nrg, 22.2.12

עושה לה את המוות

האמן והאקטיביסט נתי אורנן חושב שגבעתיים מתה וגם יודע בדיוק מי הרג אותה. בשבוע הבא (27 בפברואר, 20:30) הוא יציג בסינמטק תל אביב את "מות גבעתיים", סדרת סרטים בהם הוא תיעד אתרים בעיר שנהרסו, לטענתו על ידי בנייה חסרת התחשבות בסביבה, וגם את טקס ההלוויה הסמלי לעיר, שערך לפני כחצי שנה, את ביקורו בלשכת ראש העיר ואת תגובת דובר העירייה.

אורנן (36) הוא אמן רב-תחומי שלמד תאטרון ומאז עסק בכל תחומי האמנות כמעט. מאז ומתמיד הוא גם נגע בנושאי סביבה, חברה ופוליטיקה, והיום הוא חי בברלין. אורנן, שמבקר בארץ לרגל הקרנת הסרטים בסינמטק, גדל בגבעתיים וגם חי בה עד לפני כחצי שנה, ולטענתו, ניסה להשפיע על ידי שליחת מכתבים לעירייה וניסיון לגייס דעת קהל. "היום אני כבר לא מאמין בדיאלוג", הוא אומר. "אין עם מי לדבר. אבל אפשר לצעוק וזה מה שאני עושה בעזרת הסרטים".

חלק א: http://www.youtube.com/watch?feature=player_embedded&v=h2IN6GvCvDY

אורנן מאוד אוהב את העיר בה גדל אבל סבור שבעשר השנים האחרונות העירייה הורסת את המרקם העירוני שלה בעבודות הבינוי המסיביות שמבוצעות בעיר. לפי אורנן, החטא הקדמון הוא הרס האזור הפראי שכונה שטח 9. "זה אזור שלם שבתור ילדים היה הטבע שלנו", הוא אומר.

"אז החליטו לבנות שם את בתי הקומות המכוערים, רחוב בן צבי היום". בהמשך נבנו בניינים נוספים על שטחים פתוחים והשיא, מבחינת אורנן, היה בניית הקניון.

"פתיחת הקניון כללה גזילת פרנסה מהרבה בעלי עסקים קטנים בעיר", הוא מסביר. "ההשמדה של הטבע בעיר המשיכה להשמדת המרקם העירוני שכולל רחובות פתוחים ועסקים שכונתיים. בקניון כידוע יש נציגות בעיקר לרשתות ארציות ובינלאומיות".

מה רע בבנייני קומות? הרי אי אפשר שכל הבתים יהיו בתים פרטיים.

"אני לא נגד בנייה ופיתוח אבל צריך לעשות את זה עם רגישות ותכנון. הקרקע מופרטת והופכת לנכס מניב, במקום שתושבי העיר יהיו הנכס בעיני העירייה".

יש לך טענות ספציפיות כלפי העירייה?

"יש והיו. אבא שלי עדיין עסוק בשליחת מכתבים אבל אני מנסה לשכנע אותו שאין עם מי לדבר. אני מרגיש שלי נותר רק לזעוק בעזרת האמנות".

העירייה דוקא מתגאה בתהליכים ירוקים שהעיר עוברת.

"כלובים לאיסוף בקבוקי פלסטיק ומיכל לאיסוף קומפוסט בחצר בניין העירייה אינם הופכים עיר לירוקה. זוהי תרמית בנוסח ג'ורג' אורוול

שכל מטרתה היא לתעתע בציבור בזמן שהמרחב הציבורי שלו נגזל לטובת מגדלים ופנטאהוזים שמבודדים באמצעות זכוכית מבודדת נגד רעש".

זכותם של אנשים לגור בבידוד מהרעש העירוני.

"אולי, אבל בעיניי זה שטחים פתוחים ורחובות חיים אינם רעש אלא קול הדהודו של הטבע והטבע העירוני שכולל גם את העבר המפואר של העיר. ברגע שאתה מוחק את העבר אתה מוביל לתהליך של כרסום פנימי שהוא התאבדות".

ומה התגובות בעירייה לטענות שלך?

