ללא כיסוי

יאיא כהן-אהרונוב אוהב את הבס ומסתבר שגם את המיקרופון. והמיקרופון מחזיר לו אהבה. הקול שלו יפה ונעים ומוכר, כמעט רגיל. השירים שלו דומים אחד לשני ואין בהם הרבה מקוריות אבל יש בהם תשוקה לחשיפה וליצירה. הוא לא ממש מצליח לצאת מהמשבצת ועושה מוזיקה שפועלת על אותם עקרונות של להקת האם, וזה במקרה הטוב. במקרה הפחות טוב הוא מוריד הילוך וכותב שירים אישיים.

השיער שלו מבלבל. האוירה הפאנקית שהוא נוסך על הדמות שלו בעצם מטעה ומתחתיו מתגלה בחור מאוד ישראלי עם נטיה לרוק עדין, שכותב טקסטים נוסחתיים למדי, גם כשהוא מתעסק בנושאים הכי אישיים. בהופעה החגיגית לקראת צאת אלבום הסולו השני שלו נדמה היה שהוא מנסה לבדוק את החומרים החדשים. אני חושב שתגובת הקהל מראה בעיקר כמה דוקא החומרים ה"פרועים", אלה מהאלבום הראשון, יותר נועזים ומעניינים.

למי שמכיר אותו בעיקר מהדג נחש, גם הקול שלו מטעה. בשירים של להקת האם הוא בדרך כלל מגיע כחלק מהמקהלה שעונה משפט תשובה למוטיב המרכזי, ובדרך כלל באוקטבה גבוהה למדי. בחומרים מאלבומי הסולו שלו הוא משתמש לעיתים במנעד הרחב שלו אבל נדמה שאת מירב המאמצים הוא משקיע דוקא בשירה בקול עמוק ונמוך, מתוך תפיסה שזה הקול המתאים לשירים אישיים ועצובים.

בעצם גם להקת האם, הדג נחש, אף פעם לא עשתה משהו באמת קיצוני או חתרני, ומרוב הבחינות לא הגיעו לקרסוליה של שבק ס' למשל, והעובדה שהיא הצליחה לכבוש את המיינסטרים תומכת בכך כמובן. אבל לצלילי הבס של יאיא בשירים שלהם יש בכל זאת תפקיד חשוב בהיפ הופ הישראלי של אמצע הדרך.

כשהוא על הבמה ללא חבריו ללהקת האם (עם להקה קטנה, דן תורן כמפיק מוזיקלי וגיא מר מהדג נחש בכל זאת על הפטיפונים), נחשף הצד הכי לא פאנקי שלו, ונדמה שעם ההתבגרות (והאלבום השני) הוא רק מתקרב לצד הזה. הוא גם התקרב לעצמו ובעקבות ההתנסות שלו כאב טרי הוא חזר לכאב על אובדן אביו. השיר העצוב הזה נוגע ללב ואני בטוח שמרגש את מי שמכיר את יאיא ואת סיפורו האישי, אבל לא בטוח שמבחינה אמנותית לשיר הזה צריך להיות מקום של כבוד באלבום החדש או בהופעה. קצת עצוב לגלות שההיפהופ הוא סתם סטיה קלה מהדרך בשביל מוזיקאים בישראל, ולא דרך חיים אמיתית או לפחות עולם ערכים אסטתי גדול מספיק כדי שיהיה בו כושר תמרון ומרחב פעולה.

מזוקקת

דיסק האוסף שמאגד את מעט החומרים שנשארו אחרי מותה של איימי ויינהאוס מוכיח שאם היה לה כיוון חדש ומפתיע הוא לא היה בשל. אבל ויינהאוס היא חד פעמית וענקית גם ביום רע

כיף להתכרבל במיטה עם תמונות באיכות גבוהה של איימי ויינהאוס ולהקשיב לשירים מהאלבום החדש. המבטא הבלתי אפשרי שלה, שהוקצן תוך כדי שירה לשפה כמעט פרטית, פיוטית ומוזיקלית להפליא, משתלב היטב במילים שהיא כתבה והטקסטים של השירים, שמפיקי האלבום החדש החליטו לצרף לעטיפה הפעם, הופכים אותו להזדמנות להתוודע למילים הנהדרות שהיא ידעה לכתוב. אמנם לא בטוח שצריך את אלבום האוסף החדש שיצא לאחר מותה כדי לעשות זאת (וגם אם כן, לא חייבים לקנות את הפלסטיק - מספיק סמארטפון), אבל אם המטרה היא להכיר את אחת מהיוצרות הגדולות אי פעם במוזיקה הפופולרית, הדרך לא כל כך משנה.

