ואיך את היום?
"כרגע אני במשא ומתן עם עצמי, לגבי העניין הזה" היא אומרת
וצוחקת. או בוכה? הפנים המיוחדים שלה כל כך מלאים בביטוי שאף פעם לא ברור
אם היא נמצאת על סף דמעות או צחוק פרוע. לאחרונה גם עלתה ההצגה החדשה בה היא
משתתפת, "דרכה של המורה סיגלית". תמיד יש קשר בין הדמות לשחקן, אבל ספק
אם לגרובר היתה דמות בסגנון של המורה סיגלית ושם היא לוקחת את עניין הצחוק והבכי
לקצה.
היא ירדה משתי קופסאות ביום לשש עד עשר
סיגריות שגלגלה לעצמה משקית הטבק, ואז חדלה לחלוטין. "אתה חי בהתאפקות כל
הזמן, בין סיגריה לסיגריה. הכי קשה לי עכשיו זה שאין תחנות, אין משהו שיחלק את
היום לחלקים קטנים. הכול רצף אחד גדול של זמן". ויש לה זמן.
מירב עברה לחיות במצפה מהסיבה הכי
מפורסמת – להתרחק מכל הבלאגן – ונדמה שהיא אשכרה מצליחה לעשות את זה. היא מקדישה
את רובה לגידול בנה בן ה-11 וגם לטיפוח הגינה הצמודה לביתם. הם עזבו לא מזמן את
הבית צמוד הקרקע ועברו לדירה של עמידר. הדירה עצמה קטנה למדי, היא מספרת, אבל זה
מתאפשר כי היא נמצאת רוב הזמן בחוץ.
גם כשקר את יוצאת?
"כן! אתה מתלבש חם חם וזה כיף
לצאת. אתה מרויח את הקור!" היא אומרת בעיניים בורקות. היום דוקא חם ומירב
מגיעה בטרנינג. היא בדיוק חזרה מהספורט היומי שלה, הליכה, והמשקולות עדיין כרוכות
על קרסוליה.
זה חלק מהגמילה?
"כן, בטח. הליכה עם
משקולות. אתה ישר מרגיש את החיים, את המשקל של החיים. יש לי שני כלבים ואני יוצאת
גם איתם לסיבוב. הייתי חייבת להפסיק! יש לי פה שני
ילדים לטפל בהם. בשביל זה באתי הנה, כדי לטפל בילד שלי וגם בעצמי. אני מטפלת
בשניים והגמילה היא חלק מהעניין". מירב ידועה כשחקנית אבל בחיים הפרטיים היא
לא צריכה תסריט או מחזה כדי להכנס לדמות הכל כך מיוחדת שלה. נדמה שהיא כותבת לעצמה
את התסריט ולפעמים גם אוהבת את מה שהיא רואה. אנחנו מדברים על מצב הרוח, ורוח
נעימה מתחילה לנשב. "בוא נעבור לשמש. וואו איזו שמש מפנקת".
לפני בערך ארבע שנים, עם קריירה מצליחה
בתיאטרון (קאמרי) ובטלויזיה ("האלופה" ועוד) היא החליטה. "הייתי בשני תפקידים ראשיים והודעתי להם שתוך שמונה חודשים אני עוזבת.
אני שמחה שהם לא כועסים עלי ואני שמחה שלא ירקתי לבאר ששתיתי ממנה. הייתי יכולה
להבין אם הם היו מנתקים איתי קשר ואני ממש שמחה שאני בכל זאת ממשיכה. אני מאוד
אוהבת את התיאטרון, את השחקנים והעובדים ואת אלה שלמדו איתי ואני מודה לאנשי התיאטרון הקאמרי שלא כועסים עלי".
זה נשמע כמו עריקות על רקע אידיאולוגי.
"ממש לא! זה לא שיש לי משהו רעיוני נגד הדבר עצמו. אגב, אני
עזבתי מתוך הרצון הפרטי שלי שיהיה לי זמן לגדל את הילד. אני לא מטיפה ולא ושופטת
אנשים אחרים שלא עושים את זה".
אף אחד לא אמר לך "אפשר בכל זאת לעשות גם את זה וגם את זה"?