"הם כמובן אומרים שאני הזוי וראש העיר אפילו נשמע אומר שטקס ההלוויה הוא הסתה".

בברלין ותל אביב המצב יותר טוב?

"גם תל אביב נבנתה בחטא מבחינת התכנון כשנחסמה הגישה החופשית לים. גם בברלין יש הפרטה פושעת של אזורים ציבוריים אבל בשתיהן יש יותר מעורבות ומחאה של התושבים וזה מוביל לתכנון יותר נכון, תכנון שלוקח בחשבון את הנכס הגדול ביותר של כל עיר – התושבים".

כדי להמחיש את המחויבות שלו לתושבי העיר, מבטיח אורנן לתרום חלק מההכנסות של האירוע לבית פריימן בעיר, הוסטל שיקומי לנכים ונפגעים. חלק מהסרטים ניתנים לצפייה ברשת ואורנן גם מזמין את המעוניינים לבקר בעמוד הפייסבוק "מות גבעתיים".

מעיריית גבעתיים נמסר בתגובה: "בחירתו של אורנן לערוך טקס 'קבורה לעיר' תוך שימוש בארון קבורה כאשר הוא בעצם תוקף את הצערתה והתחדשותה של העיר בעשרות השנים האחרונות ראויה לכל גינוי. אורנן כלל אינו מתגורר בארץ, שלא לדבר על גבעתיים והוא משתמש 

 בטיעונים הזויים לכאורה שכל מילה נוספת לגביהם מיותרת".

http://www.nrg.co.il/online/54/ART2/339/563.html

עכבר העיר, 14.2.12

מזל שב"בית ברנרדה אלבה", הדרמה הטראגית והחזקה שכתב פדריקו גרסיה לורקה, יש גם מימד גרוטסקי וקומי, כי אחרת לא היה נשאר ממנה הרבה בהפקה של האקדמיה לאמנויות הבמה. האתנחתות הקומיות מצליחות דוקא בגלל הליהוק הבלתי אפשרי של מוחמד בכרי כברנרדה, אם שרודה בחמש בנותיה הרווקות בכפר הספרדי הדתי והשמרן. הבמאי מוניר בכרי (קרוב משפחה של מוחמד, שמלמד גם הוא באקדמיה) העמיד את הסטודנטיות למשחק של האקדמיה על הבמה, וללא קורטוב של יצירתיות או השראה, שם את הטקסט בפיהן כך שהסיפור המצוין עובר יפה. שלוש מתוך 10 השחקניות גם משחקות טוב ומצליחות לייצר איזושהי אישיות על הבמה, אבל כל השאר נבלעות במונוטניות שגם כך שורה על ההצגה, והופכות אותה ליצירה חובבנית מעט.

התפאורה דוקא מעוצבת בטעם טוב. החצר של בית אלבה מוקפת חומה וסורגים, עץ קרח עומד בה וגוונים של אדום מדגישים את החום ששורר שם, אחרי מות אב המשפחה. האוירה הפסטורלית של הכפר הספרדי מועברת גם בעזרת הסאונד והמוסיקה ונדמה שלולא התקלות הטכניות היו יכולים להיות מוצלחים. עם מות בעלה כופה ברנרדה על בנותיה חיי פרישות וניתוק חברתי למשך שמונה שנים, כפי שמכתיבה המסורת הספרדית הנוקשה. הבנות מתקשות לקבל את רוע הגזירה וסיר הלחץ מתעצם כשמסתבר שאחת מהן בכל זאת הולכת להנשא ושניה מקיימת רומן סודי עם אותו מחזר. בת שלישית מאוהבת גם היא באותו בחור (שאינו מופיע על הבמה), ומתחת לשמלות האבל השחורות סוערות התשוקות. דוקא החלק הזה במחזה הועצם על ידי המשחק הבלתי מקצועי. השחקניות המתחילות לא הצליחו כלל להפריד את הדמות מעצמן (או "להכנס לתפקיד") והמשחק שלהן הופך כמעט נטורליסטי. ללא מחוות מוגזמות אומנם אבל גם ללא יכולת לשכנע את עצמן ואת הקהל. יש בזה מימד קומי שמתווסף לתפקיד הנשי שבכרי הגברי מגלם, אבל לאורך זמן זה לא עובד לטובת ההצגה.