האלבום, lioness: hidden treasuters, מאגד הקלטות ישנות לשירים מוכרים שלה, גרסאות כיסוי וגם כמה שירים חדשים שלא ראו אור. הציפיה לאריזה מפוארת שתהפוך למזכרת יפה למעריצים לא הוכיחה את עצמה. ומכיוון שהוצאת האלבום לוותה בהבטחה שיהיה הראשון והאחרון (כלומר שהארכיונים שלה לא יהפכו למכרה זהב עבור בעלי הזכויות), אפשר להצטער על כך במיוחד. מצד שני, אין ספק שאלבומי תמונות לזכרה ובטח גם מארז מפואר של שלושת האלבומים ייצא מתישהו (וכשחושבים על זה – למה לא הקלטות של הופעות ואולי דיוידי?), כך שיהיו עוד הזדמנויות. אז האריזה לא מצטיינת בעטיפה מפוארת במיוחד, לפחות בהוצאה הישראלית. גם הטקסטים והתמונות של ויינהאוס הם בונוס נחמד כאמור אבל לא חורגים ממה שאפשר למצוא באריזה הממוצעת כיום. לעומת זאת, הטקסטים שהוסיפו בני המשפחה לזכרה מביכים במיוחד בבנאליות שלהם, וגם המפיקים המעולים של ויינהאוס לא התעלו על עצמם בסיפורי זיכרונות מרגשים במיוחד. הסיפורים הקטנים שלהם על כל שיר דוקא כן מוסיפים עניין, והשירים עצמם מעולים כמובן.

לווינהאוס יש אולי שם של יקב - וברור שהחיבה שלה לאלכוהול הייתה אחד הגורמים שקיצרו לה את החיים - אבל מה שהיא באמת ידעה לזקק זה כאב. השירים, האלבומים והחיים שלה היו ספוגים בכאב הזה ואפופים בעגמומיות סופנית בלתי ניתנת לזיוף או חיקוי, שהפכה אותה לזמרת סול אמיתית, קצת כמו אישה שחורה בעולם של גברים לבנים. אין כמו יופי עצום ועצוב כדי לכבוש את עולם המוזיקה ולא סתם היא הגיעה לפסגה כבר בגיל 27. הכישרון, היופי, העוצמה והייחודיות ניכרים גם בביצועים הלא מבריקים במיוחד של ויינהאוס לקלאסיקות כמו will you still love me tomorrow  אוgirl from ipanema  שמופיעים באלבום, וגם ברור למה הביצועים של שיריה המוכרים המופיעים כאן לא נבחרו להשתתף באלבומי האולפן שלה. מבין השירים הלא מוכרים יש כמה טובים אבל אין אף אחד שיכול להשתוות ללהיטיה הגדולים, ורק שיר אחד, like smoke בו מתארח nas, יכול אולי לסמן את הכיוון לאלבום השלישי ה"אמיתי" שלה, אם היא היתה מצליחה לאסוף את עצמה, להחזיק מעמד ולהקליט.

בסך הכול מדובר כנראה בדבר הכי קרוב לאלבום שלם שלה שיכלו המפיקים ומשפחתה לרקוח מהחומרים שנשארו אחרי מותה הפתאומי. הוא בקושי עומד בהגדרה של אלבום שלם אמנם, וגם בתור אלבום אוסף הוא חלש, אבל לויינהאוס ממילא ליגה משלה. למי שצריך תירוץ להכיר אותה האוסף החדש מספק בכל זאת הזדמנות לא רעה, אם כי הוא תופס רק את המקום השלישי בהמלצה – וויינהאוס בעצם חתומה רק על שניים.  

יהיר לפיד

תמונה אמיתית: 8 בבוקר, לפני כעשור, איילון עוד לא לגמרי פקוק בשעה הזאת ומהרכב השחור והמפואר שנוסע עם חלונות סגורים בוקע בכל זאת קולו של שלמה ארצי. הנהג, גבר אשכנזי במיטב שנותיו ובשיער מלא ושחור, מבריק ומסורק לאחור, גם מעשן סיגר שמן  ושר לעצמו עם המוזיקה. במילה אחת: דושבאג. בשתיים: יאיר לפיד.

מאז עברו כמה שנים. איילון פקוק כבר משעה שבע והבעיות של ישראל רק התגברו. לפיד אמנם מכר את המרצדס והפסיק עם הסיגרים ואפילו השיער קצת הכסיף ואפעס התדלדל. אבל לפיד נשאר דושבאג. יהיר, מרוכז בעצמו ומתקשה להבחין בין המציאות לתדמית המנופחת שלו. גם אם ינמיך את המוזיקה ויפתח את החלונות עדיין לא ישמע ויראה מה באמת קורה סביבו.

