מקבלות חשיפה

דפנה בר אל. בשר (כל הצילומים: דן בלילטי)

במשך היום מלכיאלה, סטודנטית לארכיאולוגיה בת 26, מפיקה מודעות אבל באחד העיתונים היומיים, ודפנה בראל עובדת בכלל בחברת סלולר. אבל בלילות, פעם בכמה חודשים, הן מתאפרות ומתלבשות בכל מיני צורות וצבעים, עולות על במה לצלילי מוזיקת פאנק ורוקאבילי, ומתפשטות מול קהל גדול. הכל התחיל לפני שנה בערך, אחרי שדפנה, בת 23 היום, לקחה קורס באמנות הבורלסק, מאמנית אמריקאית ששהתה בישראל. היא נדלקה על הנושא וצירפה את מלכי לצוות.

הבורלסק (או "בורלסקה" בעברית תקנית – ראו מסגרת) הוא מופע חשפנות אמנותי, שהיה פופולרי בתקופה הוויקטוריאנית וקיים גם כיום בעיקר בקרב קהילות אמנותיות במיוחד בערים גדולות. אחרי שהתחילו כמעט במקרה להפיק מסיבות נושא במועדונים בתל אביב, התחביב של מלכי ודפנה גדל וסביבן נאספה חבורת אנשים צעירים ויצירתיים שמעוניינים להתבטא באותו סגנון. ככה הן הפכו למפיקות של מסיבות שמרכזן מופעי בורלסק שונים ומשונים שעולים ברצף. המסיבות נערכות כל כמה חודשים, וכל פעם במקום אחר ותחת נושא שונה במקצת. אחת נערכה תחת הכותרת "שבעה חטאים" למשל וכללה עיסוק בשבעת החטאים על פי הנצרות, שכולם מתייחסים כמובן ליצר.

מלכי: "במסיבה הזאת הייתה קצת הרגשה שאנשים באו בשביל לראות ציצים".

אז מה ההבדל בין מה שאתן עושות לחשפנות?

דפנה: "קודם כל זה מופע שלנו, ללא ניהול מקצועי ובטח לא גברי. אנחנו לא מגשימות פנטזיה גברית. יש אצלינו מופעים מיניים שמשתמשים בסקס וב'טיז' ויש גם מופעים שבכלל לא כוללים עירום. הקהל ברובו לא בא כדי לראות בחורות ערומות, והוא בכלל מורכב מתשעים אחוז נשים".

מלכיאלה. מה עשיתי

זה בעצם מופע קווירי, שבדרך כלל הולך עם הומוסקסואליות. זה לא המקרה שלכן?

"יש גם מזה. אנחנו לא באות מסצינה של גייז אלא של פאנק ורוקאבילי. אבל יש הרבה מזה במופעים. יש הרבה משחק במגדר. אחת המופיעות היא דוקא בחורה יפהפיה שמתחפשת לגבר מכוער ואז לאט לאט מתגלה היופי שלה. יש מופעים שהם ממש מגעילים את חלק מהאנשים. הרבה עוסקות בדימוי הגוף הפרטי שלהן לעומת הכללי. אחרות עושות מופע שבנוי בכלל על אקרובטיקה וקרקס. אני למשל טבעונית ויש לי נאמבר שמתעסק בזה. כל אחת מביאה את הצד שלה".

דפנה: "נורא מעניין אותנו מה זה להיות אישה. קראנו לחברת הפקות שלנו 'פאטאל אובסשן'

כי מעניין אותנו לחקור מה זו האובססיה הזו עם הנשיות וגם במובן של המראה. אבל אנחנו לא שטחיות ורצינו להציג נשים חזקות. לליין המסיבות אנחנו קוראות she devils a go go. הבורלסק הוא בעצם רק דרך לעסוק בנושאים שמעסיקים אותנו. אנחנו מושפעות גם מתופעות חדשות יותר כמו ה-SUICIDE GIRLS, בנות פאנקיסטיות ומקועקעות שאוהבות להחשף ולעשות את זה ממקום של עוצמה.

זה מופע שמיועד להעצמה נשית וזה גם קורה!".

מלכי: "במסיבה הראשונה, במועדון 'מקסים', הייתי בכלל על תקן מפיקה בלבד. יש לי אומנם רקע בתיאטרון מהתיכון אבל לא חשבתי שאעלה שוב על במה. במסיבה השניה כבר עליתי על הבמה למופע שעסק בשיער הגוף הנשי וביחס של החברה אליו. במסיבה לכבוד ההלואין במועדון 'סאבליים' הסתכלתי מסביב על כל האנשים הצבועים והמחופשים וחשבתי לעצמי 'וואו, מה גרמתי לאנשים!'".

ואיך התגובות?

דפנה: "ההורים שלי יודעים, אם לזה אתה מתכוון. חלק מהחברות פוסלות את זה מראש ולא באות. אבל ממי שבא לראות יכולות להיות רק תגובות חיוביות. מי שבא וחווה את זה מבין על מה מדובר ומתרגש. המון בנות באות אלי אחרי המופע ואומרות איזה מדהים היה וכמה זה עשה להן חשק גם לעלות לבמה".  

אז מי בסוף עולה לבמה באמת?

"אנחנו לא מקצועיות ולא מנהלות קשוחות. אנחנו מאוד פתוחות והקו האמנותי שלנו עדיין מתעצב והחבורה גדלה קצת עם כל מסיבה. אנחנו גם לא פוסלות שום דבר אלא מייעצות וזה נעשה בדיאלוג ועם פתיחות וקבלה. אני לומדת איפור וגם מתעסקת בצילום אבל אלה לא דברים שאני מתפרנסת מהם בנתיים וגם שאר המופיעות הן לרוב לא מקצועניות אלא אמניות בתחילת דרכן".

ואיך זה מסתדר מבחינת חיי היום יום?

"אנחנו משקיעות בזה המון כסף וזמן. לפעמים יש הכנסות שמכסות את ההוצאות ולפעמים לא. אנחנו לא מקצועניות. אנחנו פשוט מאוד נהנות מזה".

מתוך התערוכה. חשיפה מקומית ובינלאומית

באחת המסיבות הצטרף להכנות, שאורכות יום שלם, גם הצלם דן בלילטי וסדרת הצילומים שהפיק זכתה במקום הראשון בתחום התרבות במסגרת תערוכת "עדות מקומית" שנפתחת בימים אלה במוזיאון ארץ ישראל, בצמוד לתערוכת העיתונות העולמית WORLD PRESS PHOTO. בלילטי, צלם בן 32, למד צילום בויצ"ו חיפה אבל החל את דרכו המקצועית כבר כחייל ביחידת הצילום של דובר צה"ל. אחר כצלם סוכנות הצילום "זום 77" בירושלים, וכעבור שנתיים הפך לצלם העיתון "ידיעות אחרונות" . משנת 2005 החל דן לעבוד כצלם עצמאי בסוכנויות השונות – רויטרס, AP, AFP ובאותה שנה עבר ללונדון והחל לעבוד כצלם עצמאי לעיתון היומי "Independent", בשנת 2007 חזר לארץ והחל לעבוד כצלם סוכנות הידיעות AP בה הוא עובד עד היום. עבודותיו של דן זכו לפרסום במגזינים שונים ונחשבים ברחבי העולם, כגון: מגזין "טיים", "ניוזוויק", "ניו-יורק טיימס". אחר כך הוא חזר לארץ והקים יחד סבסטיאן שיינר ועם בן דודו, עודד בלילטי, זוכה פרס פוליצר (על צילום המתנחלת בפינוי עמונה) את הגלריה היחידה בארץ שעסקה בצילום דוקומנטרי. המקום פעל שנתיים בפלורנטין אבל בעיות נדל"ן אילצו את הבעלים לחפש מקום אחר ואז הם גילו שלא חייבים מקום פיזי.

"אני אוצר תערוכות יחד עם עודד", מספר בליטי. אנחנו מנסים כמה שיותר לארגן אירועים שקשורים לצילום תיעודי, כולל תערוכות מחו"ל. ואנחנו ממשיכים את הקו של הגלריה, רק בלי הגלריה עצמה. זה עובד יותר טוב כי אנשים אוהבים לרענן וללכת למקומות שונים".

למופע של מלכי ודפנה הוא הגיע דרך חברה משותפת ומיד הבין שזה משהו מיוחד ושווה תיעוד. "אני גם מוזיקאי ומעצב פס-קול לסרטים, כך שהחיבור בין המוזיקה לאימג' מאוד מדבר אלי", הוא אומר. בליטי ליוה את ההכנות למסיבה שנערכה בבית הספר מינשר, והופקה כערב התרמה למועדון הפאנק הטבעוני "רוגטקה". "ויזואלית זה היה פשוט מדהים. הארט של המסיבות איכותי מאוד. יש שם צוות רציני וסוללה של אמנים שעושים את הפרויקט למשהו מאוד מיוחד. הייתי איתן מהבוקר ועד מאוחר בלילה, מבניית החלל ועד לתחפושות ולסאונד". בליטי כאמור עבד כצלם בלונדון, ובעצם התחיל כצלם תיאטרון. "עבדתי בשביל מגזין התיאטרון הסטייג' וצילמתי בשבילו הצגות ואמנויות במה". הוא מספר שבלונדון יש סצינת בורלסק גדולה אבל דוקא בה לא יצא לו להשתתף. ממה שהוא ראה בארץ הוא מעיד שזה אכן "סקסי בטירוף, אבל בועט ופרובוקטיבי. שונה לגמרי ממה שרואים על במות אחרות בארץ. ולמרות הסקס אין אוירה של אנשים שבאים בשביל זה. הם באים לראות אמנים ואמניות שעושים מופע שנגמר בלי בגדים".

בעבר הוא הצליח לצלם פורטרטים של מתפרעים פלסטינאים במזרח ירושלים (בעת "עופרת יצוקה") והסדרה זכתה אף היא בתחרות "עדות מקומית", בקטגוריית הפורטרטים, בשנת 2009.

"התערוכה הפכה בשנים האחרונות לאירוע הכי חשוב לצלמי עיתונות בארץ. כולם ניגשים לתחרות והזכיה משקפת במידה רבה את מה שקרה בשנה החולפת בעולם הזה", הוא אומר. 


(פורסם ב"זמן תל אביב", 23.12.11)