התפאורה מאפשרת תנועה מעניינת מהבמה אל מאחורי הקלעים וההיפך וגם בכימיה בין השחקנים יש משהו מאוד אמיתי – ממש כאילו בכרי המורה נמצא בשיעור והתלמידות משתפות פעולה בשמחה. אבל חוסר הליטוש מתבטא גם בתנועה על הבמה שהופכת מסורבלת ומונוטונית והעובדה שכל הנשים לבושות באותן בגדים הופכת את הבנות למקשה אחת כמעט, ללא אופי והבדל בין אחת לשניה. וכאן טמון החיסרון הגדול של ההצגה. המחזה אומנם עוסק בדיכוי ושליטה אבל מרכז הכובד שלו הוא ביחסים בין ההמון המדוכא ובין עצמו, שבמקרה הזה כולל את הבנות והמשרתות. במקרה הנוכחי האנמיות של השחקניות שוללת כל אפשרות לאינטראקציה אמינה ומעניינת.

רק דגל ישראל אחד נצפה ביציאה מההצגה והבחור שנשא אותו היה דוקא שקט ומנומס. לפאנל שהתקיים אחרי ההצגה לא נשארתי לצערי, אבל אולי דוקא הוא הצליח איפה שההצגה נכשלה – להוכיח שהיא יותר מקוריוז שנועד ליחסי ציבור. הקוריוז הצליח במטרתו, אגב. אם לפני ההצגה והרעש התקשורתי אף אחד לא שמע על ה"אקדמיה לאמנויות הבמה" אז עכשיו כולם יקשרו את המוסד (שאני לא מפקפק בכוונותיו הטובות) עם מוחמד בכרי והסקנדל הנ"ל. בכרי הוא מותג חזק ששווה לבית הספר הרבה כסף או לפחות יחסי ציבור, וככזה הוא הוכיח את עצמו. גם כשחקן כמובן הוא לא קוטל קנים, אם כי ברור שבמקרה של "בית אלבה" הוא לא מגיע למיצוי. השחקניות שמתלוות אליו, פרט לשלוש, מאכזבות גם ביחס לסטודנטיות, וחוסר היצירתיות של הבמאי הופך את היצירה הארוכה למונוטונית וכמעט משעממת לפרקים.

עכבר העיר, 8.2.2012

אם המון רודף תענוגות ובידור בזמן שהמוסר האישי והחברתי הולך ומתדרדר נשמע לכם כמו ישראל בימינו, תוסיפו לזה הפגנה נגד יוקר המחייה ותקבלו את האופרה "עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני", שעלתה אמש בבכורה בהפקת האופרה הישראלית ובבימויו של עמרי ניצן. אבל אין טעם לשייך את "מהגוני" לכאן ועכשיו באופן גורף מדי. זו אופרה שתישאר אקטואלית כל עוד האנוכיות, החמדנות, הקפיטליזם הקיצוני והשחיתות החברתית בסביבה, וכידוע כל אלה לא ממהרים להסתלק ולא מיוחדים דוקא לישראל.

ברטולד ברכט נודע אומנם כמבקר חריף של הקפיטליזם אבל גם כלפי המצב האנושי הכללי היה לו מה להגיד, ובמקרה הזה הוא אומר את זה בקול רם וברור מאוד. אין דמויות "טובות" בעיירה מהגוני שמוקמת על ידי עבריינים באמצע המדבר האמריקאי ואם אתה שם אתה כנראה סרסור, זונה או לקוח. גיבור האופרה מגיע בתור לקוח ובשלב מסוים מואס בסחי ומקווה שהאהבה תושיע אותו. הוא מגלה שכסף הרבה יותר חשוב בעולם הזה וגם מאבד את חברו בקרב איגרוף וביגונו מזמין את כל אנשי העיירה לשתות על חשבונו. למחרת הוא מתקשה לשלם ובסופו של דבר מוצא להורג בעוון משיכת יתר. משפט הצדק המערבי מושם ללעג וקלס וגם את 

אלוהים אנשי העיירה דוחים.