האמת שישראל כבר ידעה לפחות ראש ממשלה אחד כזה. בנימין נתניהו קוראים לו. הייתם מצביעים לו? 

החיים כסימפטום

דויד שלזינגר. צילום: רענן כהן

הומאופתיה היא אמנות העדינות. אפשר להאמין ואפשר לפסול מראש, אבל קשה לחלוק על כך שהעקרונות שמנחים את השיטה הם קסומים. אבי ההומאופתיה, סמואל האנמן (1755-1843), רופא ואיש משכיל באופן כללי, גילה (או המציא) את השיטה כשניסה על עצמו, למרות שהיה בריא, את הכינין, תרופה פופולארית למלריה. הסתבר לו שאצל אדם בריא כמוהו, התרופה גורמת לתסמינים הדומים להפליא לאלה של המחלה. הוא הקיש מזה את העיקרון הראשון, "דומה בדומה ירפא" ובניגוד להגיון הרפואי של אותם זמנים (שכלל בין היתר הקזות דם רבות מדי), הוא אסף חומרים מכל הבא ליד ובדק מה ההשפעה שלהם על אנשים בריאים. הוא יצר אינדקס של חומרים ומה ההשפעה שלהם על בני אדם ומכך הוא גזר את הטיפול הנדרש. אבל הוא כמובן לא הרעיל אנשים וכאן נכנס העיקרון השני שגם הוא קסם קטן: הכמות האידיאלית היא הכמות הקטנה ביותר האפשרית, וזו תפעיל את המנגנון המבריא אצל האדם.

הכמות קטנה עד כדי כך שבהרבה מקרים, לפי כלים אמפיריים, היא כלל לא קיימת. תהליך ייצור הכדוריות (שהן התרופה שנוטלים) כולל מהילה של החומר הפעיל בהמון המון מים. שמות התרופות כוללים מספר שמייצג את מבחינה מתמטית את היחס בין החומר הפעיל למים, ולרוב למעשה לא בטוח הגיעה אפילו מולקולה אחת של חומר בתרופה. ההומאופתיה גורסת כי החומר שנעלם מושך בכך את האנרגיה הגלומה בו והגוף יודע לקרוא את האינפורמציה הזו ולהשתנות בהתאם.

 אצל דויד שלזינגר, אחד מראשוני ההומאופתים הקלאסים בישראל, העדינות היא גם טבע שני. הדיבור הרך והאיטי שלו הוא כנראה בעל סגולות ריפוי משל עצמו, ובהומאופתיה הקלאסית ניתן משקל גדול לדיבור. זה למעשה העיקרון השלישי וזה שמבחין אותה מההומאופתיה המודרנית, שתכשירים מטעמה שלה אפשר למצוא ליד הקופה בכל סניף פארם. "כל אדם הוא מיוחד וכל טיפול צריך להינתן בהתייחסות לאדם ולאורח חייו, אופיו, הרגישות שלו והבעיה שלו", אומר שלזינגר, שגם יודע להעניק את היחס הזה. למעשה, זה מה שמשך אותו למקצוע. "בשנות השבעים המאוחרות חייתי בסקוואטים וקומונות בלונדון, והיו שם הרבה חבר'ה צעירים ולא כל כך יציבים או בריאים. בשיחות איתם גיליתי שיש לי את היכולת לדבר איתם וגם לעזור להם בכך. אז גם התחלתי להתעניין בצמחי מרפא וקצת לטפל באמצעותם". אבל רק שנים רבות אח"כ הוא פנה ללימודים מסודרים של הומאופתיה.

הוא מקבל את המטופלים בביתו בכליל, במרפאת ארלוזורוב של קופת חולים כללית בתל אביב, ובמרפאה המשולבת "קרת" ברחוב מונטיפיורי בעיר. התפאורה לא תופסת מקום נכבד אצלו. מה שחשוב הוא המפגש האישי והזנת הנתונים לתוכנה המותקנת במחשב הנייד שלו. המפגש הראשון אורך כשעתיים וגם אלה שבאים אחריו (פעם בחודש-חודשיים) כוללים לרוב חצי שעה של שיחה. אחר כך, כל מה שנשאר לעשות זה לקנות את הרמדי שנרקח עבורכם במקום, בבתי מרקחת שמתמחים בכך. הכדוריות הקטנות והמתוקות אותן מניחים מתחת ללשון, יכולות לשמש אותכם גם שנים אחרי הקניה, אבל כדאי להמנע מקפה ומאכלים בטעמי מנטה לפני 


ואחרי, וגם כדאי להאמין. אני "מאמין" כבר יותר מעשור.