"לא. לא היו תגובות
כאלה. אבל שוב, אני לא שופטת אף אחד, אני פשוט לא יכולה כרגע. אם אחיה מספיק זמן
אני מאמינה שאחזור".
איך בנך לקח את זה?
"הוא אוהב להיות פה. בגללו עברתי הרי. ערב אחד הייתי בדרך
להצגה בערב והוא אמר לי 'אמא, כמה הם משלמים לך בקאמרי? הנה, חסכתי כסף כדי שלא
תצטרכי ללכת ותישארי איתי הלילה. זה מה שגרם לי לעזוב. הייתי מזועזעת מהמחשבה שלא
אהיה שחקנית. זיהיתי את זה עם המהות שלי. עכשיו זה נפרד ועבר למקום שני... אני
יכולה לא להיות שחקנית אבל אני לא יכולה להפסיק להיות אמא".
בראיון שהתפרסם לאחרונה היא הצטלמה
באופן חושפני למדי ומסתבר שזה היה די במקרה. "אני פשוט לא יודעת להגיד
לא", היא אומרת. "נפגשנו בחנות לבובות ראווה בדרום תל אביב והצלם הציע
שאהיה נועזת ואתפשט ואני אמרתי 'יאללה נזרום'. אחרי שהתפשטתי לגמרי עברה במקרה
הפקידה של החנות וראתה וגירשה אותנו. אתה מבין? הם סוחרים בבובות של נשים ערומות
עם גוף מושלם ושמות כמו 'שחורה חזה גדול' או 'תחת ברזילאי בלי ראש' והמחשוף של
הבחורה מגיע עד הפופיק. אבל כשהיא רואה אותי ערומה היא מתחסדת. עברנו לחנות ממול
והפקידה הזמינה את הרב המקומי כדי שיזהיר גם את החנות ממול מלארח אותנו". הצילומים
נערכו והתפרסמו בכל זאת.
איך היייתה החויה?
"נהדרת. להצטלם היה כיף! זה כל כך כיף
להיות יכולה להחשף ככה בגיל חמישים כמעט. בכלל, להחשף זה כיף". בזה היא
ידועה, למרות שלפעמים קצת קשה לה, בעיקר בגלל הבן. גם על דברים שנכתבו בראיון היא
מצטערת. אבל לא נראה שזה נורא מפריע לה. בכלל, היא לא כל כך מאמינה במושג
"טעות". "אנחנו ממילא הולכים עם הגב לקראת העתיד. רק בדיעבד אנחנו
יודעים מה עשינו בעצם".
הפיתוי לחזור לבלאגן כל הזמן קיים אה?
"כן, אבל אחרי שהראיון התפרסם פנו אלי מ'יאיר לפיד' והצלחתי לסרב. אבל
אני אעשה את זה אם אצטרך לקדם את עצמי".
מה עם פירסומות? לא קורץ?
"אף פעם לא הציעו לי. אומרים שאני לא אמינה מספיק. אני לא ממוצעת
מספיק. אני לא נראית אחת מההמון".
היית מסכימה?
"בשביל הכסף? ברור! אני לא בוחלת היום בדרכי פרנסה. בזמנו חשבתי
שמהדמות של טובה גמזו (דמותה ב"האלופה") אפשר למנף לפירסום. תרשום את
זה, אולי תבוא איזו הצעה".
אז איך את מעבירה את היום?
"ככה, בראיונות לתקשורת. בעיקר ל'כביש 40', היא צוחקת, ומספרת
כמה היא אוהבת את העיתון. 'הוא כזה לארג'... יש בו אויר ורוח. כמו באיזור
הזה".
ובכל זאת?
"אני עקרת בית. ומגדלת שניים. אני מגדלת פה גם ילדה. אימצתי
אותי. אני טיפולית כל כך. גם בריאותית. זה כמו לקחת כלבת רחוב ולהוציא ממנה את כל
הקרציות והקוצים שנדבקו בה ולהפוך אותה לכלבת בית. הפסקת העישון זה חלק מזה. יש לי
גם שני כלבים אמיתיים ואני מטפלת בהם וגם מטיילת במכתש!". כאן היא מתחילה ממש
להתלהב "איזה מקומות, איזה דברים! מפה הכל נראה קטן אבל שם למטה... וואו".