זו אופרה מודרנית ממילא, שבהפקה החדשה (כשלוש שעות, כולל הפסקה) קיבלה גם טוויסט עכשוי בזכות עיצוב התפאורה, האביזרים והתלבושות. אבל העכשוויות שלה לא מאוד קונקרטית, וטוב שכך - משולבים בה איזכורים כלליים של העשורים האחרונים, כמו הבורסה, ערוצי החדשות, הסרט "מטריקס" ועוד. הויכוח על הזכות והכדאיות להפוך אופרה ישנה לעכשווית בעזרת תפאורה ולבוש זה כל כך החצי הראשון של העשור הקודם שאפשר מיד לעזוב אותו בצד. השאלה היא מזמן כבר לא למה לעשות את זה אלא איך ונדמה שהבמאי עמרי ניצן ושאר בעלי התפקידים בהפקה החדשה לא חשבו פעמיים כשניגשו לעיצוב. התוצאה לא לגמרי מדויקת ולמרות כל הצבעוניות קצת אפורה ולא סוחפת, ובכל זאת מהנה.

ברטולט ברכט כתב את המילים ויחד עם המלחין קורט וייל ו"אופרה בגרוש" שיצרו ביחד בסמוך ל"מהגוני" (1930) הנחילה להם תהילה עולמית ומסתבר שגם על זמנית. ברכט רב הפעלים מקובל ומשפיע גם בימינו על מגזרים רבים בכל תחום בו שלח ידו (וזה כולל תיאטרון, שירה ואופרה), ועבודתו יחד עם קורט וייל לא רק שיצרה סטנדרט חדש בתיאטרון העולמי אלא גם תרמה תרומה מכרעת למודרניזציה של האופרה ולמה שהוביל בדיעבד לתחילת עידן מחזות הזמר.

אבל "מהגוני" הוא לא מיוזיקל למרות שהוא מתקיים במעין לאס וגאס, עיירה אמריקאית דמיונית שהוקמה על ידי שלושה נמלטים מהחוק וחורתת על דגלה רק הנאות. זנות, שתיה, סביאה והימורים על קרבות איגרוף מפרנסים את האוכלוסיה הקטנה, והאוירה מייעדת תפקיד ספציפי לכל אחד: זונה, סרסור, או לקוח. המשל והנמשל ברורים, וברכט גם לא חוסך באמצעים כדי להבהירם. המילה דולר מופיעה בליברית המקורית 35 פעמים והמילה וויסקי 50 פעם. בין היתר בשיר שהפך למוטו של האופרה, "וויסקי באר/ אלבמה סונג", וידוע גם בביצוע של זמרים כמו ג'ים מוריסון ודיויד בואי. אפילו קריינית רצף בטון דידקטי ופארודי מופיעה בין התמונות ומסבירה לא רק את מהלכי העלילה אלא גם את משמעותם לפעמים.

אבל לא רק בפארודיה ובסאטירה השתמש ברכט כדי לחתור תחת המבנה והמשמעות הרגילים של האופרה הקלאסית. הסגנון התיאטרלי שלו נקרא "תיאטרון אפי" ונועד להיות שכלתני. ברכט דגל בהזרה, ריחוק וניכור של השחקנים מהדמות אותה גילמו וגם מהקהל. הוא ראה בתיאטרון דרך לעורר מחשבה ולא רגש והזדהות. העתקת המבנה הזה לאופרה - מדיום בו הרגש ממלא תפקיד מרכזי ואריות שכוללות בכי תמרורים תופסות לרוב חלק ניכר מזמן הבמה – הפכה את האופרות שלו לקצביות ובעלות מהלכי עלילה רבים יחסית. האופי הדוקמונטרי של היצירה נועד גם הוא ליצור את הריחוק ועל כך ניתן להוסיף את המוזיקה המבלבלת של וייל, שלא מניחה לשקוע בסיפור אלא מנערת את הצופה. בהפקה החדשה התזמורת של ראשון לציון עושה עבודה טובה, אולי טובה מדי, כי המשחק והשירה קצת נבלעים בה. אולי זה רק עניין טכני של סאונד ואולי אבל אני מצאתי את זה מפריע. עוד בעיה קטנה קשורה לצד הטכני ונוגעת לתרגום שמופיע כמקובל בכתוביות לאנגלית ועברית (האופרה עצמה בגרמנית ולעיתים באנגלית). התרגום סביר (יש כמה טעויות מביכות), אבל מיקום לוח התצוגה, אי שם בשמי הבמה, מטיל משימה קשה על מי שיושב קרוב וצריך לשלוח מבטו אל על עם כל משפט חדש. לוח דומה שיימצא בתחתית הבמה יכול לפתור את הבעיה הזאת.

הריקודים המעטים שמשבצים את ההפקה החדשה טובים אבל הם מעטים כאמור והכוריאוגרפיה בסך הכול מינימליסטית ולפעמים כמעט נסיונית. נדמה לפעמים שהרקדנים זקוקים לליטוש נוסף ובאופן כללי התנועה היא לא הצד החזק של ההפקה הנוכחית. התפאורה מודרנית ומתוחכמת ועושה את העבודה. השימוש בשלושה מסכי ענק שעולים ויורדים ומחליפים צבעים וצורות – לפעמים משמשים אפילו כמסך טלויזיה ממש – יפה. אבל משהו מונע מהסך הכול להיות מהפנט באמת. גם המשחק והשירה לוקים בחסר להבנתי, והאופרה חסרה סולן כריזמטי. ואולי זה בכלל הסגנון של ברכט ווייל וחלק מההתרסה שלהם כלפי העולם וצופי האופרה בפרט – שכידוע לרוב לא נמנים על הפרולטריון המדוכא.

הפעם האחרונה בה הועלתה "עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני" על בימת האופרה הישראלית הייתה לפני 25 שנה וזו הזדמנות טובה להתוודע ליצירה. המשחק החלש יחסית של השחקנים ואיזה חוסר כללי בהתלהבות אמיתית הופך אותה לקצת פחות כדאית אבל זו בכל זאת אבן דרך באופרה המודרנית וההפקה בסופו של דבר מרשימה ומהנה בדרכה ובעיקר בדרכו של ברכט – שלא נותן לקהל לשקוע לתוך עולם אסטתי אלא מזכיר כל הזמן את המציאות בחוץ, שכאמור כוללת בעיקר סרסורים, זונות, בצע כסף וצדק מעוות. מצד שני, הרחובות מחוץ לבניין האופרה עדיין מפיצים זיכרונות מההפגנות הענקיות שהיו שם בקיץ, וכללו מאות אלפי אנשים מלאי תקווה ואמונה. האופרה, כאמור, נגמרת גם היא בהפגנה נגד יוקר המחייה ובעד צדק חברתי אבל אצל ברכט זו יריקה בפרצוף של אנשי העיירה, שכרגע יצאו ממעמד ההוצאה להורג בעוון משיכת יתר. מחיאות הכפיים 

המהוססות בסוף הערב מוכיחות שיש כבוד לאמנות שיודעת לירוק בפרצוף הקהל.

פורסם בעכבר העיר, 8.2.12)

)פור

לגלות את גליליי

אין שום דבר פורץ דרך או מסעיר בהפקה של "גליליאו" של תיאטרון באר שבע, וזה בסדר גמור. אחרי הכול מדובר במחזה של ברטולד ברכט, על פי הסיפור המדהים והידוע של גלילאו גליליי, ויכול להיות שבמקרה כזה צריך פשוט למלא את התבנית ברגישות וכוונה טובה ולהגיש חם. לבמאי עידו ריקלין יש כנראה משניהם בשפע, ויחד עם צוות קטן ויעיל הוא הצליח להפיח חיים תיאטרלים חדשים וטובים בדמות המיוסרת, לספר את הסיפור בצורה בהירה, להעניק משמעויות ופרשנויות במידה ומעל הכול לייצר חויה אסטתית ורגשית מספקת.