הגעתי לדייויד אחרי אבחון במרפאת ה"כללית משלימה" ואחרי שנאבקתי במחלת עור חמש שנים, ללא תוצאות. הטיפול אצל שלזינגר הוכיח את עצמו מהרגע הראשון ומאז הבעיה נמצאת תחת שליטה. יותר מזה קשה להבטיח כשמדובר במחלה שאין לה טיפול במסגרת הרפואה הקונבנציונלית. למעשה, הטיפול הקונבנציונלי רק החמיר את התופעה. הפגישות איתו נעימות. היכולת והרצון שלו להקשיב ("הרבה שואלים אותי 'מה, אתה פסיכולוג?'") והשאלות שלו (על חלומות, רגשות, תחושות, רגישויות) נותנות לו תמונת מצב שלך כאדם. מהבחינה הזאת הוא לא שונה מהרבה טיפולים הוליסטים, והיחס כלפי סוג 
הטיפולים הללו היא אישית כמובן.

עכשיו גיליתי שלא קל להאמין בהומאופתיה, דוקא אם מתעמקים בנושא. החומר הנגיש באינטרנט, למשל, בדרך כלל יוצא חוצץ נגד האמונה בשיטה, וגם ספר בריטי שיצא לפני שנתיים (ותורגם לעברית), הצליח לעשות נפשות למתנגדים. שלזינגר נוטה להאמין שהמגמה האנטי הומאופתית היא אינטרס של יצרני התרופות, ולפחות נסיבתית יש לו על מה להתבסס. ההתקפה הגדולה שכמעט חיסלה את השיטה הלא קונבנציונלית הגיעה לשיאה בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת בארה"ב, אותה תקופה בה נרדפו עוד חומרים ושיטות 
שהתחרו ביצרני התרופות, שכוחם בממשל הגיע לשיאו אז.

מצד שני, טוענים המתנגדים שעצם התקבלותה של השיטה (היא הייתה מאוד פופולארית במאה ה-19 בארה"ב למשל) היה מתוך שנאת המן ולא אהבת מרדכי – הרפואה הקונבנציונלית אז הייתה כל כך מזיקה, שמי שבחר בהומאופתיה לפחות לא סבל מהחלטות נמהרות של הרופאים. היום היא רווחת ברוב העולם המערבי וגם בהודו (בהשפעת הבריטים מן הסתם, והודות למחיר הנמוך של הטיפול). בישראל היא ידועה בעיקר מאז פרוץ תופעת הניו אייג', אבל גם לפני כן היו בארץ כמה הומאופתים, שחלקם היו ידועים בכל הארץ ואף יותר מכך. אחד מהם הוא גם בעל שם עולמי, בזכות כך שכתב ספר שמשלים ומחדש את ה"תנ"ך" של ההומאפתיה, וגם יצר את התוכנה שמכילה את הידע הקיים בספרים ושבה 
משתמשים היום המטפלים.

 שלזינגר, 57, הוא גם מראשוני הישוב כליל. הוא נשוי להומאופתית ואב לשלושה ילדים צעירים. הוא "בוגר" סקוואטים וקומונות בלונדון של שנות השבעים, שם בילה כשהלך ללמוד הנדסת חקלאות, אבל בכלל נולד בזמביה, שאז בכלל הייתה רודזיה הצפונית, קולוניה בריטית. העיירה ליוינגסטון נמצאת לא רחוק ממפלי ויקטוריה (קהילה יהודית קטנה חיה שם עד היום). סבו של דייויד הגיע כהרפתקן צעיר מאירופה בתחילת המאה העשרים והתפרנס ממסחר בעורות. דייויד גדל בבית פרטי עד שאביו הצלם נפטר ואימו החליטה לעלות לארץ, כשהוא בן 8.

דויד גדל בארץ ואחרי הצבא נסע ללונדון. כשחזר לחופשת מולדת וחיפש אדמה הוא כמעט התייאש ועזב. אבל אז חברים סיפרו לו על כליל ואת מעט החסכונות שלו הוציא על חלקת האדמה שם. הבתים הראשונים נבנו בעץ ואבן ודויד היה מבוניהם. הוא התמחה בבניה אקולוגית וגם בחקלאות. "בשנים הראשונות, כדי לצאת ולהכנס ליישוב היה צריך ג'יפ או טרקטור", הוא מספר, ולכן המשיך להתנסות בטיפול עצמי ועצמאי. אחר כך החל ללמוד בצורה מסודרת אצל הומאופת בחיפה. גם בילדיו הוא מטפל כמובן באותה צורה, והוא נמנע מחיסונים למשל.

אחד הדברים היפים בהומאופתיה היא העובדה שבגלל אופן הכנת ה"רמדי" אף פעם לא יחסר מהתרופה – הרי מדובר בסך הכל במים עם אטום או שניים של החומר הפעיל. וזה עוד אחד הדברים היפים בשיטה המיוחדת הזאת, שאוירה מסתורית אופפת אותה ולמרות זאת היא מוכיחה את עצמה שוב ושוב וצוברת 
"מאמינים" לא מעטים, שנשבעים שהטיפול עוזר להם. אני אחד מהם.

פורסם במגזין "את", מעריב

מציאותיים

למרתף החצי סודי שמתמלא כל לילה ביצירה מכל מיני סוגים ברחוב בית יוסף מספר 23 קוראים באופן רשמי "ריאליטי ריהאב סנטר", אבל בינם לבין עצמם המנהלים קוראים לו בקיצור "הסטודיו". הרבה דברים קורים שם למטה. זה מקום להופעות רוק, פאנק ונויז, וגם ךואופנה אלטרנטיבית. אבל יותר מהכול זה נראה ומרגיש כמו חלל יצירתי מאשר כל דבר אחר. "המקום הוא מרכז לתמיכה באמנות במה ופלסטית, וגם חדר חזרות ובמה להופעות ולג'ימג'ומים", אומר אופיר רום, בן 28. "כל אמן שרוצה יכול לבוא להפגש איתנו ולהציג פה. המטרה היא ליצור השראה אצל אנשים. ברגע שאתה מייצר מקום להשראה אנשים שישתמשו בחלל יקבלו את ההשראה שהם צריכים ליצירה ואז גם אמן לא מקצועי יבוא וייפתח ויעיז ויציג, ואנשים יראו את העבודות שלו וידברו עליהן וכל זה מחזיר אותו למקורות של עצמו". 

את שותפו לתפעול המקום, אבירן חביב (24) הוא הכיר כשנפגשו בסקוואט בברלין. ה"ריאליטי" בהחלט מזכיר גם משהו מאולתר כמו סקוואט אירופאי. "יש פה פח גדול בחוץ שמספק לנו את החומרים לבניית המקום", הם אומרים ומתכוונים לרהיטים המאולתרים, לחלקי קירות הגבס וללוחות הלא אחידים של רצפות העץ, שנותנים את הטון בדקורציה של המקום. וכנראה שגם לחלקי חילוף לאופניים שהם אולי האלמנט הכי בולט בתחום האביזרים.

רום הוא גם מעצב אופנה והאסתטיקה של האופניים מפרנסת את המוזה שלו. ז'קטים וחגורות בעיצובו מוצגים למכירה במקום. החגורות עשויות ברובן מצמיגים ופנימיות של גלגלי אופניים. מזה הוא התפרנס בשנים האחרונות, בשיטוטיו באירופה. ויש לו גם שאיפות תיאטרליות: ב-26.11 הוא מעלה במקום את "נול", ערב שהוא מכנה "מופע הפרחת חיים" ומספר שהוא מיועד למספר מצומצם של אנשים וכולל מוזיקה חיה ופרפורמנס. "זה מופע שמשאיר הרבה מקום למחשבה", הוא אומר.

אז מה הלאה?

חביב: "אנחנו מקווים לגדול ולהיות מקום יותר ממוסד. בקרוב יורחב החלל עוד קצת, אבל כרגע זו בעצם דירת מרתף שאפשר לעשות בה רעש וחברים באים כדי לנגן קצת. זה הופך את המקום לסוג של אנדרגראונד וככה אנחנו אוהבים את זה. השתיה במחירי עלות והמקום בעצם שייך לחברים ולחבר'ה. זה יוצא קצת קומוניסטי כי אנחנו מצליחים לשמור על הגרעין השיתופי".

יחסית למקום מאולתר דוקא יש פעילות עניפה ואפילו לוח מופעים ופעילויות מפורט לכל חודש נובמבר. ב-23.11 תופיע למשל להקת הרוק  הצעירה "לא דובים". למחרת יעלו שלוש להקות נויז, ב-25 יופיע הסינגר-סונגרייטר אבישי אפרת וב-26.11 כאמור עולה המופע המיוחד של רום. מסיבת הפתיחה הרשמית התקיימה בשבוע שעבר, אבל נדמה שבחודשים שהוא פועל המקום כבר נחשב ל"מוסד" קטן בקרב הקהל שלו.

טייגר וודס

וודלי

מסורת חדשה ומלהיבה מתפתחת במועדון "האיזור" בחודשים האחרונים ומאיימת להפוך לתופעה של ממש בשנה הקרובה. מדובר בלהקה ענקית שמופיעה שם כפעם בחודש, "ג'ורג' אנד דה גוד וייבז" שמה. השמועה על הלהקה, שכוללת בשיאה קרוב ל-15 נגנים שמבצעים ג'אז פאנקי וקצבי, עם השפעות לאטיניות, אפריקאיות וקאריביות, עוברת מפה לאוזן והופכת לאירוע קבוע ורב משתתפים שמתגלגל לג'אם שמושך מוזיקאים מנוסים וממשיך עד הבוקר.

המנהיג תומר "ג'ורג'" כהן, שמנגן על סקסופון ומנצח על ההרכב, ונגן הבס בן דנציג, שניהם בני 36, מספרים על הסוד של הלהקה והמוזיקה שלה, סוד שיכול להיות שאפילו החברים האחרים לא מכירים.

"חלק מהיצירות הן שלי וחלק הן קאברים", מספר כהן, "ואנחנו גם עושים יצירה אחת של בן. אבל הגרעין הרוחני והמוזיקלי הן המנגינות והאישיות של וודס, מוזיקאי גדול, נגן קלידים וחבר יקר שנפטר לפני שנה, עם סיפור חיים מדהים". ווילפרד טרבור וודלי, או בקיצור "וודס". נולד ב-1934 במדינת טרינידד-טובאגו, קולוניה בריטית שמשתרעת על שני איים מול חופי ונצואלה. עד מותו במולדתו לפני שנה וחצי, הספיק וודס לנדוד בעולם ולנגן באינספור הרכבים, הקלטות ומופעים. בין היתר הופיע כחימום ללהקת פינק פלויד. עם אחת המעריצות הוא גם התחתן והדבר הגיע לכותרות הראשיות לא בגלל העובדה שהם היו זוג מעורב אלא כי היא בת למשפחת המלוכה. עם הכסף ש"הרויח" מהנישואין הוא עשה כנראה הכול חוץ מלהבטיח את עתידו, ולפני ואחרי גם ישב בכלא בכמה מדינות בגין עבירות שונות. האופי שלו כלל גם אלימות כנראה ובאופן כללי הוא היה בחור עם פיוז קצר ומזג חם. רק בשנת 90' הוא התגלגל חזרה לטרינידד ושם נקלע לנסיון ההפיכה, נדרס ואיבד רגל. לישראל הוא הגיע כדי לראות בת שנולדה לו בעקבות קשר עם בריטית אחרת, אותה לא ראה עשרות שנים (בסך הכול יש לו כנראה שישה ילדים משש נשים שונות). את רגלו השניה הוא איבד אחרי שנשאר בישראל באופן בלתי חוקי ובמצב בריאות רופף.

משתחרר מהכלא

דנציג, נשוי ואב לשלוש, אירח וסעד את וודלי בביתו, גם אחרי שנולדו שתיים מבנותיו, והחיבור שלו לאיש נדמה כל כך עמוק שלפעמים קולו של וודס ממש בוקע מגרונו.

עם כל מה שעבר עליו לנגן הוא לא הפסיק.

דנציג: "לא רק שהוא לא הפסיק, זה מה שהוא עשה בכל מקום אליו הלך וגם כאן. מזה הוא התפרנס מגיל אפס כמעט וזה מה שהוא ידע לעשות. זה היה הרבה יותר ממקצוע בשבילו, אלא ממש דרך חיים. ואנחנו זכינו לחיות איתו באותו בית וללמוד ממנו על עבודה קשה במוזיקה ועל העומקים אליהם ניתן להגיע ככה".

ואיך היה לחיות איתו? יחד עם אישה ושתי בנות?

"היה לא קל. גם כל ההתנהלות סביב הטיפולים הרפואיים שלו, ובכלל, לא היתה פשוטה. אבל הקסם האישי שלו הפך את זה להרבה יותר קל".

תומר (מימין) ובן

דנציג פגש את וודס כששניהם ניגנו באותה להקת אירועים ומיד נוצר ביניהם קשר אישי שהתפתח סביב המוזיקה ויחד עם תומר כהן ואילן ארד הם הקימו את להקת קאלג'ה, שניגנה את החומרים שכתב וודס בשבילה. "הוא היה כותב מוזיקה לפי סיטואציות בחיים", מספר דנציג, "היה לנו מעריץ שצעק בהופעות 'תנגנו את השיר ההוא' אז וודס קטע שנקרא 'אל תפריע'". דנציג, מורה למוזיקה במקצועו, שניגן בס בלהקה וגם אירח את חבריה בביתו, מספר שבסופו של דבר קאלג'ה לא הוציאה אף אלבום רשמי, אבל הוא עצמו הוציא אלבום שחלק משיריו מוקדשים למוזיקאי המיתולוגי, שסיפורו לא זכה להכתב. "הוא פחד מחשיפה כי הוא לא היה חוקי פה", מספר דנציג. "יום לפני פגישה עם כתב של עיתון ארצי גדול הוא התחרט וביטל את הראיון".

ההופעה של "ג'ורג' אנד דה גוד וייבס" היא גם הזדמנות לשים על המפה את מועדון "האיזור". המקום המיוחד קם אמנם על חורבותיו של מועדון הברזילי ברחוב הרכב 13 אבל מציע משהו אחר לגמרי מהברזילי – וכנראה מכל מועדון אחר בעיר. מדובר במעין לאונג' גדול, חמים, מואר ונוח, עם מקומות ישיבה מפנקים ומודולריים, שמותאמים לאופי האירוע. עשרות כלי נגינה שונים מעטרים את קירות המקום וההופעה של "ג'ורג'" נערכת על הרצפה ומול קהל שחופשי לשבת לצפות או לקום ולרקוד. המוזיקה הסוחפת לא משאירה הרבה ברירות וכאמור לאחר ההופעה ממשיך גם ג'אם שמושך מוזיקאים כמו יוסי פיין להצטרף.

המנהיג, תומר כהן, מספר על הלהקה, שהמופע הנוכחי שלה נקרא "אקזוטיקה": "חלק מהיופי הוא הדינמיות. הגרעין הקשה כולל בס, תופים, שני נגני כלי הקשה, גיטרה וקלידים. נשפנים מצטרפים לפי היכולת".

כהן היה זה שגם ליווה את וודס קטוע הרגליים בדרכו חזרה לאנגליה לפני כשנתיים, והיה עד גם לפגישתו עם הבת שנולדה מהנישואין לבת המלוכה ואת בנה, נכדו, שנולד בנתיים. הוא מספר שהפגישה הייתה מרגשת והוא בעיקר זוכר שוודס שאל את הקטן אם הוא נוטה להסתבך במכות. "הילד אמר שכן", מספר כהן, "ווודס אמר: סימן שאתה שלי". 

(פורסם ב"זמן תל אביב")

אנחנו השבעה מליארד

"יש בערך 101 מיליארד מתים בעולם ורק כ-7 מיליארד חיים. אנחנו, בני האדם החיים, מהווים בעצם מיעוט נרדף", הוגה עודד כרמלי, והוא גם מתכוון לעשות משהו בנידון. השבוע הוא משיק, יחד עם רעואל שועלי, כתב עת למחשבה ושירה שנועד לעזור לחיים בישראל להבין את המצב ולעורר מודעות לאבסורד. ביום ההשקה (13.1) הם גם מזמינים את הציבור להצטרף ל"הפגנה בעד החיים ונגד אחיזת המתים בחיים", בבית הקברות ברחוב טרומפלדור.

"זוהי הפגנה שניה מסוגה בתולדות האנושות. הראשונה נערכה במוסקבה לאחרונה והמסר של ההפגנה כולל התרסה רדיקלית נגד אחיזתם הכלכלית, המדינית והרוחנית של המתים בחיינו ובעד הארכת חיים רדיקלית", אומר כרמלי, משורר בן 26 שכבר הספיק לפרסם שלושה ספרים שזכו להצלחה והוציא לאור את כתב העת לשירה "כתם" (יחד עם יהודה ויזן), התפרסם גם בזכות פרובוקציות קלות ונחשב כותב מבריק שגם יודע להשתלב יפה בעולם גועש היצרים של השירה בישראל. שותפו ליצירה הפעם הוא ראועל שועלי וכתב העת נקרא "הבה להבא". הוא מחולק חינם ברחבי העיר וניתן גם לעיון באינטרנט. הוא מעוצב להפליא וכולל דברי הגות ומחשבה, שירה ודימויים מהפנטים.

כרמלי, מה פירוש השם?

"זה היה רעיון שלי, אני מודה. יש פה שילוב של קריאה למאמץ קולקטיבי – הבה, והתייחסות לקו האידיאולוגי של כתב העת – להבא, כלומר לעתיד. אין דבר שנוא על חברי המערכת יותר מהמילה 'מסורת'. כאילו החיים זה מין דבר כזה שמוסרים לך ואתה מוסר הלאה. אז ממי בעצם קיבלנו את העולם? מהמתים? העולם נמצא בידיים שלנו והאינטרסים של כל החיים משתלבים הרי. אנחנו כותבים מתוך מחשבה צלולה שמנותקת מעול המתים ומשלבת את כל התחומים - רוח וחומר, ביולוגיה וטכנולוגיה. כתב העת מעודד כתיבה ספרותית חדשנית עם חתירה לחדשנות ששואבת את השראתה מהמדע".

מה בין מדע לספרות, שירה ורוח?

"אנחנו מוחים נמרצות על הקרע שחל בין חיי הרוח למדעים מדויקים. לא ייתכן שאיש רוח במאה העשרים לא יידע דבר וחצי דבר על מדע, כימיה, בילוגיה ופיזיקה. ההפרדה שמתקיימת באקדמיה בין התחומים היא מופרכת לגמרי ולא עומדת במבחן המציאות, שכוללת את כל התחומים יחד. אגב, אפילו רק כמטאפורות, תהליכים שקורים בגוף האדם דומים לאלה שקורים בין גרמי השמיים. הכול אחד מהבחינה הזאת ולא ייתכן שתהיה הפרדה".

ואתה מזהה ניתוק?

"המסה שפותחת את הגליון הראשון מתחילה במילים 'בשנת 01957 שוגר אובייקט ארצי מעשה ידי אדם אל היקום, שם חג במשך כמה שבועות סביב כדור הארץ לפי אותם חוקי משיכה המניעים את השמש, את הירח ואת הכוכבים'. מנסיוני, מספיק להזכיר את החלל או היקום כדי להרתיע את רוב אנשי הרוח והאינטלטקואלים שלנו. הם יחשבו לעצמם 'אוי, שוב אלה עם המדע הבדיוני שלהם'. אבל אם הם יקראו עד הסוף הם יראו שמדובר בעצם במבוא לספרה של חנה ארנדט, הוגת דעות גדולה ומאוד אופנתית כיום. אני מניח שאז הם יתייחסו לזה אחרת ואולי גם ילמדו לקח קטן".

על התרגום של הקטע של ארנדט חתום אסף שטול-טראורינג שהוא כתב המדע של עיתון הארץ. עוד משתתפים הם המשוררים שלי חן ויואב עזרא, וגם ערן הדס ואמיר מנשהוף. אבל לא רק לאנשי הרוח הם פונים. שותפו של כרמלי, שועלי, רואה בכתב העת דרך להשפיע ולחולל שינוי אמיתי. הוא בן 30, משחורר זה ארבע שנים אחרי שירות כטייס מסוק בלאק הוק.

אז הקשר שלך בא מכיוון התעופה והמדע?

"לא, בכלל לא. הקשר הוא באמונה והנסיון להשפיע ולשנות. חשבתי בזמנו שהצבא הוא המקום לעשות את זה ולכן בחרתי בשירות משמעותי וארוך. אבל גיליתי שזה לא המקום ועכשיו אני מנסה את תחום המחשבה והשירה. אם כבר יש קשר הוא הדיסוננס בין שני התחומים. בצבא יש חוקים ובשירה ובמחשבה אין. הרעיון בכתב העת הוא לאתגר את המחשבה על ידי חוקים חדשים ואני חושב שאסור לזלזל במטרה הזאת". שועלי, בוגר תוכנית המצטיינים במדעי רוח באוניברסיטת תל אביב, עובד על תואר שני בתיאטרון, וכותב גם שירה, מחזות ופרוזה. הוא מתפרנס כמנהל תוכנית "השמיים הם הגבול" שעוסקת בשילובם בחברה של משוחררי חיל האויר.

הוא וכרמלי החלו לגבש את הקונספט של "הבה ולהבא" לפני כשנה. לקראת ההשקה הם הדפיסו 2,200 גליונות שחולקו חינם ברחבי העיר ונחטפו מהר מאוד. אפילו את נשיא המדינה הם פגשו במקרה והוא קיבל גיליון והבטיח לעיין. מי שלא הצליח לשים יד על אחד מהם יכול למצוא את כתב העת ברשת כאמור.

כרמלי: "הגליון הראשון של שנת 02012 ייצא במאי. שים לב שאנחנו מוסיפים אפס כדי להתכונן לבאג עשרת  אלפים".
 אלפים הרעיוני".

וכמה גליונות תדפיסו בפעם הבאה?

"שבעה מליארד כמובן. אחד לכל בן אדם חי".

פורסם ב"זמן תל אביב", 7.1.12)