היא מצביעה על שן רמון, "רואה שם את השביל? 5-6 שעות לוקח להגיע. הייתי שם
השבוע עם חברה וטיפסנו למעלה וירדנו למטה. וואו איזה יופי. אני גם אוהבת לטייל שם
בעירום מלא. אבל זה לא לציטוט", היא אומרת.
אם כבר מדברים על עירום, היא בכלל
קוראת את הספר "נפש עירומה" של עדה למפרט. זה ספר שיוצא נגד התפיסות
הפסיכולוגיות המקובלות ומנסה להבין את אישיותו של האדם מנקודת מבט אבולוציונית, תוך
שימוש בדוגמאות מחייה האישיים יוצאי הדופן של המחברת. לדוגמא, היא מעלה את האפשרות
שאנורקסיה או דיכאון הם חלק ממנגנונים אבולוציוניים חשובים ובריאים ושלמעשה, הסביבה
היא זו שהופכת אותם לבעייתיים. גרובר, כידוע, גדלה בצל נסיונות ההתאבדות של אביה.
"אחרי הרבה שנים הבנתי שלכל אדם יש את הסיפור שלו וזה לא מה אתה עובר אלא איך
אתה עובר", היא אומרת. "אצלי, הפוסט טראומה עזרה לפיתוח יכולות המשחק
שלי. מגיל צעיר ידעתי שאני יכולה להשתמש ברגשות כדי לעשות מניפולציות וגם הקול שלי
היה מאוד זמין לשימוש".
את לא רוצה עוד ילד?
"אני לא יודעת. אני בת 47 ועדיין
יכולה אבל זה צריך להיות יצרי וספונטני ובשביל זה צריך להתאהב".
את לא מתגעגעת לחווית הלידה?
"וואו, זה היה משהו משהו,
הלידה", היא צוחקת. "הייתי בטוחה שאני מרכז העולם עד אז והרחם שלי הוא
המרכז של המרכז. ופתאום שם שכבתי שם בחדר יולדות אני רואה שכמוני יש עוד
מאות נשים, וכולן בטוחות שהן מרכז העולם ושהרחם שלהן הוא הדבר הכי חשוב כרגע.
והרופאים עוברים מאחת לאחת וקוראים לה במספר. הדבר הזה שינה לי את היחס לגוף ואל
עצמי לגמרי. נתן לי פרופורציה".
כמו המכתש.
"נכון... מה זה אלף איש באולם של
הקאמרי לעומת כל הגודל הזה. כשיש לי איזו בעיה עם האגו מבט אחד למכתש וזהו, אתה
מבין כמה אתה קטן".
אז את לא מתגעגעת לקאמרי?
"כן! ולפעמים אני מחליפה את המחליפה
שלי בהצגה 'הרטיטי את ליבי'. אני מאוד אוהבת את זה. היתה
עכשיו הפסקה ממש ארוכה אבל בינואר זה קורה שוב ואני שמחה מאוד לחזור לזה ללילה
אחד. זו התרגשות נהדרת".
ובנתיים יש לך את "המורה סיגלית" גם.
"כל הקרדיט מגיע לאיציק ג'ולי, המתרגם והבמאי שהוא גם בעצם 'מנוע
חיפוש'. אני עושה את זה בשביל הכיף וזה באמת כיף אדיר". בסוף ההצגה
משתרך תור של צופים שרוצים להחליף מילים עם מירב ולהודות לה ובעיקר לחבק אותה
ולנסות לנחם אותה, כי קשה להפריד את הדמות מהשחקנית והדמות היא קורעת לב.
ומה עם
להופיע פה במצפה?
"זה קורה לפעמים! רק השבוע עשיתי משהו
מאולתר כאן. היה כיף".
אבא שלה מהווה לה השראה גם בתחום
הגמילה. ומירב מספרת שהוא "מסטול טבעי". "הוא שוכב במיטה ולוקח
נשימות עמוקות ומתמסטל מחמצן", היא אומרת. "נשימות הודיה זה נקרא.