(

הרושם הראשוני מההצגה פשוט מהמם. המסך שעולה חושף מסך אחר, עליו מצוירת מפת העולם על מעין קלף עתיק, בגרסה הלטינית שלה ובצבעים שתמיד מיוחסים לתקופה. השחקנים כולם עומדים מול הקהל במיטב המחלצות של המאה ה-15 ונותנים את הרקע ההיסטורי, המדעי והדתי שדרוש כדי להבין את הסיפור. אם זה נשמע כאילו האינפורמציה מוגשת בכפית של כסף ישר לפיהותיהם של הצופה זה נכון, אבל במקרה הזה הנטיה מצדיקה את עצמה אמנותית ושומרת על מינון נכון לכל אורך ההצגה.

גם ההמשך מלא תנופה. מסך הקלף עולה גם הוא וחושף את ביתו של גליליאו גליליי ואת הרגע בוא הוא גונב להולנדים את המצאת הטלסקופ ודי מהר מגלה שגרמי השמיים לא קבועים בחומה ועטופים בכיפת בדולח, כמו שנהוג לחשוב. את גליליי משחק בכישרון רב אמיר קריאף. הוא נכנס לנעלי הדמות בטבעיות ותוך זמן קצר מדביק את הקהל ואת שאר הצוות בהתלהבותו. אנחנו מלווים אותו עד לזיקנתו, בה כידוע ישב במעצר בית אחרי שתגליותיו היוו סכנה למעמד הכנסיה. המשחק של קריאף סוחף במידה הנכונה ולמרות הפיתוי משאיר גם מקום לשאר הדמויות, שמשוחקות להפליא בידי צוות צעיר, רענן ונלהב. כל אחד מהם משחק כמה תפקידים ובזכות משחק מצוין מצליח לתעתע בקהל. כשכולם עולם להשתחוויה בסוף המחזה מספרם המצומצם מפתיע. השירים, שתורגמו והולחנו על ידי דורי פרנס, הופכים לאתנחתות מבדרות למדי, אם כי קצת יומרניות. הצוות מצוין כאמור, אבל לא לגמרי עומד בכבוד באתגר הגדול של השירה, הריקוד והתנועה.

המחזה מעניק כמעט לכול הדמויות נפח ועומק. ברכט ההומניסט והסוציאליסט לא ויתר על הזכות לעצב דמויות מכל השכבות וגם לתת לסיפור את המימד המעמדי שטמון בו אבל מעל הכול הוא השכיל להעניק למחזה קצב מצוין. והצוות הנוכחי שומר על הקצב המשחק והתיזמון ערוכים בקפדנות וגם הבילד אפ של הסיפור מצוין.

התלבושות הצבעוניות והתיאטרליות שמיוחסות לתקופה עוצבו ונתפרו בקפידה רבה ויחד עם האיפור והתסרוקות מייצרות אשליה מהנה ונעימה, ממש כמו סרט תקופתי. לזה מצטרפת התפאורה הנהדרת שמשתמשת בפרוג'קטורים ניידים בכל מיני גדלים שנעים על הבמה ומייצגים לסירוגין גרמי שמיים במעבדתו של גליליי ומאפשרים לשחקנים גם להפוך למעין ניצבים-תאורנים וכך לאפשר להם השאר על הבמה ובכל זאת להבלע ובתפאורה ולהשאיר את המרחב להתרחשות הדומיננטית.

נדמה לי שכדאי גם לציין לטובה את התוכניה של ההצגה. התיאטראות הגדולים נוטים להשקיע לא מעט משאבים כדי לייצר חוברת מפוארת ולרוב ממלאים אותה בדברי יח"צ עצמיים וכמה מאמרים תלושים וציטוטים תמוהים של המשתתפים. גם מהבחינה הזאת מגיע לתיאטרון באר שבע מחמאות. התוכניה מכילה בעיקר דברי טעם ערוכים וכתובים היטב, אם כי גם הפעם יש מאמר או שניים מיותרים לגמרי – אולי כדי למלא את מספר העמודים או לתת כבוד לבעלי תפקיד בעירייה. 

(פורסם בעכבר העיר)

ביקור הגברת הזקנה

יש הרבה חלקים טובים בהפקה החדשה של "ביקור הגברת הזקנה", מחזה שוייצרי שכתב פרידריך דירנמאט בשנות החמישים, ומוצג עכשיו בהפקה חדשה ב"הבימה", בכיכובם של גילה אלמגור ויהורם גאון. המחזה, שהפך לקלאסיקה בינלאומית בזמנו ואחרי שלוש שנים כבר תורגם לעברית והוצג בארץ, הוא מחזה מוסר חזק וטראגי, שמלווה את ההתרחשות בדיבורים בלתי פוסקים המסבירים גם את הסאבטקסט. האקדח המטאפורי המפורסם של התיאטרון מונח כאן על השולחן וגם מועבר מיד ליד. הסגנון של המחזה הוא כמעט גרוטסקי כך שגם ארון קבורה מככב ואפילו חתול שחור גדול משתתף בחגיגת הסמלים. המחזה מצוין וגם הביצוע טוב. מה שמקלקל את ההנאה הוא לא במקרה מה שאמור למשוך את הקהל – ליהוק הכוכבים.

אחד הנושאים שדוקא טופלו היטב בהפקה החדשה הוא התפאורה. המעצבת לילי בן נחשון, יחד עם התאורה (קרן גרנק) ויוצר הוידיאו (יואב כהן) יצרו באמצעים פשוטים יחסית עולם מתכתי ומונוכרומטי כמעט, קר ומנוכר, כדי לתאר את העיירה הנידחת בה מתרחש המחזה. גם השימוש החכם והמינימלי בסאונד ובמוזיקה (אוהד חיטמן) עוזר לתאר את הסביבה השוממת, יישוב שהרכבות כבר לא עוצרות בו ושתקופת הזוהר שלו מאחוריו ונראה שאינה מתכוונת לחזור. 

הבימוי (אילן רונן) רוב הזמן קולח והמשחק של רוב השחקנים טוב. אף אחד לא בולט במיוחד ואיזו אפרוריות ואחידות שולטים בכיפה - אפילו אלכס אנסקי נבלע בקאסט כאחרון הניצבים - אבל ניכר שהכימיה ביניהם טובה. סצינת הפתיחה למשל מצויינת. "הגברת הזקנה" מגיעה לביקור בעיירה בה גדלה ואותה עזבה בגיל צעיר. היום היא עשירה מאוד ואנשי העיירה מקווים שהיא באה כדי לתרום מעושרה ומתכוונים להתחנף במיטב המסורת. מהרגע שהיא יורדת מהרכבת, מלווה בפמליה גדולה, ניכר שיש לה עניין לא פתור עם העיירה ובעיקר עם אחד התושבים, ומכאן המצב מתבהר ומתדרדר די בדרמטיות: הגברת (גילה אלמגור) דורשת את ראשו של אחד התושבים (יהורם גאון) בעד הכסף שלה. מסתבר שהם היו זוג, היא נכנסה להריון, הוא התנער ממנה, היא נאלצה לעזוב את העיירה בבושת פנים, הפכה לזונה ואיבדה את התינוק. ועכשיו היא באה לנקום ולעשות צדק. 

המחזה הוא די פטפטני והדמויות עסוקות הרבה מהזמן בלהסביר את מעשיהן ועל הדרך גם את הסאבטקסט. 

התרגום (רבקה משולח) גם הוא טוב אבל אולי הבמאי היה צריך קצת לקצר מעט את המלל כדי להתאימו לימינו. בכלל, יש איזו שבלוניות ושמרנות בבימוי, והנסיון ללכת בין הטיפות ניכר גם בעיצוב הדמויות הפחדני, שנוטה לפלקטיות ולעיתים אפילו וולגריות. המטרה ברורה – לספק אתנחתות קומיות בין הדברים הקשים הנאמרים על הבמה. יכול להיות שאלה הנחיות המחזאי, אבל עבודת בימוי אמיצה צריכה הייתה להכריע ולתת טון ברור יותר. בהתחשב במעמדו של אילן רונן אפשר להניח שגם החיסרון הכי גדול של ההפקה המכובדת – זה שהופך אותה לאכזבה של ממש – קרה באשמתו. מדובר על ליהוק הכוכבים כמובן. כל החלקים הטובים בהפקה מתגמדים לעומת הכישלון הזה.

ברגעים מסויימים בהתחלה היה אף נדמה שהכוכבים יהורם גאון וגילה אלמגור הוצנחו ברגע האחרון של התהליך, למדו בחופזה את הטקסט ובמקצועיות רבה החליקו לתוך החליפות. בהמשך המצב משתפר אבל קשה לי להאמין שמישהו בקהל השתכנע כי לפניו עומדת הגברת הזקנה ומי שהיה אהוב נעוריה. שני השחקנים האלה מוכרים מיותר מדי הופעות וגרוע מכך – הם מפורסמים מדי כפרסונות ציבוריות. בעולם קצת פחות חמדני מעולם התיאטרון הישראלי הם היו צריכים לפסול את עצמם. וזה אירוני כמובן כי המחזה כולו עוסק לא מעט בחמדנות. על האירוניה של העלאת המחזה בבניין המשופץ של הבימה קשה להוסיף. הפקה יותר אמיצה וטוטאלית הייתה משנה את שם האולם ליום אחד ל"סמי עופר" כדי לקחת את העניין לקצה.

זה לא חייב להיות ככה. ישנם שחקנים עם יותר יושרה כדי לא להשתתף בפארסה מסחרית כזאת. אלכס אנסקי וליא קניג עשו את זה ב"סונטת סתיו" של ברגמן לפני כמה שנים (הבימה) וגם נתן דטנר ולאורה ריבלין נראו מחויבים באמת כשכיכבו בקאמרי בשנה שעברה עם "כולם היו בני".

ההפקה החדשה של "ביקור הגברת הזקנה" ממשיך את הקו השבלוני של התיאטראות הגדולים - כלומר אלה שמסוגלים לשלם לשחקנים כמו יהורם גאון וגילה אלמגור. עקרונות השיטה הן למחזר מחזה קלאסי וטוב ולזרוק פנימה זוג כוכבים גדולים. היתרונות ברורים: המחזה הוכיח את עצמו ולמעשה הפך חסין מביקורת. כך ניתן גם להוסיף את ההפקה לרשימה מכובדת של הפקות קודמות בתיאטרון ולשבץ בתוכניה צילום בשחור לבן, מה שתמיד מוסיף ארומה של איכות, מכובדות ונוסטלגיה. השמות הגדולים הם כמובן בונוס שמתבטא בעיקר בקופות. בונוס אחר הוא לרוב תשואות הקהל, אבל ב"גברת הזקנה" אפילו מזה אין הרבה. כבר אחרי ההפסקה נצפו מושבים ריקים וההצגה הארוכה (שעתיים ורבע) – למרות כל היצירתיות, ההשקעה והכוונה הטובה - לא השאירה הרבה חשק למחיאות כפיים.

פורסם בעכבר העיר, 5.2.12

נגד יאיר לפיד 1

אפשר לקרוא לו אופורטוניסט אבל עדיף פשוט הרפתקן. יאיר לפיד מחזיק מעצמו ארנסט המינגווי ושדות הציד של ישראל הם התקשורת והפוליטיקה. אחרי שהכניס לכיס האחורי את הפריים טיים, ואת הסיגר זרק דרך חלון המזדה שהחליפה את המרצדס, לא נשאר לו אלא לרוץ לראשות הממשלה. והוא אכן רץ - לא לכנסת ולא לממשלה - אלא לראשות הממשלה. מבחינתו זה הכול או כלום והציבור ייצא מופסד בכל מקרה מהטלטלה הפוליטית: אם יקח את כל הקופה יגלה לפיד שהוא לא בנוי למערכת הפוליטית האיומה של ישראל והקואליציה שלו תקרוס לפני שתסתיים קדנציה. אם הוא לא יצליח להבחר זה יקח הרבה פחות זמן עד שיחזור הביתה. עניין של אופי. בתור ראש עיר של ירוחם, אגב, הוא יהיה מצוין.