים רשת חנויות תקליטים בשם "מנגו", שהחזיקה סניפים גם באירופה. ב-87' הוא חבר לדורון גיל, הבעלים של החנות "פאז". "התחלנו מתקליטי יד שניה. נשארו סטוקים מהחנויות באירופה והחנות הייתה מלאה בארגזים על הרצפה החשופה. בלאגן. שעות הפתיחה היו מארבע עד שבע בערב ואז ראינו שיש ביקוש. תוך חודש היה כבר תור ליד הדלת, כמו בקופת חולים, לקראת לשעת הפתיחה. אז התחלנו לטפל יותר ברצינות באוסף ולקטלג, וגם לייבא תקליטים חדשים שלא הגיעו לארץ, או לפי הזמנה אישית. הקניינים שלנו היו אז דיילים. הם היו נשארים עוד יום בלונדון וחוזרים עם ערימת תקליטים חדשים". 

היום אתם מזוהים אולי אפילו יותר עם קולנוע מאשר עם מוסיקה.

"יש לנו 38,000 כותרים של סרטים בקטלוג, אבל לא הייתה החלטה ללכת לכיון הזה בשנים הראשונות. זה פשוט קרה - זיהינו די מהר שיש ביקוש גם לקלטות וידיאו עם סרטים איכותיים ונדירים והתחלנו לייבא. זה היה מאוד יקר ללקוחות והם ביקשו לראות ולהחזיר, וככה נוצרה הספריה לאט לאט". כיום הרשת כוללת למעלה ממאה עובדים וסניפים גם בירושלים וחיפה, וגם מוציאה לאור אלבומים ומגזין חודשי".

אתם גדלתם בעוד החנויות השכונתיות נעלמו ואפילו הרשתות העולמיות בקושי מחזיקות סניפים פה כבר.

"הרשתות הגדולות מבוססות על הלהיטים של הרגע והקהל שפעם קנה בהמוניו היום מוריד וצורב ושומע את המוזיקה בקבצים. אנחנו הולכים על מה שנקרא בשפה המקצועית זנב ארוך, 'לונג טייל', כלומר ה-80 אחוז של המוצרים שמניבים בדרך כלל רק עשרים אחוז מההכנסות. הקהל הזה גדל באופן יחסי, חלקו עדיין מחפש בכל זאת את הפלסטיק והעטיפה, והוא גם מוכיח נאמנות גבוהה".

וגם השתלבתם במהפיכה הטכנולוגית שעברה על התחום.

"כן, זה אחד הדברים המרתקים והקשים בעבודה הזאת. כל בוקר אני קם ושואל את עצמי מה עושים כדי להגיע לקהל. חברות אחרות מהתחום בארץ לא התכוננו לזה ונפלו. האינטרנט נכנס והשפיע מאוד על העסק. אנחנו מוכרים מוצרי תרבות, ואם אנשים צורכים אותם כקבצים אולי זה עצוב אבל אנחנו שם כדי למכור להם את המוצר. לטעמי יש משהו מיוחד במוצר קונקרטי כמו דיסק או תקליט, אבל אנחנו נכנסים לכל פלטפורמה. אנחנו היינו בין הראשונים לספק שירותי וי.או.די, בשיתוף פעולה עם הוט, למשל, וזה מוכיח את עצמו. זה שיתוף פעולה בין האג'נדה שלנו, לספק תוכן איכותי ונדיר, לבין המיינסטרים שמתבטא בחברה כמו הוט.".

איפה האמנים בשרשרת המזון הזאת אגב?

"לדעתי דוקא יותר קל לאמנים היום, לפחות לאלה שמופיעים. נתח הפרוסה מהופעה גדל בהרבה, יחד עם המחירים של ההופעות. את כל השאר אפשר לזייף, לצרוב או להוריד, אבל בשביל להריח את הזיעה של מיק ג'אגר אנשים מוכנים לשלם הרבה. זו חויה ייחודית. גם מבחינת זכויות יוצרים ותמלוגים, לדוגמה, הרבה יותר קל לשלוט, בזכות האינטרנט, ולייצר מערכת גביה ופיקוח. אפשר לדעת כמעט על כל שיר שמושמע בתחנת רדיו בכל מקום בעולם. גופים כמו הפדרציה ואקו"ם נהפכו יותר פעילים ודומיננטים".

----

איך אתה מסכם את המעבר למיקום החדש?

"עשה רק טוב. הנדל"ן בשינקין הפך יקר מאוד (בתחילת הדרך זו היתה שכונה אפורה וזולה - ס.ש.) והיה ברור שהאיזור מאבד מהמעמד שלו. עכשיו כשעושים את השיפוצים בשינקין אני בכלל עוד יותר שמח שאנחנו כבר לא שם. למזלינו הצלחנו למצוא את הלוקיישן הנוכחי, בו היה קולנוע מקסים, וזה מוסיף למוסד עוד רובד ומסר - שהקולנוע מחדש את פניו, מתקדם ומשתנה אבל לא נעלם. מעין אבולוציה".

אבל חדרי ההקרנה לא מושכים הרבה קהל ופעילות.

"האולמות הקטנים הם השלמה של האירועים של הבר. נכון שהם לא מבוקשים מאוד ולא עבדו כמו שציפיתי אבל כחלק מהחויה של הבאר וההופעות זה עובד נהדר. אפשר לשתות, לאכול, לשמוע הופעות ולראות הופעות".

גם חנות הספרים לא החזיקה.

"חשבתי שאפשר לבנות על הנישה של ספרי אמנות, קולנוע ומוזיקה. זה היה נסיון של שנתיים שלא עלה יפה אבל עכשיו יש בית קפה נחמד. כמו שאמרתי – כל בוקר משהו חדש".  

אתה מכיר את הטענות נגד האוירה הסנובית והמוכרים המתנשאים.

"מכיר אבל לא מבין על מה מדברים. אני חושב שזו תדמית שנוצרה כחלק מהמחוייבות שלנו לאיכות ולדיוק. אנחנו נשרת כל אחד אבל יש פה טעם וזה מה שמחזיק אותנו. למוכרים פה יש טעם אישי וידע עצום. חלקם נחשבים מנטורים בגלל הידע שלהם בתחום שלהם. והם לא אמורים להסתיר אותו. אם מישהו מבקש בריטני ספירז הם צריכים למכור לו את הדיסק בדיוק כמו שהם מוכרים נירוונה אבל הם לא אמורים להמליץ על זה אם זה לא לטעמם. אלה לא מוכרנים של חנויות בגדים ושמפו שמתחנפים ללקוח כדי למכור".

אם כבר מזכירים את כוח האדם, דותן מתגאה מאוד בכמה עובדים שלדבריו עובדים איתו כבר יותר מעשרים שנה. "יש פה שדירת ניהול ותיקה וחזקה. הם הכוח האמיתי של המקום. וזה מעודד, כי אני מאוד שמח מהעבודה שלי ומאוד נהנה אבל אני לא רואה את עצמי ממשיך לנהל את המקום גם בגיל 85".

---

ואולי הלקוחות רגישים במיוחד כי המקום מייצג את תל אביב. להרבה נערים, כמו שכותב שורות אלה היה, חנויות התקליטים הם המטרה והשיא של הנסיעות הראשונות לעיר הגדולה. והמפגש עם המוכרים הופך מאוד מרגש.

כל חנויות התקליטים הקטנות נסגרו. אולי יש ביקוש לסניפים של האוזן גם בעוד מקומות בארץ פרט לחיפה וירושלים?

"אני רוצה שיהיה בכל מקום בארץ אבל אין את הסקרנות האיטלקטואלית הבסיסית שיש בתל אביב ובערים גדולות אחרות. אין את זה בכל מקום בארץ וזה חבל. לירושלים יש פוטנציאל ענק לדעתי. אם המדינה תשכיל להגיע למצב של שלום ושיויון בין התרבויות ויהיה שיתוף פעולה אמיתי בין הערבים ליהודים, בין מזרח למערב, ירושלים יכולה להפוך לבירה עולמית של תרבות ומוזיקה. תל אביב, לטוב ולרע, היא בירת החילוניות הישראלית.

"אני מתאר לעצמי שנשאר חנות המוזיקה והסרטים היחידה בארץ", מסכם דותן. "רוב האנשים יצרכו את התרבות שלהם בצורת קבצים בבית אבל יש בכל זאת חשיבות ומקום לחנות פיזית. ומהבחינה הזאת, השוליים ניצחו את הכביש הראשי, כי הרשתות הענקיות סוגרות סניפים, ואנחנו גדלים דוקא. השוליים קיימים ויכולים לנצח לפעמים".

פורסם בזמן תל-אביב, 2.3.2012, במסגרת חגיגות 25 שנה ל"אוזן השלישית", http://www.nrg.co.il/online/54/ART2/342/336.html