יום ראשון, 22 במאי 2011

מגינת לוינסקי לקומה ה-11

אנשי שגרירות ארצם אמנם צילמו אותם והם עלולים לשלם על כך, אבל גרעין האופוזיציה האריתראי שהולך ומתגבש בארץ לא מפחד ומקיים הפגנה נוספת ביום שישי הקרוב


בהפגנה (צילום: סיון שדמון)
מעודדים מההצלחה של ההפגנה הקודמת נגד שגרירות ארצם, ומגובים בארגונים כמו אס"ף ו-Ardc, ממשיך גרעין האופוזיציה האריתראי לפעול בארץ ובעולם ולהגביר את המודעות לשלטון הרודני ולפשעים שנעשים לדבריהם כנגד העם האריתראי במולדתו.

לישראל, כידוע, קשרים חמים יחסית עם המדינה האפריקאית הקטנה, שנשלטת מאז 1991 על ידי חונטה צבאית בראשותו של איסאייס אפוורקי. אפוורקי, שהנהיג מרד אותנטי בשלטון הקודם, ועליתו הייתה נקודה אופטימית בתולדות המדינה, הפך עם השנים לרודן אכזר. הוא משמש כראש המדינה, ראש הממשלה והמפקד הצבאי העליון. למצב הכללי הקשה במדינה מתווספת החובה לשירות צבאי. כל הגברים וחלק מהנשים מחוייבים להתגייס ורובם ממשיכים לשרת גם אם אינם מעוניינים, תמורת שכר זעום. יש המגדירים מצב כזה כעבדות. 


למידע נוסף על המצב כיום: [לקישור]
אפוורקי עצמו ביקר כמה פעמים בישראל, בין היתר כדי להציל את חייו ממחלת מלריה קשה בה לקה עם עלייתו לשלטון ב-1993. דר' אלי שוורץ, מומחה למחלות טרופיות טיפל כשזה אושפז בישראל בדחיפות ובחשאיות, לאחר שהתברר כי באריתריאה אין את התנאים הדרושים, אתיופיה נפסלה גם היא, והאמריקאים בכל זאת מאוד רצו לשמור עליו בחיים כי חששו ליציבות היחסית שהשתררה באיזור.

בספרו "נוסע סמוי - סיפוריהם של נוסעים ושל מחלות טרופיות נלוות" (יחד עם אורנה שץ-אופנהיימר, הוצאת רמות, 2009) מספר שוורץ על המאמצים להציל את השליט ושר הפנים שלו, שגם הוא לקה בהתקף חריף של מלריה. יוסי ביילין שימש אז סגן שר החוץ והוא וצוותו המתינו למטוס שהביא את החולים ושומרי ראשם.

שוורץ מספר כי השומרים החמושים שליוו את הפמלייה היוו בעיה קלה אבל לבסוף אושפזו השניים והצוות הרפואי הצליח להציל את חייהם. אחרי החלמתם הם גם בילו בארץ ומאז חזרו כמה פעמים. המטוס הישראלי שהטיס את אפוורקי חזרה לארצו מצא חן בעיניו, והוא החליט לקנותו, מספר שוורץ בספר.

דיוקנו של אפוורקי ממוסגר ותלוי על הקיר בשגרירות המדינה, בקומה ה-11 של בניין המשרדים ברמת גן. אריתריאה, שהפכה ידועה פתאום בעיקר בזכות המוני האזרחים שבורחים ממנה בתקווה לעתיד טוב יותר, לא עושה מאמצים לדאוג לאזרחיה שברחו. האריתראים תפסו את מקומם של הפליטים הסודנים כקבוצת מבקשי המקלט הגדולה בישראל. רובם עוברים לסודן ומשם למצרים ודרך סיני לישראל.

אבל עדויות מהמסע שהם עושים מגלות שהתלאות שעוברים הסודנים שמשלמים לבדואים פחותות ביחס לאריתראים. האחרונים לא דוברים ערבית ולכן כנראה סובלים יותר מנחת ידם של הבדואים, שמחזיקים אותם בתנאים קשים כדי לסחוט כופר ממשפחותיהם (סכום שיכול להגיע לעשרת אלפים דולר לאדם). כומר ממוצא אריתראי שמפעיל קרן למען פליטים ברומא, סיפר לבי.בי.סי לאחרונה כי הפליטים אף עוברים עינויים קשים שמסתיימים לפעמים במוות. למאמר המלא: [לקישור]
בינתיים מצטברות גם עדויות רבות על אונס נשים וגם החיילים המצרים שנקרים בדרכם של הפליטים לא ידועים ברחמנות רבה. לאחרונה סרבו חיילי גדוד מילואים של צה"ל לבצע נוהל "החזרה חמה" - כלומר החזרה מיידית של מסתננים לידיהם של המצרים, אחרי שהיו עדים ליחס האלים - עד כדי ירי על מנת להרוג - של החיילים כלפי הפליטים. במקרה אחד אף דווח על אונס שהתבצע בשטח הבסיס הצבאי המצרי.

אם היו ברשותם תעודות מזהות כשיצאו את ארצם, רובם איבדו אותן בדרך. בישראל הם מקבלים אישור שהייה זמני באופן כמעט אוטומטי, מה שמקנה להם גם את הרשות (כרגע) לעבוד. חלקם עובדים וחלקם נעזרים בקרובים וחברים, ונדמה כי אין מצוקה כספית אקוטית. מסעדות פשוטות פועלות לעשרות באיזור התחנה המרכזית הישנה בתל אביב, והמדרחוב שוקק חיים.
באיזור הזה מרוכז גרעין הקהילה (מעטים חיים בחיפה וירושלים, וגם באילת יש גרעין גדול כידוע), שלאחרונה זכתה גם לעיתון משלה, שמופק ומופץ בשיתוף צוות ישראלי.

הגליון הראשון זכה לסיקור נרחב (הנה בהארץ [לקישור] הופץ בכחמשת אלפים עותקים והתקבל בשמחה בקרב אנשי הקהילה. עיקר הפתעתם נסובה סביב העובדה כי העיתון כתוב, פרט לעברית, אנגלית וערבית, גם בטיגרינית, השפה האריתראית. ניתן להתרשם מהעיתון גם ברשת, כאן: [לקישור]כותב שורות אלה חבר בצוות המורחב של העיתון.

רבים מהאריתראים לא מכחישים כי הגיעו לכאן עד יעבור זעם בארצם, ובנתיים מקווים להרוויח כסף שיפרנס את משפחותיהם. חלקם מודים שלא ירצו לחזור למולדתם בכל מקרה. וחלק, בעיקר משכילים עם תודעה פוליטית, מנסים להתאגד בארץ ובעולם ולנסות להוות אופוזיציה למשטר הרודני בארצם. ישנן כבר התאגדויות פוליטיות קטנות שיחלו בהליכים להכרה בינלאומית בקרוב. בנתיים, הם מקיימים את ההפגנה בשישי הקרוב (27.5). הם מבקשים להשפיע כאן כדי לשנות את המציאות הבלתי אפשרית באריתריאה, ומקווים שמדינת ישראל תבין שאסור לה לשמור על קשריים דיפלומטיים עם מדינה בה זכויות אדם בסיסיות אינן נשמרות ועינוי, רצח והעלמת מתנגדים פוליטיים הם עניין שבשגרה.

בהפגנות הראשונות שלהם בישראל הקפידו הנוכחים (האריתראים) לכסות את פניהם כדי למנוע זיהויים על ידי השלטונות. המשמעות של זיהוי כזה למי שמשפחתו חיה באריתריאה יכולה להיות קשה. בהפגנה האחרונה עמדו המפגינים בפנים גלויות וכנראה צולמו על ידי אנשי השגרירות.

פעילים בקהילה מספרים כי אחד המשתתפים נהרג בתאונת דרכים לאחרונה, וכדי לשלוח את גופתו לקבורה באריתריאה נאלצו חבריו לשלם 9,000 דולר לשגרירות. הם מעריכים כי הסכום המופרז נדרש כעונש על הפעילות שלו. את הכסף, כך נאמר, אספו הפעילים מאנשי הקהילה בארץ. פעיל אחר סיפר שבנו אולץ לעזוב את בית הספר בעקבות השתתפותו בפעילות (כתבתי עליו כאן [לקישור]

המארגנים מזמינים את כל מי שדמוקרטיה, צדק וזכויות אדם חשובים לו, לבוא למפגש בגינת לוינסקי (לוינסקי 108, תל אביב, ליד התחנה המרכזית החדשה) בעשר בבוקר. משם הם מתכננים לצעוד לכיוון השגרירות (בפעם האחרונה ירד גשם והמעבר נעשה במוניות שירות שהוזעקו במיוחד...) הנמצאת ברחוב ז'בוטינסקי 33 ברמת גן (מגדלי התאומים). המפגש מול השגרירות מתוכנן לשעה אחת. ההפגנה היא חוקית ומתואמת עם המשטרה. בהפגנה הקודמת גילה לי שומר הבניין כי משרדי השגרירות סגורים וריקים. כנראה שהמצלמות פועלות מעצמן.

ובכל מקרה - נקווה שהציבור בארץ ובעולם ייפתח לאט לאט להבין את גודל האסון שמתרחש במדינה הנידחת, ומתחיל להתדפק על דלתות המערב.

יום שני, 9 במאי 2011

יהי זכרם



גדלתי בקיבוץ אשדות יעקב מאוחד ולמדתי בתיכון "בית ירח". בבוקר יום הזיכרון היינו מתכנסים ב"ואדי", פינת נוי פראית שצופה על הכנרת (ומהווה בימים רגילים פינת עישון בלתי רשמית). אני זוכר שחיפשתי את "עצמי", כלומר את הקיבוץ שלי, ברשימת הנופלים, אבל לא היה (אז) אף אחד (כי אשדות מאוחד הצטרף מאוחר לתיכון). היום כבר יש כמה (לצערי) שהכרתי באופן אישי (לשמחתי) והעמוד שמנציח את זכרם עשה את תפקידו והזכיר לי אותם.


את איל שמעוני מהקיבוץ שלי למשל. פעם נסענו ביחד להופעה של להקת קאברים מעולה של לד זפלין. "פיזיקל גרפיטי" קראו להם. זה היה בשישי בלילה בעיר השניה בחיפה והגענו מוקדם באוטובוס (היינו בני 16). עזרנו לחקיינים המעולים להעלות את הציוד לבמה. את הלילה בילינו בגן העצמאות וחזרנו למחרת בטרמפים.

ואת חן כנרתי מכנרת. הצטרפתי לצוות הסנונית (סוג של מפרשית קטנה) בקטע האחרון של מירוץ הקפת הכנרת, מגינוסר למרכז הימי של עמק הירדן. ניצחנו! זה היה מרגש ואני זוכר את ההתלהבות שלו.

ואת ערן פרץ מדגניה א'. היינו בנבחרת השחיה ביחד ושנינו היינו שחייני חזה. הוא היה בחור תחרותי מאוד וזה לא היה קל. אני זוכר שהופתעתי ושמחתי מאוד להכיר אותו מחדש דרך הסיפורים שהתפרסמו עליו אחרי שנהרג.

את מורן כהן מאשדות יעקב איחוד הכרתי אולי כילד ממש צעיר, אבל הדמיון החיצוני שלו לאחיו אילון, שהיה בכיתה שלי וגם חבר טוב, הפך את המוות הפתאומי שלו למשהו שלא אשכח כנראה.

גם את אבנר אלתר (מאותו קיבוץ) שנהרג ב"אסון המסוקים" הכרתי רק מרחוק. אבל אני נזכר בו בכל פעם שאני מבקר בפינה היפהפיה שצופה על הירמוך ועל הגבול עם ירדן ועל הכפרים הירדנים ועל השדות שיצא לי להכיר מקרוב, כי היא הוקדשה לו אחרי מותו. בעצם גם בית הקברות נמצא ממש שם וגם איל וגם מורן וגם אבנר קבורים בו. אני לא אוהב קלישאות ולא בטוח אם המוות שלהם הוא טוב למישהו או למשהו ואם זה משנה אם הם מתו במדים או לא. אני גם לא בטוח למה הזיכרון שלהם צריך להיות ברוך.
לי מספיק שהוא קיים, הזיכרון. אסתפק אם כך ב"יהי זכרם".

חפש בבלוג זה