להודות על מה שיש לך. החיים כל כך עדינים ושבירים. שום דבר לא מובן מאליו. כל הזמן
אנשים צעירים נקטפים".
אז על מה את מודה בנשימות האלה?
"על הבן שלי ועל ההורים והמשפחה
והחברים. ובסוף בסוף גם על עצמי. על זה שיש מי שינשום ויודה".
היא כבר סיפרה את מה שהיה לספר על נסיונות
ההתאבדות של אביה אלכס, כולל אחד שנעשה מול עיניה. "הוא ספרטני מבחינות
רבות", היא אומרת. "היה ספורטאי. אלוף הארץ בהיאבקות. אבל הוא מאריך
חיים, וגם אימי. אני שמחה ומודה על זה וגם כי זה מבשר לי חיים ארוכים, בזכות
הגנטיקה הטובה. ככה יש לי פחות לדאוג".
והוא מעשן?
"לא. עכשיו הוא עושה מדיטציה 18 שעות ביום. אבל הוא ממליץ
לאנשים לעשן. שתי סיגריות ביום הוא חושב שזה בריא. הוא אומר שצריך לטבול בחרא כדי
להתמודד עם החיים", היא אומרת ולוקחת שאכטה מהסיגריה. סיגריה מפלסטיק שהיא
מחזיקה בשביל הגמילה.
 |
| מתוך "המורה סיגלית". צילום: רותם להב |
סקס סמים ותיאטרון
ההפקה
החדשה של מנוע חיפוש היא פארודיה סאטירית וקומית שמשייטת במחוזות האבסורד והנונסנס
וגם מזכירה קצת מופע סטנד אפ. זו יצירה מהפנטת וחזקה שעוסקת בחינוך, שליטה, טירוף,
מין ומוות ובכל זאת היא איכשהו מרנינה. המשחק הטוטאלי של מירב גרובר הופך את דרכה
של המורה סיגלית לחויה חד פעמית, וכל השאר הופך אותה לחויה שמזמינה לפחות עוד צפיה
אחת.
המילה
צפיה אולי לא מספיקה פה, כי מדובר בהצגה בה גם לקהל יש חלק, והיוצרים מעדיפים
לקרוא לתפקיד הזה השתתפות. השימוש באינטראקציה עם הקהל היא טכניקה שנהפכה
פופולארית ולעיתים מעייפת ואפילו מאיימת, אבל הפעם ההבטחה מתממשת במובן החיובי של
המילה. גרובר, שההצגה היא בעצם הצגת יחיד שלה, היא שחקנית נפלאה ואדם רגיש, והיא
יודעת איפה נמתח הגבול בין היוצר לקהל והולכת על החבל הדק בביטחון. עוד דימוי
מתחום הקרקס והליצנות שמתאים לה נוגע אולי להבעת הפנים שלה, שאפילו במצב טבעי
נדמות על הגבול בין בכי לצחוק. זה הופך אותה לחשופה אבל קשוחה, ונותן תוקף
ריאליסטי למשחקי השליטה שהיא משחקת, עם עצמה ועם הקהל.
התוכניה
מבטיחה אוירה של כיתת לימוד בבית הספר והמציאות נעה בין משהו כזה לבין תא בבית
משוגעים או בעולם פנטזי, סאדו מזוכיסטי, של גיבורת ההצגה, המורה סיגלית. אין ממש
סיפור אלא פשוט סיטואציה, מופרכת כמובן, בה הקהל משחק את תלמידי כיתה ח' במפגש
הראשון עם המחנכת סיגלית. היא מעבירה תקציר אקסטטי של חומר הלימוד וזה כולל את
עובדות החיים ומתייחס בעיקר לתשוקות המדומיינות של התלמידים הפיקטיביים.
אמצעי
הלימוד כוללים קירות לבנים וחשופים שמתמלאים בהדרגה בהסברים ואיורים פרי מוחה
הקודח של סיגלית, ומסתבר די מהר שמה שמעסיק אותה הוא בעיקר ביולוגיה ואנטומיה
אנושית. היא משתמשת בסקס כאמצעי פיתוי כדי לכבוש את הקהל/כיתה שלה, ורומזת בכך על
שלל אמצעי הפיתוי האחרים שעומדים לרשות המורה, האדם או השלטון. הארוטיקה והמיניות
הופכות במופע לכוח אמיתי וגם לדרך בה הדברים לעולם מוסברים. כיבוש ושליטה, בייצר
או באחר, באים לידי ביטוי בכל משפט שני, ומעבר למשמעויות העניין מוסיף גם המון
הומור. הומור גס ומגעיל שגם הופך להומור עצמי שהופך בתורו לשנאה עצמית והתפרקות
מצלם אנוש.
ואכן,
בחלק השני, מיד לאחר הצלצול וההפסקה כמובן, המורה סיגלית מאבדת צלם אנוש. מצד שני,
הפעם יש לה גם לפטופ שמקרין סרטון יוטיוב על גבר יפאני שמשקיע את עצמו בקשרים עם
בובות מין. גם כדי להזהיר מפני הנזקים של הקנאביס המחשב עוזר לה, וההדגמה כוללת
השוואות רפטטיביות בין שדיים לפני ואחרי ניתוח הגדלה.
העיסוק
שלה במין רווי קלישאות ילדותיות, וגם הברקות שקשורות למצב האנושות והאינדיבידואל.
מעניינת במיוחד היא הצורה בה גולשות האבחנות שלה לקירות מסביב. התוצאה היא אימוץ
של האסטתיקה של קירות השירותים הציבוריים, בבית הספר ובכלל, אסתטיקה שכוללת
שירבוטים מהירים ואנונימיים, שחושפים מחשבות ותשוקות שלא באות לידי ביטוי במרחב
הציבורי הרגיל.
ואולי זו
הגדרה טובה למה שקורה בין הקהל ליוצרת: היפוך תפקידים. המורה הופכת לתלמיד שמשתולל
ומקשקש על הקירות. בעוד שהציפיה ממורה היא לשליטה עצמית ובכלל, המורה סיגלית
מתפרקת ומאלצת אותנו לבחור רמת מעורבות ועמדה. הטירוף שלה מסחרר והיחס כלפיה נע
בין רחמים לשנאה, פחד וחמלה. אבל בסך הכול זו הצגה קלילה, כי היא יודעת לצחוק על
עצמה.
יש ארומה
מיוחדת ליצירות שנכתבו באמריקה הלטינית תחת שלטון החונטות ונדמה שהתקופה ההיא
ממשיכה להעסיק יוצרים, כמו המחזאי רוברטו אטיידה ( (Roberto Athayde
שהיצירה
הנ"ל היא המפורסמת ביותר שלו ותורגמה כבר לשלושים שפות.
אבל לא צריך להתייחס לכל המשמעויות הפוליטיות המתבקשות מהמחזה הזה כדי להינות ממנו. המתרגמים
(איציק ג'ולי וסיגלית פוקס) עשו כנראה עבודה נהדרת, כי השפה היא טבעית, עכשווית ומשוחררת. גם שפת הגוף של גרובר נהדרת, וכשהיא רוצה היא הופכת לנגד עינינו לאחת מהנשים השדופות המסתובבות ברחובות ומנסות למשוך תשומת לב כדי לקבל כסף או סתם תשומת לב. וזה אולי הצד הכי חתרני של ההצגה, בה ניתנת במה מכובדת לתודעה הבאה מתוך פרספקטיבה של זונת רחוב נרקומנית, ולא דוקא לגבר לבן ועשיר.
זו חוויה
תיאטרלית שמזמינה צפייה נוספת ובפעם השניה שראיתיה לא הייתי היחיד שחזר. יש סיכוי
שההצגה יכולה להיות הצגת קאלט אמיתית ואולי גם אפשר וצריך לעשות מהמורה סיגלית
מעין סבתא סעדה שכזאת, לצלם חלקים מההצגה ולהפיץ ברשת. אולי סוף סוף תתגשם תקוותו
של איציק ג'ולי וצעירים ישראלים יבואו לאולמות וגם יהנו ויחזרו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה