 |
| גבי מענית |
גבי (גבריאל) מענית, 69, הזורע, אצר מאות תערוכות ב-39 השנים, שבהן הוא משמש אוצר במוזיאון וילפריד ישראל בקיבוצו. אמנם רק בארבע מהתערוכות הוא שימש אוצר של ממש, "בכל השאר הייתי בעצם מפיק", הוא טוען, אבל לעתים קרובות עבודת ההפקה שלו כללה תכנון, עיצוב וביצוע העבודות הטכניות לצורך הצגת העבודות, ויצירת קשר עם מגוון עצום של אמנים. בשבת נערכה במוזיאון פתיחה של תערוכה קבוצתית, שהיא מחווה למסירותו ולפועלו רב השנים.
התערוכה שנערכה לכבודו (ר' מסגרת) נפתחה בשבת שלפני חג השבועות, בהנחיית עודד בן עמי, ונשאו דברים ראש המועצה האזורית מגידו חנן ארז, גליה בר-אור, רותי אופק והאמנית דליה מאירי.
"יש לנו כאן שילוב מדהים", הוא אומר על קיבוצו הזורע, כשאנחנו נכנסים בשער האחורי, מכיוון יוקנעם. "מצד אחד ההר", הוא מצביע על רכס מנשה, "ומצד שני העמק", הוא מסמן לכיוון מזרח, שם נפרשים השדות מעבר לכביש מגידו-יוקנעם. ביתו עמוס חפצים ממתכת ומעץ, קירותיו צפופים בציורים. תקליט מסתובב על הפטפון ומנגן מוזיקה קלסית, וטלוויזיה קטנה בקושי מוצאת מקום בין הספרים הרבים מספור.
מענית חי עם בת זוגו שרה מאז הייתה היא בת 19, והוא בן 34. "אף פעם לא התחתנו", הוא אומר, "אבל היינו זוג לכל דבר, וזה לא הפריע לאף אחד. אני בכלל לא שאלתי את ההורים שלי, וההורים שלה שמחו בשמחתנו". שרה היא בת הקיבוץ, מורה ומחנכת, ובימים אלה שוקדת על עבודת הדוקטורט שלה. הם הורים לארבעה: התאומים שי וחן (33), שכבר חיים מחוץ לקיבוץ, והבנות הצעירות יותר לי ואן, שחיות בקיבוץ. גם נכדים כבר יש, וב-2001 ארגנו הילדים שבגרו מסיבה להוריהם, לכבוד שלושים שנה של "חיים בחטא".
מראהו השחום עשוי להטעות, אבל הוא בן ליוצאי גרמניה, חניך שמו"צ שגדל בקריות. להזורע הוא הגיע אחרי עשר שנים בצבא, ביחידה מובחרת, כשהשתחרר בדרגת רב סרן. "רוב החבר'ה ביחידה היו קיבוצניקים, והם עשו עליי רושם מאוד טוב. ובכלל, חונכתי לראות בקיבוץ הגשמה".
ולמה דווקא הזורע?
"עשיתי 'סקר שוק' מקיף וגיליתי שהזורע מציע לי אפשרויות בהתאם לנטיותיי. הרקע התרבותי האירופי של המייסדים מצא חן בעיניי".
גם את המהלך הבא בחייו, לימודי עיצוב תעשייתי בטכניון, נקט וביצע באותה נחישות ושיטתיות. "רציתי ללכת לכיוון של יצירה, אבל אני לא אמן".
לא רצית להיות אמן?
"אני חושב שצריך להיוולד אמן. זה לא עניין נרכש".
אבל ידיים טובות יש לך.
"עבדתי והתמקצעתי בתחומי התכנון והביצוע שהם לא תחומים של אמנות; לכל היותר מדובר באומנות".
גליה בר אור, ידידתו של מענית ומנהלת המשכן לאמנות בעין חרוד, אומרת שהקו הזה, בין אמנות לאומנות, בהחלט אפיין את פעולת האוצרות של מענית לאורך השנים. "אלה היו ביטויי מקוריות, יצירתיות ומרדנות נגד הקו השולט, שמציב אמנות גבוהה כחזות הכול. גבי ניסה והצליח להראות שיש משמעות לעבודת המלאכה בהקשר אמנותי, ובעיקר על רקע אמנות שנעשית בפריפריה, ושמילון הדימויים שלה מושפע ישירות מהעיסוקים ומהמלאכות שנעשים כאן".
בסיכום המפורט, שהכין מענית לתיאור התערוכות שאצר, בולט הביטוי הרב שנתן לאמנים שיוצרים בקרמיקה, בסיבים, בזכוכית, בעור ועוד. בימינו השילוב בין אמנות גבוהה לנמוכה הפך למקובל, כשהאמנות "הגבוהה" מושפעת עד מאוד מחברתה הפחות נחשבת, אבל בזמנו, הייתה גישתו של מענית ראשונית.
אחרי הלימודים בטכניון, כאשר שב לקיבוץ, החל מענית לעבוד במפעל הרהיטים, ובמשך 16 שנה עבד במוזיאון לאחר שעות העבודה. "עבדנו בהתנדבות, והכניסה הייתה חינם, הייתה אווירה חברית, הרבה פעמים היו מתקשרים אליי הביתה, כדי שאבוא לפתוח גם בשעות לא שגרתיות. עבדתי יחד עם אהוד טל שהיה מנהל מגמת האמנות בסמינר 'אורנים', ובהמשך החלפתי אותו ומילאתי את מקומו כאוצר; למדתי המון ממנו ומשאר הצוות, כמו שמעון אופנהיימר, רודי בר ועזרא מאיירהוף, כולם כבר לא בין החיים".
מענית למד לימודי תעודה בקורס הראשון למוזיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב, "בזמן שעוד לא כל כך הכירו את המילה". בין מוריו היו מוטי עומר, אלישבע כהן ומרטין וייל. "אבל בית הספר האמיתי שלי היה העבודה מול האמנים ועם הצוות במוזיאון", הוא אומר.
שיר מלר-ימגוצ'י, שמחליפה בימים אלה את מענית ואצרה את התערוכה לכבודו, מספרת שמענית יודע לתת לאמנים תחושה של משפחה", אומרת מלר. "ומוזיאון זה לא רק קירות אלא קהילה וקהל, אלא בית שבו יהיה נעים להציג וגם לצפות ולהציג.".
גליה בר אור מכירה את מענית כבר שנים רבות בתור אוצר המוזיאון. "שיתפנו פעולה בהרבה נושאים סביב התערוכות. מדובר באדם פתוח, עם נכונות גדולה לעזור ובעל רעיונות בלתי שגרתיים. הוא מבין גם בנושאים טכניים וגם באמנות. הוא פיתח רשת קשרים ענפה עם אמנים ועם מוזיאונים, לא רק קיבוציים, וקיים תערוכות חשובות גם מחוץ להזורע. הגישה שלו כמעצב היא בלתי רשמית, אבל נתוניו הטבעיים המצוינים ומיומנותו בנגרות מאוד מוסיפים. למשל, בתערוכה האחרונה, של הצלמת נעמי צור, הוא בנה הצבה מאוד מקורית שגם הייתה מאוד נכונה".
מענית היה מודע מהרגע הראשון בהזורע לבעייתיות שיש בעבודה שמוקדשת כולה לתחום האמנות, ולכן הקפיד לחלק את זמנו בין עבודה יצרנית (במפעל הרהיטים, ומאז שנמכר - בנגרייה) לעבודה במוזיאון. רותי אופק - אוצרת המוזיאונים הפתוחים בתפן, בתל חי ובעומר - מספרת על שיחת חברים שהייתה בסמוך לפתיחת התערוכה של יעקב שטיינהרט, שאצר מענית, ובשיחה הוא קם וביקש להבהיר שאת ההפקה לתערוכה הוא לא עשה על חשבון עבודה, אלא בזמנו הפנוי. "מצד אחד יש אצלו הערכה עמוקה לערכי הקיבוץ", היא אומרת, "ומצד שני הוא עקשן גדול, שהצליח להשפיע רבות על המוסד וזה די מרשים".
בניין המוזיאון בהזורע מוצב באמצע הדשא הגדול הסמוך לחדר האוכל, ומשדר צניעות בתפיסת החלל שלו. הוא שטוח, ומתפרס על שני חללים נפרדים. בצורתו הוא מתכתב במידה מסוימת עם חדר האוכל, ונראה קצת כמו מיניאטורה שלו. בין שני החלקים משטח מרוצף, שטוף שמש, ולמרות פתחי הדלתות הרבים, נדמה שהמוסד בכל זאת מתבצר קצת כלפי הקיבוץ.
מוזיאון וילפריד ישראל הוא בין המוזיאונים הראשונים לאמנות שהוקמו בארץ. ב-1947 הונחה אבן הפינה וב-1951 נפתח המוזיאון לקהל. אוסף אמנות מהמזרח הרחוק נתרם על ידי וילפריד ישראל, והמבנה תוכנן על ידי ויינטרוב ומנספלד, הארכיטקט שתכנן את מוזיאון ישראל. מפתיחת המוזיאון ועד היום הוצגו בו למעלה מארבע מאות תערוכות. גבריאל מענית אצר במהלך שנות עבודתו במוזיאון יותר מ-270 תערוכות, בנוסף ל-36 אחרות שהתקיימו במקומות אחרים, בארץ ובחו"ל.
בשיחת קיבוץ הזורע, שנערכה באוקטובר ,1947 המליצה הוועדה שתכננה את דמות המוזיאון על כך שהבניין לא יהיה מרוחק ממרכז הקיבוץ. תפיסה זאת, של פרספקטיבה מקומית ולא ארצית בלב הקיבוץ ולא בשטח שמאפשר פיתוח ונגישות לקהל מבחוץ, השפיעה גם על עתידו. בשנות השישים הפך מיקומו לבעיה המרכזית בהא הידיעה, מסבירה גליה בר-אור בעבודת הדוקטוראט שלה על המוזיאונים בקיבוץ, שנבנו במחצית הראשונה של המאה העשרים.
טקס הנחת אבן הפינה של בית וילפריד ישראל נערך חודש אחרי כן, ביום הולדתו של וילפריד, וחניכתו התקיימה ב-21 ביוני, 1951. בערב הועלו מופעים שונים על ידי החברים בפני כ-2,000 צופים שישבו על דשא התיאטרון, לנוכח הבימה, שהייתה האכסדרה של בית וילפריד. 3,000 צופים נוספים חזו במופע שהוצג פעמיים נוספות.
באותו טקס נאם יעקב חזן, ודבריו פורסמו בעיתונות התנועה. הוא ציין, כי לא מקרה הוא שמפעלי תרבות קמים דווקא בכפר הקיבוצי, ומנה מוסדות תרבות רבים בלי לציין, כי מכולם בית וילפריד הוא היחיד שנוסד בקיבוץ הארצי. אגב, חזן היה חבר בוועד הציבורי של בית וילפריד, אך שמו לא נזכר בתיקים עבי הכרס השמורים בארכיון הזורע, ולדברי בר-אור, חותמו לא ניכר לא בתמיכה רעיונית, לא בעצה ולא בהעמדת שמו וסמכותו לצורך גיוס כספים למפעל התרבות. במאבק הממושך, שניהלה קבוצת הפעילים להקמת הבית, לא נשמע קולם של מנהיגי "הקיבוץ הארצי" לבד מתמיכה ראשונית שהתקבלה ממרדכי שנהבי; התנועה לא ייעדה מעולם, בכל שנות קיומו, תקציב לאחזקתו.
עם השנים המסר של בית וילפריד התעצב כלפי פנים ולא כלפי חוץ, והוא נתפס כמרכז שייעודו להעניק לחברים ממד תרבותי ולהעשיר את החיים בפריפריה, במובן של בית תרבות מורחב הכולל אוסף. רפרטואר התערוכות נבנה מתוך הלימה לטעם החברים, והמוזיאון התבסס כמרחב תרבותי ידידותי הכולל גם תערוכות אמנות ומלאכות.
מענית: "אין הצדקה שקהילה כל כך קטנה תישא על שכמה ותקיים מוזיאון לאמנות. לדעתי, צריך להיות מאמץ לאיגום משאבים. לדוגמה, בכל קיבוץ באזור יש אוסף ארכיאולוגי. אני חושב שצריך לאחד את כולם במקום אחד ולהקים תצוגה, בחסות המועצה האזורית ובתמיכה ממשלתית".
מענית מסביר כי כרגע המוזיאון נתמך על ידי הקיבוץ, אך לנוכח מצוקות העתים ומגמות ההפרטה, קיומו של המוזיאון מאוים, הוא סובר יש להקים קרן, שתנובתה תבטיח את ההוצאות השוטפות של המוזיאון או לחילופין למצוא שותף אסטרטגי, כגון המועצה האזורית או מוזיאון ישראל.
בפני אילו בעיות אתם עומדים?
"האוסף של המזרח הוא נכס לא פשוט. כל מוזיאון צריך לבחור ולהגדיר את תחום ההתמחות והייחוד שלו, ולא לעסוק בכל התחומים, כגון מוזיאון נפרד לפיסול, להדפס, לצילום וכדומה, ויבטיח לעצמו את הקהל הרלוונטי, אחרת הדבר דומה למסעדה, שמציעה גם אוכל תאילנדי, גם צרפתי וגם מאכלי ים. היא לא יכולה להיות טובה ולהתמקצע בשום תחום.
במוזיאון וילפריד קיים ייחוד, שנשען על אוסף של אמנות מזרח אסיה, אך האוסף הזה, למרות זה שיש בו לא מעט מוצגים שהם שכיות חמדה, הוא אקלקטי ומקרי ומכאן שאינו שיטתי, דידקטי או כרונולוגי, לא רק זאת, אלא שמדינות מזרח אסיה אינן מתירות הוצאת חפצי אמנות מתחומן, ועל מעט הממצאים שנמצאים בידיים פרטיות בישראל מתחרה מוזיאון ישראל, שגם לו מחלקה למזרח רחוק עתיק, כגון אוסף יעקב פינס שנתרם לאחרונה למוזיאון ישראל.
פרט לעבודות היומיום שלו, עוסק מענית בתחומו האישי בחריטת עץ, ויוצר וכלי עץ עדינים
ומלוטשים להפליא. הוא מחזיק סטודיו בקיבוץ, שבו הוא שומר בסדר מופתי חפצים מן העבר ואת עבודות העץ שלו. אוסף הספרים שלו ושל שרה מכיל יותר מאלף ספרים, מקוטלגים ברשימה מסודרת, כדי למנוע רכישות כפולות. מחוץ לביתו הוא מטפח גינה וגם כלוב חיות מחמד קטן ("בשביל הנכדים").
המוזיאון משדר את אותו סוג של טיפוח המקדיש לפרטים הקטנים.
"מה שאני זוכרת מהתערוכה הראשונה שהצגתי אצלו היה היחס המיוחד לאמן ולעבודות", מספרת בלהה אהרוני ממכמורת, אמנית שהציגה שתי תערוכות יחיד תחת אוצרותו של מענית ומשתתפת בתערוכה הנוכחית. "לא אשכח שבסוף התערוכה הראשונה שלי, ראיתי אותו אורז כל פסל, ציור ופריט, באופן אישי ואוהב כל כך. וזה בנוסף לאוצרות ולתכנון ולביצוע של התערוכה עצמה".
מענית: "האמן חייב להיות במקום הראשון בכל הדבר המורכב שנקרא תערוכה במוזיאון. המצב הנוכחי, שכולם, מהמנקה דרך הסדרן ועד האוצר, מתפרנסים מהתחום, ורק האמן המציג איננו מרוויח, אלא את הזכות לתצוגה בלבד, הוא מאוד בעייתי ובמדינות מתוקנות גם לא קיים. לדעתי, את הכבוד לאמן צריך לתת קודם כול ביום יום, ולא רק סביב התערוכה. במוזיאון הרגשתי, שלכל הפחות, אני יכול לכבד את האמנים בהתייחסות הכי רצינית שיש לעבודות שלהם".
איך זה מתבטא?
"קודם כול הנטייה שלי היא להימנע מתערוכות נושא. אני משתדל לבטא את האמן כך שהעיצוב לא יבלוט יתר על המידה ולא ישתלט על האמנות. מלבד זה אני מתכנן בקפדנות את התערוכה בעזרת מודל מוקטן של המוזיאון. ותמיד מתייעץ עם מומחה בתחום שהתערוכה מתעסקת בו. למשל, בתערוכת הצילום של נעמי צור התייעצתי עם פרופסור בועז טל, שגם קיבל את הקרדיט הראוי בכל הפרסומים.
"זה מתחיל מהדברים הקטנים, כמו עיצוב ההזמנה והכרזה של התערוכה. הקפדתי ששמות האמנים יהיו תמיד ראשונים ובהבלטה. כל השאר - שם התערוכה, האוצר, הנואמים וכדומה - פחות חשובים. האמן והאמנות הם החשובים".
ואיך אתה מגדיר אמן?
"מי שהממסד האמנותי נותן לו גושפנקה. מי שמצייר למגירה לא יגיע להכרה. בכלל, אני חושב שיש יותר מדי יוצרים, שבתור אמנים הם מתוסכלים, כי מגיל צעיר תמיד יש אבא ואימא שאוהבים כל ציור של הילד שלהם, וממשיכים לקבל משוב חיובי מהסביבה הקרובה".
גם במילה אוצר על הטיותיה יש אינפלציה קלה, לא?
"יש יותר מדי אוצרים, יש זילות של תפקיד האוצר, ואני לא בטוח שהמילה הזאת מתאימה לרוב המקרים. אני חושב שהמצב האידיאלי יהיה 'אוצר אישי', שמלווה את האמן לאורך שנים, ומתעסק רק באמנות של אותו אמן. אבל אולי המצב הנוכחי, האינפלציה הזאת, דווקא טובה; אולי האמנות תשתפר כך.
"ישנם אמנים רבים בתחומי המועצה האזורית, ורבים מהם רוצים להציג כמובן. המוזיאון גיבש החלטה, שלפיה אמנים מקומיים ואמני האזור מקבלים את הבמה אחת לשנה. הם מצוינים כאמנים מקומיים, אבל המוזיאון שואף להוות מקור עניין ברמה הארצית, לפחות".
אבל לרוב אתם לא מציגים אמנים מאוד מפורסמים.
"קדישמן ותומרקין לא יכולים להציג כאן. המוזיאון "קטן" עליהם. אין לנו האמצעים להציג אותם כמו שצריך. בתחילת העבודה פה ניסיתי להציג אמנים ידועים, ואחרי תקופה הבנתי שאני צריך להנמיך ציפיות ולמצוא דברים התואמים את מידותינו הצנועות".
ומה עם האחריות לסצנה מקומית?
"בהחלט יש. אל תטעה - גדלו וגדלים פה אמנים מצוינים, והרבה בעידוד המוזיאון. על ברכיו של רודא ריילינגר, אמן מקומי ידוע שפסל שלו עומד במרכז הקיבוץ, גדלו שושי חורש ודני לוי, המציגים בארץ, ועוד אמנים מצוינים".
למוזיאון יש השפעה על החינוך לאמנות?
"כן, אני חושב שכ-30% מהאוכלוסייה מבקרים באופן קבוע, ועוד כ-15% מגיעים כשיש להם אורחים. אבל כל ההשפעה והחינוך לאמנות חייב להתחיל בבית, הוא לא מתחיל במוזיאון, אני לא רואה את עצמי כאיש חינוך, אין לי האופי הדרוש".
"מוזיאון וילפריד ישראל היה כל השנים בבת עינו של הקיבוץ", אומר חנן ארז, ראש המועצה האזורית מגידו וחבר הקיבוץ. "זה התבטא בכך, שגם כשלא היה בקיבוץ מה לאכול, הוא תמך במוזיאון וראה בו נכס. הקיבוץ קיים, פיתח והשקיע בו. אנשים עבדו קשה ובהתנדבות".
ארז חושב, שמספר המבקרים במוזיאון מבין חברי הקיבוץ גבוה ממה שמענית מעריך, אבל אומר שכשהמוזיאון בתוך הבית, בקיבוץ, עצם קיומו הופך ליומיומי ואנשים מתרגלים ונכנסים פחות.
"מלבד מיעוט קטן, שחושב שהכסף הוא מה שחשוב ותמיד רצה לסגור את המוזיאון, כל השאר מפרגנים. הרבה מנהלים התחלפו במוזיאון. היו כאלה שראו בחברי הקיבוץ קהל וכאלה שלא כל כך.
גבי היה אוצר ולא מנהל. הוא היה שקוע בצד המקצועי. רצה לחבר כמה שיותר חברים למוזיאון, לא תמיד הצליח, אבל עשה את המרב. במוזיאון פריפריאלי צריך להשקיע מאמצים אדירים כדי לעשות הכול, והוא עשה זאת באופן משביע רצון מאוד. הביא את מיטב התערוכות ושמר על רמה אמנותית גבוהה.
נראה לך שהמוזיאון, בהנהלתו של מענית, היה מכוון יותר פנימה או החוצה?
"בשנות השבעים היה ויכוח, אם הבית יתמסד כבית תרבות או כמוזיאון, והסוגיה חצתה את הקיבוץ. היו משפחות שכולות שרצו להפוך את המוזיאון לבית תרבות חי, שהוא גם בית זיכרון לנופלים, ואז הקמנו את מת"ן (מרכז זיכרון לנופלים). אני הייתי בצד שטען שצריך להפריד, ולהמשיך עם הכיוון של אמנות גבוהה. גבי היה באותה עמדה, וכך לבסוף היה".
אולי הוויכוח הזה שאפיין את הזורע כל השנים שמר את המוזיאון ברמה לא מקצועית? נראה לך שהוא הצליח לשבח את התרבות המקומית, או רק את האזורית?
"המוזיאון הוא חלק מהמרקם ומהתרבות, בעל השפעה ישירה ועקיפה באופי התערוכות וכדומה. המוזיאון בהזורע הוא הראשון בתנועה הקיבוצית, שקיבל הכרה ארצית, וזוהי מטלה גדולה מאוד להקים ולהחזיק מוזיאון. אני חושב שזה סיפור קשה ומורכב, וצריך לשמוח על העובדה שהוא קיים.
במשך השנים יזם ועודד מענית אירוח סטודנטים לסטאז' במוזיאון, וגם שימש כמרצה אורח באורנים ובעוד מקומות.
צביקה לחמן, פסל וצייר מוערך המתגורר בהרצליה, נפגש עם מענית כשהאחרון השאיר לו פתק אחרי ביקור בתערוכה שלו במוזיאון לאמנות ישראלית ברמת גן, בשנת 2000. "בעיניי, מענית הוא אחד מל"ו. בתוך עולם האמנות העכשווי, שבו האמנות משווקת את הנהנתנות של העולם, מענית שייך למיעוט שרואה ומייצר עולם אמנות שעומד בפני עצמו, שלא נגוע בכל תחלואי העולם. האמנות שהוא מפיק, גם אם היא קשה, היא נוגעת באמת. אני שמח על קיומו בעולם", הוא אומר. לחמן הציג דיוקנאות שלו בתערוכה במוזיאון לאחרונה. "זו הייתה שירת הברבור של גבי כאוצר, ואני שמח שזכיתי."
אתה יכול להגדיר טעם אישי שלך?
בראש הפירמידה של הטעם האישי שלי נמצאת המוזיקה, זו האמנות הכי גבוהה. ובתחום האמנות הפלסטית אני יכול להגיד שאהבתי הגדולה ותחום בקיאותי הוא האקספרסיוניזם הגרמני של תחילת המאה העשרים".
זה גם מסביר את הנחישות שלך לשים על המפה אמנים יהודים גרמנים, כמו יעקב שטיינהרט, שמואל שלזינגר, יוסף הירש ופרנץ ברנהיימר?
"כן, זה קשור לכך, אבל אני חושב שמעבר להשתייכותם לזרם הזה הם אמנים גדולים, והיה מאוד חבל אם היו נשכחים. לצערי, יש רבים כמותם, ונעשה מעט מדי למנוע את היעלמותם. טעות גדולה של הממסד האמנותי בישראל היא, שהניח לכך לקרות. אם זה היה בידיי הייתי מקים ארכיון לאומי, דיגיטלי לאמנות ישראלית ויהודית. זו הדרך היחידה היום לשמר אמנות שעלולה להיעלם".
על רבדים פרטיים בחייו קשה להוציא ממנו מידע. אולי הוא פשוט לא דברן גדול, אלא איש שלמעשים. השמועות שמסתובבות על זיק מרדני באופיו לא זוכה להכרה מצידו, ואולי לכן רבים טועים לחשוב שמדובר באיש שמרן. רבים טוענים שהטעם האמנותי של מענית גם הוא שמרני, ומענית מודע לכך. עיצוב ההזמנה לתערוכה לכבודו מרגיז אותו, למשל, ובכלל, נראה שקשה לו עם המחווה הזאת. "אין לפרידה ממני ערך אמנותי או מוזיאלי, זה לא קונספט מספיק", הוא אומר כשאנחנו מסתובבים במוזיאון המלא בפעילות לקראת פתיחת התערוכה.
אבל משיכתו לציורים ולפסלים ניכרת והוא לא מתאפק. ליד כל אובייקט הוא נעצר, לעתים נוגע, ספק מסדר ספק מלטף, ומספר את סיפור הידידות עם האמן וקצת על העבודה עצמה, ואז נפתחים ברזים קטנים של רגש עמוק.
"מלח הארץ - דיוקן ישראלי", תערוכת המחווה למענית, החלה כרעיון של שיר מלר-ימגוצ'י, האוצרת שמחליפה את מענית בתפקידו. בתערוכה משתתפים כשמונים אמנים מתוך האמנים הרבים שהשתתפו בתערוכות במוזיאון וילפריד בהזורע, והם מציגים מאפייני זהות של חברה, נוף ואדם בישראל. "'מלח הארץ' הוא כינוי לאנשי חזון ומעש כאחד, שורשיים ומחוברים לחברה ולאדמה. היא מספרת שהביקוש להשתתף בתערוכה היה עצום, והם נאלצו לדחות חלק מהמבקשים.
האמנים שמשתתפים בתערוכה משקפים את בחירותיו של מענית. הוא הביא לפריפריה אמנים מהשורה הראשונה - נחום גוטמן, אברהם אופק, יעקב שטיינהרט, הרמן שטרוק, רודי להמן ועוד. כן הציג אמנים שהייתה זו תערוכתם המוזיאלית הראשונה, ומאז פילסו את דרכם בשדה האמנות.
מתוך האמנים המשתתפים יש ביטוי להערכתו הרבה של מענית למלאכת כפיים ואומנויות ("craft", שהוצגו ב-66 תערוכות שונות) בתחומי טקסטיל, נייר, מתכת, זכוכית, אמייל, קרמיקה ועור.
לדברי מענית, תערוכת "מלח הארץ", שאמורה לשקף את הקו האומנותי שלו מצביעה על השליחות שהוא ראה בהבאת אומנות טובה לפריפריה, בלי לשכתב את ההיסטוריה של האמנות ולעסוק בתגליות או להציג אמנות קונספטואלית ואוונגרד. גבי מענית כאוצר היה שותף מלא לכל היבטי התערוכה, הן מבחירת היצירות והקונספט ועד לעיצוב ולבנייה של אמצעי התצוגה במו ידיו".
