זה לא שאדם זנח את התופים. הוא ניגן בלהקת "המיותרים" שהוציאו שני תקליטים בלייבל "פאסט רקורדס" והפעילו גם את מועדון הבית עד סגירתו לפני כשנתיים. היום, אחרי שלוש שנות לימודים בארגנטינה הוא שוב בארץ ושוב מנגן, אבל נדמה שהקריירה שלו מתמקדת בתרגום דוקא. מוקי מספר שמהבחינה הזאת הוא התפלא כשאדם בחר להמשיך גם באותו כיוון באקדמיה.
"בזמני זה היה מקצוע עם עתיד. היו משרות פנויות באקדמיה למשל. היום באופן פרדוקסלי יש יותר ויותר צעירים שרוצים להכנס לתחום התרגום ועריכת התרגום ופחות ופחות עבודה בזה". מוקי גם ליווה את אדם כמוזיקאי ודמות הפרופסור לספרות בהופעות הפאנק הפרועות של 'המיותרים' הייתה בולטת בשטח. שניהם גם אוהדי "הפועל תל אביב" שרופים ואדם כאמור גם הראה כישרון בתחום. אבל אדם הצעיר הלך בכל זאת ללמוד לימודים ספרדיים ולאטינו אמריקאיים וספרות כללית לתואר ראשון באוניברסיטה העברית והמשיך לאוניברסיטה בארגנטינה. את הספר הם תרגמו ביחד כשאדם שם ואביו מוקי פה בארץ. שניהם שולטים בספרדית ואף נסעו פעם לכמה שבועות במיוחד כדי ללמוד ביחד, אבל החיים והלימודים בארגנטינה הפכו את אדם למתרגם הראשי.
זו הפעם הראשונה שאתם מתרגמים יחדיו?
"כן, אבל לפני זה הוא ערך ספר שאני תרגמתי, 'החקירה', של חואן
חוסה סאר".
איך עובדים ביחד על תרגום, ועוד ממרחק כזה?
"אני עשיתי את התרגום הראשוני והעברתי לו והוא הוסיף ושינה ותיקן
וערך והחזיר אלי וחוזר חלילה. את הערות השוליים הוא הכניס למשל. בוא נגיד שזו
הייתה עריכה אקטיבית, עם הרבה מעורבות". מוקי מצידו מספר שהעבודה עברה בקלות
יחסית, בלי יותר מדי "בעיות אדיפליות".
בכל מקרה, שניהם אנשי ספר שאוהבים לדבר בעיקר על ספרות, או במקרה הזה
הספר, ובעיקר – הסופר, רוברטו בולאניו, שמעמדו בעולם הספרות הלטיני-אמריקאי עולה
ועולה דוקא גם אחרי מותו ב-2003. לישראל הוא הגיע עם הספר "נוקטורנו
בצ'ילה" שתורגם ב-2006 וזכה להערכה רבה. ספרו הנוכחי עוסק בחבורת משוררים
מקסיקנים אוונגרדים והעלילה נפרשת על פני כמה יבשות ומדינות (כולל ישראל), נפרשת
לאורך עשרות שנים ובנויה כפראגמנטים, מנקודות מבט של עשרות מהנפשות הפועלות. לאדם,
שנקשר לסופר דרך כתביו (וגם למד אצל סופר שהכיר את בולניו אישית) חשוב לציין שני
דברים בקשר לסופר. "קודם כל השמועות על החיים הפרועים שלו (שרמזים להם אפשר
למצוא גם בספר הנוכחי – ס.ש) לא לגמרי מבוססות ומוגזמות.גם האופי שלו היה יותר נוח ממה שנהוג לספר והוא לא היה ביקורתי ומגעיל כמו שחלק מספרים. דבר שני הוא שאין שום קשר לגבריאל גרסיה מרקס. אין סופרים יותר רחוקים אחד מהשני בסגנונם, חוץ מהעובדה ששניהם באים מאמריקה הלטינית ומספרים עליה". על כך מוסיף מוקי: "מרקס הפך פופלרי כי הוא צייר את אמריקה הלטינית בצבעים פולקלוריסטים ומתנחמדים ואיפשר למערב מבט מתנשא. בעיני בולניו אין פרובינציאלי מזה, והוא מספר על סצינות שקיימות במקסיקו כמו בסן פרנסיסקו".
ואכן, הספר מלא בדיבור על שירה וספרות ובעיקר על היצרים, הפוליטיקה והכלכלה שרוחשים בתוך ובין החבורות ובינן לממסד. אפשר לקרוא אותו כפארודיה ולפעמים נדמה שהוא סיכה אחת גדולה בבלון המנופח מדי שנקרא שירה עכשווית. למעשה, בטוח שלא יזיק דוקא לכמה משוררים תל אביבים צעירים לקרוא אותו במקום לפרסם כל כך הרבה כתבי עת והצהרות פוליטיות ואחרות. התרגום, אגב, מעולה. קשה לומר עליו משהו ספציפי וזה בדיוק מה שהופך אותו למצוין - השפה נשמעת טבעית ומשוחררת והמעבר לעברית נדמה חלק לגמרי.
מה אתה מתכנן עכשיו, אדם?
"אני מתרגם כרגע סיפורים קצרים של אותו סופר".
גם הפעם עם עזרה מאביך?
"לא, הפעם לבד".
אתה סומך עליו, מוקי?
"אני מאמין שאדם צריך להשתחרר מהאחיזה האבהית שלו".
(פורסם ב"זמן תל אביב", 12.11)
(פורסם ב"זמן תל אביב", 12.11)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה