"כל שישי בערב
בדירה שונה
חבורה נפגשת
כבר עשרים שנה"
(מתוך "קלפים על המרפסת" מילים ולחן: חוה אלברשטיין)
בבית של דליה וארק'ה פלד, גמלאים תל אביבים בני למעלה משמונים, יש בטח
כמה סודות, כמו בכל משפחה. הם הורים לשניים, סבים לשישה וגם נין אחד נולד לאחרונה.
אבל הסוד הגדול, שנשמר בקפידה, הוא מי
יהיה האורח המרכזי בחוג הבית הותיק שלהם ביום שישי הקרוב. האורח הסודי הוא גם
המרצה שיעביר הרצאה בת כשעה ויענה על שאלות בתחום מומחיותו. בדרך כלל הזוג פלד
נעזר בד"ר אברהם רוכלי כדי לבחור את ההרצאה, והם גם משתדלים לפגוש את המרצה
ולשמוע הרצאה שלו, אבל הפעם הם הסתמכו על המלצה וארק'ה קצת חושש. הוא מסכים לגלות
לי את זהות המרצה הערב, פרופ' אביגד וונשק, מדען וחוקר מתחום
הביולוגיה דוקא, שגם מנהל את מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות, ויספר על הארכיון
של בן גוריון. "מה עוד יש לחדש על בן גוריון?!", שואל ארק'ה בחשש.
אחרי 129 מפגשים אתה עדיין בלחץ לקראת
הערב?
"אחנו
תמיד במתח. כמו שחקן בתיאטרון, גם אחרי 100 הצגות אנחנו במתח כי אנחנו לא בטוחים
שהמרצה יספק את הסחורה".
אכן, נדמה שהחוג הוא בבחינת מפעל חיים קטן בשביל הזוג פלד. יש אמנם לא
מעט חוגים דומים, אבל אחד כזה ותיק עם אוכלוסיה כל כך אדוקה, שומרת אמונים
ומתעניינת קשה למצוא. בסביבות 100 אורחים ואורחות מתכנסים אצלם על פי הזמנה, פעם
בחודש בערך, בליל שבת, לחוג שמתקיים כבר 43 שנה. כששואלים את האורחים הותיקים מתי
זה התחיל הטעות הסטיסטית נעה בעשורים. אבל בעלי הבית והחוג, דליה (גילוי נאות:
אחותה של אימי – ס.ש) בת קיבוץ אשדות יעקב, ילידת 31' ובעלה אהרון
("ארק'ה") שנולד בפולין ב-1921, עברו לבית ברחוב בצלאל באמצע שנות
החמישים, לפי מיטב זכרונם. "מתי היה מבצע קדש?", שואלת דליה כדי להיזכר
בשנה המדויקת. גם את המפגש הראשון של החוג הם זוכרים על פי מלחמה, הפעם ששת הימים.
זה היה מיד שנה אחרי המלחמה וחברם יחיאל אדמוני, שהיה אז מנהל המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית, נקרא
לספק את האינפורמציה הבסיסית על המצב בשטחים שנכבשו, ואת התוכניות לפיתרון המצב.
כמו כל צוות, גם ארק'ה ודליה חלוקים מעט על המטרות של החוג (וגם על
פרטים כרונולוגים לעיתים) אבל רשימת המרצים הארוכה מתועדת בקפידה ועליה אין ויכוח.
ארק'ה: "החלטנו להביא מעצבי דעת קהל, אבל בלי פוליטיקה ישירה מדי, ורצוי
שתהיה נגיעה ממש אקטואלית לתחום עיסוקם". הקהל היה ברובו מפאינ"יקי (ובמידה
רבה נשאר כזה עד היום) והרשימה לחודשים הראשונים היתה סגורה: יצחק רבין בדיוק חזר
מתפקידו כשגריר בארה"ב ובא לספר על המצב. שמעון פרס הגיע אחריו ("טוב,
הוא לא יכול בלי פוליטיקה", אומר ארק'ה), וגולדה סגרה את הרביעיה הראשונה.
"אבל היה חסר לנו את הבנאדם הראשון, רצינו מישהו חזק שלא היה מפורסם כל כך
ולא התראיין לעיתונים ולא הופיע ב'קופסה המזמרת' יותר מדי, ויש לו נגיעה ישירה
לשטח". אז הם נזכרו בחברם יחיאל אדמוני, שהיה אז חבר קיבוץ חצרים ועבר מאז
לירושלים ומשם לרעננה. אדמוני המשיך לתפקידים בכירים בתחום ההתיישבות מאז, וכיום,
בגיל 85, עדיין מגיע בקביעות למפגשים, יחד עם אשתו צפרירה. אדמוני הוא שהמליץ על
המרצה הערב, וכשאדמוני ממליץ, הועדה המסדרת לא שואלת שאלות.
הדירה שוכנת בבניין דירות תל אביב טיפוסי, בדירת ארבעה חדרים שעברה
שיפוצים שונים ולאט לאט הותאמה במדויק לצרכי החוג: מטבח עם שולחן ארוך לשמש כמזנון
וחלל אחד גדול שיכיל את כל האורחים, ישובים על כסאות מתקפלים. דלת הכניסה לבניין
נשארת פתוחה, דלי בחדר המדרגות מוצב כדי לאחסן את המטריות וחדר השינה משמש מקום
איחסון למעילים. ליל שבת הגשום שפותח את עונת 2011-12 בבית משפחת פלד החל, האורחים
גודשים את הדירה ואף אחד מהם לא יודע עדיין יהיה מי האורח המרכזי.
איך הכול התחיל, דליה?
"היינו חבורה מגובשת של זוגות צעירים. חלק הכירו מהילדות בראשון
לציון, שם ארק'ה גדל. לקבוצה ההיא קראו 'הנמרים'. למה? אף אחד לא זוכר. היינו רגילים
לפעילויות חברתיות מהתנועה והפלמ"ח וכו' והמשכנו לשמור על קשר חם והדוק.
היינו נפגשים כל הזמן ויוצאים לטיולים משותפים, ועושים חגים ביחד. אפילו את החג
השני של פסח היינו חוגגים ביחד. אבל כשמכירים כל כך הרבה זמן כבר מתחיל
לשעמם".
ארק'ה: "בוא הנה. כשאתה הולך עם חבורה כזו כל כך הרבה שנים אתה יודע מה
כל אחד יגיד על כל דבר ומה דעתו של השני על מה שהראשון אמר וגם בדיוק על מה ידברו.
והיות שלא שתינו ולא שיחקנו קלפים, שזה מה שקבוצות אחרות עשו, החלטנו לעשות משהו
שירענן, משהו עם משמעות".
דליה: "לא ידענו אז על משהו דומה, אבל היה ברור שאנשים צמאים
לידע". בדצמבר 68' היה החוג הראשון ומאז המפגשים התקיימו אחת לחודש בערך. בשנים
הראשונות את מפגשי הקיץ היו מקיימים על הגג, אבל כשזה הפך בלתי אפשרי מכל מיני
סיבות צימצמו את החוג לחודשי החורף. בכל מקרה אין מועד קבוע וצריך לחכות להודעה,
שהיא גם הזמנה. פעם היא הייתה מגיעה בטלפון והיום נוסף האימייל. ארקה ממשיך בשיטה
המסורתית ודליה היא זו שמתפעלת את המחשב. "120 איש מצטופפים פה לפעמים!"
הוא מתגאה.
איך אתה יודע כמה נכנסים?
"הלא אני יודע כמה כסאות יש, וככה אני יודע כמה נכנסו".
הכסאות, שמאוכסנים במרתף הבניין, מועלים כל חודש את שתי הקומות ומקופלים
ומורדים חזרה מיד בסיום האירוע. פעם האורחים היו מורידים את הכסאות בעצמם אבל
השנים עברו ואמנם נוספה מעלית לבית המשותף, אבל עכשיו נשכר בחור צעיר שגר בסמוך ונשכר
לשם כך ומגיע כל פעם. ארק'ה קורא לו "הילד".
ארק'ה, איש אגד בגמלאות, היה מראשוני אגד תיור ועסק בתיירות בארץ
ובעולם עד פרישתו לפנסיה. דליה סיימה את בית הספר לאחיות אז והייתה ממקימי המחלקה
לטיפול נמרץ בבילינסון ומאוחר יותר אחות ראשית שם ומעגל החברים שלהם התרחב וכלל גם
"תל אביבים" שלא הכירו את החבר'ה מראשון והפלמ"ח.
אז העדפתם את התל אביבים? עשיתם סלקציה?
ארק'ה מבין על מה אני מדבר אבל לא רוצה להכנס לזה.
אני מנסה לגרד קצת רכילות עסיסית.
"היינו חבורה נורמאלית, בלי חריגים ובלי
רכילויות. מה שכן, עם הזמן היו הרבה לוויות. 90 אחוז מהאנשים שהיו פה במשך השנים
כבר לא איתנו", אומר ארק'ה.
לא היו היכרויות וחתונות ובגידות וגירושין?
ארק'ה: "נו, בחייך".
לאחת האורחות, שרה הרמתי, דוקא יש מה להגיד על החוג מהבחינה הזאת.
מסתבר שהיא אשתו השניה של שרוליק הרמתי, אבל חודשים רבים חלפו בין ההיכרות שלהם
ועד שהסכים לקחתה איתו לחוג. "זה היה מאוד מחייב, לבוא עם בת זוג לחוג, יותר
מללכת להורים אפילו. הוא ואישתו הראשונה היו מהמייסדים, ולהביא מישהי חדשה לא היה
פשוט. 'עד שלא אדע שאנחנו רציניים לא אוכל לקחת אותך לשם', הוא אמר לי".
וגרושתו המשיכה להגיע?
"לא.", אומרת הרמתי.
אבל יש גם דור צעיר ויש גם לפחות משפחה אחת שיש לה נציגים משני דורות:
שירה, בת 32, מלווה בבן זוג, מצלמת את מגשי העוגות והפירות שמוגשים
ככיבוד. היא בעלת שני תארים באנתרופולגיה ועובדת כמנהלת מוצר בתחום המדיה
הדיגטלית. ההתלהבות שלה מסידורי הכיבוד מדבקת ואני מנסה להבין מה הקסם של פלחי
התפוח והקלמנטינה שטובלים בעלי בוגונוויליה על מגש כסוף.
"זה כל כך מיוחד, כל כך אחר אבל טיפוסי. כל כך קום המדינה
כזה", היא מוקסמת. "מזכיר לי את השיר הזה של חוה אלברשטיין, 'קלפים על
המרפסת'". היא הייתה כבר קרוב לעשר פעמים בחוג והגיעה לראשונה בעקבות הוריה,
אריה ושולמית.
מה הסוד של החוג ומה מושך אותך?
"אני חושבת שיש פה הזדמנות לשמוע מומחה שמדבר בצורה לא רשמית אבל
מעמיקה ובנושאים מעניינים. זה די מדהים לטעמי כי הם מתמידים כל כך הרבה שנים ויש את
כל הפעילות מסביב, כמו השכנים שעוזרים לאורחים למצוא חניה ברחובות הצפופים מסביב.
זו אנטיתזה למה שקורה היום בחוץ, כשכולם דורסים את כולם", היא מסכמת.
פרט לשיר של אלברשטיין (שלא מתאר ממש את אותה סיטואציה), חלק
מהאורחים, בעיקר כאלה שנבצר מהם להגיע, הונצחו כבר בטקסט הפלמ"חניקי הקאנוני
"ילקוט הכזבים", שכתב דן בן אמוץ. לפעמים זה היה כרטיס הכניסה שלהם
לחוג. כך למשל עורך הדין מומי רביב (שמואל רבינוביץ'), שכן ומשתתף קבוע, הוא הבן
של שמשון רבינוביץ', שהתפרסם בכינוי סמוך הקטן בספר. "אני פה לא בזכות עצמי
אלא על הטיקט של אבא שלי", הוא אומר, חצי בצחוק. אביו נפטר כבר ב-88' והוא
יליד 57'. "אלה דינוזאורים אמיתיים. על כל אחד שאתה רואה פה היה עוד אחד. זה
לא ייאמן מה שהם עברו בתש"ח וביום כיפור, איזה אנשים מדהימים", הוא
מסכם. עוד דמויות עם חלק בעיצוב זהות המדינה שתרמו לעיצוב החוג הם אילנה דיין, שבאה
בשמחה להרצות וגם הביאה את הוריה חברים שלהם היו משתתפים קבועים בחוג. גם טומי
לפיד הגיע, כשהיה מנהל הטלויזיה, וזכה להכיר את ארק'ה, שבתפקידו בפל-ים היה בין
אנשי הצוות של האונייה עליה עלה לפיד לארץ, כילד קטן.
איש ידיעת הארץ אורי דביר, שהלך לעולמו ביולי האחרון, היה חבר אישי של
ארק'ה ודליה, והיה משתתף קבוע בחוגים, פרט לכמה הופעות כמרצה כמובן.
במסדרון אני פוגש שני זוגות צעירים, בערך בגיל בו היו ארק'ה ודליה
כשהחלו לארח. ענבר ורונן חיו בדירה ממול למשפחת פלד וכשעברו לראש העין כדי לגדל את
הילד שנולד, "הורישו" לזיו ורות את הדירה, אבל היה להם תנאי אחד:
שימשיכו את הקשר עם דליה וארק'ה. "הקשר עם דליה וארק'ה התחיל בעזרה עם איחסון
רהיטים בימי שישי, וכמובן שהוזמנו ובאנו ומאז אנחנו משתדלים לא לפספס". זיו
ורות (שמצפים לילד בחודשים הקרובים) המשיכו את הקשר עם דליה וארק'ה והיום הם
מגיעים כחבורה מגובשת למפגשים.
מה לדעתכם הסוד של החוג?
"הם קודם כל זוג מקסים", אומרת רות על המארחים, "מזה
הכול מתחיל. המפגש החברתי עם האוירה המיוחדת וההרצאה הם רק בונוס".
לדעתם של ארק'ה ודליה, ה"דבק" הראשוני היה צמא
לאינפורמציה ופגישה בלתי אמצעית. "כבר נכנסה אז 'התיבה המזמרת' לבתים",
אומר ארק'ה. "ואנשים בכל זאת באים לכאן. ה'דבק' הוא כנראה הדחיסות - 100 איש
נדחסים לדירה רגילה וזה יוצר שיחות ואוירה מיוחדת". האוירה בדירה אכן מיוחדת.
המון קשרים רקומים בין האנשים, חלקם זרים זה לזה כמובן אבל נדמה שכולם גם מרגישים
בבית. תורמת לזה העובדה שחלק גם מביאים כיבוד קל וכולם מוזמנים לטעום ממנו
ומהסיידר החם שמוגש. הסיידר הוא בלי אלכוהול ואפילו השתיה הקלה מסתכמת במים. גם
הכיבוד צנוע וארק'ה למשל לא מורשה לגשת לשולחן – דליה שומרת על רמת הסוכר בדם שלו
גם כשמאה אורחים מקיפים אותה.
ארק'ה: "לא המצאנו את הגלגל. יש חוגים לכל דבר, מריקודי עם ועד
גידול ציפורי שיר. אבל פה אין נושא מרכזי קבוע וגם ההפתעה משמרת את הסקרנות ולרוב
אין כיסא פנוי בבית".
ואתם הולכים כמשתתפים לחוג דומה?
"אנחנו משתדלים להשתתף בחוג דומה שמתקיים אחת לחודש ברמת השרון
ונקרא 'חוג אלול'. אבל זה שונה כי שם מתכנסים במועדון גימלאים והכניסה עולה 50
שקלים לאדם. זה סכום לא מבוטל וזה משנה את כל האופי של המפגש. עובדה גם שמספר האורחים
שם לא קבוע. לפעמים ריק ולפעמים מלא מדי. אצלינו תמיד מלא. אצלינו גם המרצה לא
מקבל כסף, אגב. אנשים שמחים לבוא ולדבר כי הם יודעים שתהיה להם חויה נעימה פה".
דליה, בחליפה חגיגית, מהסה את הנוכחים שכבר תפסו את מקומותיהם ומציגה
את המרצה. היא מעבירה את רשות הדיבור לארק'ה, לא לפני שהיא מציינת את חגיגות שישים
שנות הנישואין של אחד הזוגות הקבועים. מישהו בקהל ממלמל "אנחנו כבר מתקרבים
ל-65 ולא חגגו לנו פה", והזוג הותיק זוכה במחיאות כפיים. אחרי ארק'ה עולה
בדרך כלל עמיקם גורביץ', איש הפלמ"ח והרדיו, ומקריא שיר פרי עטו. הפעם הוא
נעדר ואת מקומו ד"ר רוכלי. הוא כתב מקאמה בסגנון הטור השביעי של נתן אלתרמן
והיא מלאה אופטימיות וזוכה לתשואות.
פרופסור וונשק מתחיל בהרצאתו, ומספר על דיסיפלינה חדשה יחסית באקדמיות
בעולם שעוסקת בחקר מדינת ישראל. הוא חזר מסיבוב הרצאות אצל יהודי העולם כדי לגייס
כספים לתיחזוק ארכיונו של בן גוריון, שמהווה כלי מחקר מרכזי כמובן, אבל מוזנח
לאחרונה עקב בעיות בירוקרטיות ואחרות. אבל ליהודים החמים הערב הוא הכין הרצאה
שמספקת בעיקר הצצה אינטימית ליומנים של בן גוריון ונסיון לעמוד על מאפיינים
באישיותו ובחייו הפרטיים שבאו לידי ביטוי בהם. לא היו הרבה כאלה כי ב"ג היה
מאוד מסור למדינה כמובן. וולשק מרצה קולח למדי וההרצאה היתה מעניינת אבל לא
פרובוקטיבית או פורצת דרך. בסופה נשאלו שאלות וגם נמסרו כמה אנקדוטות ועדויות
מפגישות בזמן אמת עם בן גוריון ואז התעניינו הנוכחים בחקלאות המדברים בכלל
ובגידולי האצות שוונשק הוא מחלוציו. ההתעניינות של הקהל וההתמצאות בפרטים מדהימה,
בהתחשב בכך שמדובר בנושא איזוטרי יחסית.
כדי להבין את הדור שלהם, שווה אולי להתעכב רגע על נסיבות היכרותם של
ארק'ה ודליה. הם נפגשו כשהיא עוד נערה והוא פלמ"חניק צעיר, בהכשרה בקיבוץ בו
גדלה. הוא נתן לה גרוש כדי שתוכל לבוא לבקר אותו והפגישה הגורלית נערכה
ב"מצעד שלא צעד" ב-49'.
אז כן, הם לא הלכו אחרי בן גוריון לנגב ואפילו עזבו את הקיבוץ (אביה
של דליה, סבי, לא הגיע לחתונתם כי כעס על כך שהם לא חיים בקיבוץ), אבל הרוח
הציונית האקטיבית שנטמעה בהם בימי העליות, הפלמ"ח ותש"ח לא הפסיקה
לפעום. כל השנים הם המשיכו לטייל בארץ והיום הם ממשיכים להיות מעורבים בדרכם. וקיום
חוג הבית הוא הדרך שלהם.
ארק'ה, אתה מרוצה מהמפגש? הוא הצליח לחדש לך משהו על בן גוריון?
"על בן גוריון? לא. מה כבר אפשר לחדש על בן גוריון?", הוא
אומר אבל ניכר עליו שהוא מרוצה, יושב על כיסא, עייף מכל המהומה. האורחים כבר עזבו
ו"הילד" קיפל את הכיסאות והחזירם למקלט. "82 איש היו. זה בכלל לא
רע בלילה גשום כזה. אני כבר קשה לי לעמוד ולהסתובב כל כך הרבה שעות. מחר תבוא
העוזרת לנקות ולסדר. זה לא עסק זול, אגב, החוג הזה,", הוא אומר. "ולא קל
גם. למה בכל זאת להמשיך? צריך לתרום למדינה ולחברה. זו התרומה שלנו! דע לך שדליה
דורנר שהרצתה פה ומאוד נהנתה אמרה לנו פעם: 'שלא תעזו להפסיק! שלא תעזו!".
(פורסם ב"זמן תל אביב", 12.2011)
 |
| דליה פלד |
 |
ארק'ה. צילומים: נעם וינד
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה