על פסטיבל "יערות מנשה"
 |
| גבע אלון (צילום: מיכל שני) |
הפעילות התרבותית השוקקת באזור המועצה האזורית מגידו עולה על גדותיה, ותספק שלושה ימים של פסטיבל רב-תחומי אמיתי, הפונה לא רק לחובבי רוק. הפסטיבל, שמו בישראל "live, צומח, דומם" ביערות מנשה, ייערך בסוף השבוע הקרוב ביוזמה ובארגון של אנשי הקיבוצים עין השופט, רמת השופט, גלעד, מגידו ורמות מנשה ומשמר העמק.
בין "הבקתה" הקסומה של משמר העמק לאנדרטה לזכר חללי הקיבוצים, או בקיצור ב"יער הקיבוצים", הולכים, לשהות מאות ואולי אלפי אנשים מכל הגילאים, וליהנות, כך מקווים, ממוזיקה, מאמנות וממחול בטבע, וכל זה ביוזמה ובהפקה של הקיבוצים משמר העמק, עין השופט, רמת השופט, גלעד, מגידו ורמות מנשה, ובתמיכת המועצה האזורית.
ההפקה
על תחום האמנות הפלסטית בפסטיבל הופקד נטע שפירא מעין השופט, אמן בעצמו. שפירא תכנן שני מתחמים, שיאכלסו יצירות של כעשרים וחמישה אמנים, רובם מהאזור. מתחם אחד יכיל עבודות תחת הכותרת:
"רגישות לסביבה: יער, חורשה, שדה בור", ויציג, לדבריו: "אמנות עכשווית שהולכת רחוק". השני יוקדש לצילום, ותחת השם "יער, חורש: צילומים" יציג בשטח תצלומים בפורמט גדול, על ברזנטים, ולדברי שפירא, ידבר דווקא לאנשים שפחות מעורים באמנות העכשווית.
איפה אתה התחברת לארגון הפסטיבל?
שפירא: "כבר בפגישת המייסדים. המטרה המוצהרת של הפסטיבל היא להביא אמנות עכשווית מגוונת למה שהיה פעם התיישבות עובדת, והיום נקרא פריפריה, יצירת הזדמנויות לאמנים מקומיים ויצירת פעילות קהילתית".
כלומר, שיתוף הפעולה בין הקיבוצים.
"כן, חיבור בין הקיבוצים זה חלק חשוב של הפרויקט, ועד כה זה עובד לא רע. בין היתר, מדובר בקיבוצים שלא חלקו מוסד חינוכי משותף אף פעם, כך שההיכרות לא תמיד טובה. עכשיו אנחנו נהנים לשתף פעולה. יש מקום לשיפור, אבל המטרה שלנו היא לבנות פרויקט לשנים, כך שהפעם הראשונה היא רק פיילוט. אחרי הפסטיבל הראשון נסיק מסקנות, ונחליט אם זה הפורמט הנכון, העונה הנכונה וכדומה".
את אילן יערן מגלעד, בן 31, שאחראי (יחד עם דגן קרני ממשמר העמק) על ההקמה ועל התפאורה, פגשנו בשטח, עם חבר'ה מקיבוצים נוספים.
 |
| טל |
שלום בין העמק להר
"אנחנו רוצים להביא אמנות ומוזיקה שתאתגר את הקהל המקומי", אומרת טל ארגוב, תושבת משמר העמק. ארגוב, 25, היא מבית השיטה במקור, וכיום עובדת במכבסה בקיבוץ ולומדת צילום בתל אביב. אנחנו משתדלים לתת ייצוג לאמני האזור וגם ליוצאי קיבוץ שחיים בתל אביב.
את ארגוב, כמו גם פעילים מרכזיים נוספים, פגשנו בצהרי היום במשרד התרבות של משמר העמק, שמרכז נתי וירבה מהקיבוץ. וירבה הוא גם המנהל האמנותי של הפסטיבל כולו, ואחראי גם על תחום המחול. ארגוב מופקדת על בימת המוזיקה המרכזית.
היא ועומר דיין מספרים, שמנקודת מבטם הפסטיבל נולד למרות העוינות ההיסטורית בין "העמק וההר", ומתייחסת למסורת היחסים בין משמר העמק לעין השופט.
ארגוב מספרת שלה זה נראה כמו התנגשות בהתחלה, אבל אחרים טוענים שמדובר בפולקלור מקומי לא מזיק.
 |
| עומר (צילום: מיכל שני) |
אי אפשר בימינו בלי התייחסות להיבט האקולוגי. איך מאות מכוניות ואלפי מבקרים ישמרו על הסביבה?
ארגוב: "אנחנו פועלים בשיתוף פעולה מלא עם האחראי על המרחב הביוספרי. מדובר על פסטיבל שהוא של אנשי האזור ולמען האזור, כך שלא תהיה פה אפשרות לחפף מסיבות של רחוק מהעין ורחוק מהלב. אנחנו הרי חיים פה. מתחם האמנות עוסק בעניין באופן ישיר, ולמעשה, הפסטיבל פונה לקהל עם מודעות סביבתית גבוהה. זו גם אחת הסיבות שאנחנו 'הולכים בקטן' יחסית, ולא מגייסים ספונסרים. האחריות בידיים שלנו".
בביקור במקום, שבועיים וחצי לפני החגיגות, לא נראתה התרחשות מיוחדת פרט לצעירי משמר העמק שהחלו בהכנות להקמת התפאורה ב"בקתה".
"אלה שרידים ממחנות הצופים שנערכו כאן ביער", הם מצביעים על אובייקטים גדולים שעשויים עץ ובד. "זה עיקרון שמנחה אותנו בבניית התפאורה, למחזר ולעבוד עם הסביבה".
הסאונד והתאורה בבימה הקטנה מגיעים מהפאב של עין השופט, ומנהלה האמנותי ובכלל הוא עומר דיין.
האושיה
לעומר דיין מעין השופט, בן 35 ודמות מוכרת באזור (וגם בארץ, עקב עיסוקיו בתקשורת - רדיו קול רג"ע, העיר, ynet), יש עוד חלום שעומד להתגשם בקרוב, מלבד מהפסטיבל, שהוא אחד המפיקים שלו; התוכנית, שכבר קורמת עור וגידים, תתחיל עם סנונית ראשונה שתגיע כבר בסתיו הקרוב, אם הכול יילך חלק.
מייקל גולדווסר, יהודי אמריקני בעל רזומה מרשים בתחום המוזיקה הפופולרית, עושה עלייה ומגיע עם משפחתו לעין השופט, וכל זה ביוזמתו של דיין הפעלתן. גולדווסר, המוכר בקרב חובבי הדאב (מוזיקה שמושפעת מהרגאיי הג'מייקני) כמייקל ג'י, הוא מבעליה של חברת התקליטים "איזי סטאר". נבחרת ה"אול סטאר" שלהם אחראים לאלבום מחווה ל"צד האפל של הירח" של פינק פלויד, שהפך ללהיט גדול בשנים האחרונות.
גולדווסר גדל בניו יורק, ועסק במוזיקה מגיל צעיר. השחקן עידן אלתרמן מספר בבלוג שלו, כי הכיר את גולדווסר בתיכון במנהטן, וכבר אז עפו ניצוצות של ציונות מהמוזיקאי הצעיר.
דיין מספר, שגולדווסר הוא כבר בעל משפחה, ואחרי שפנה אליו הביע עניין בגידול ילדיו באווירה כפרית וציונית.
לדברי דיין, עין השופט מחזיקים גם כך באולפנים שונים (הקלטות, וידיאו וגרפיקה), ומוזיקאי שהוא גם מפיק יכול לתת דחיפה רצינית. דיין מתכנן למנף את בואו כדי "להפוך את המקום לאימפריה". העניין כבר נדון במוסדות הקיבוץ והתקבל בברכה עד כה. בקרוב יתברר, אם זה סופי ונדמה שדיין מאמין שאחר כך רק השמים הם הגבול.
הבקתה
המיקום הנבחר הוא "הבקתה" ש"שייכת" למשמר העמק, ומוכרת בקרב טיילים ואנשי האזור. מדובר בבקתת עץ ואבן הניצבת על צלע ההר, בנויה משני מפלסים ומכילה גם מרפסת גדולה. הבקתה לא מצוחצחת אבל במצב סביר בהחלט, ביחס לבית שעומד באזור פראי ושומם, ולמעשה, פתוחה לכל מבקר. אבל מסתבר שזה "לא בא לה" בקלות.
תרצה ואורי אמבר ממשמר העמק חתומים (בתוספת הכינוי "האכפתניקים") על דף הסבר המצוי במקום. עיון בו מגלה, כי זו היא לא הבקתה הראשונה שנבנתה על ידי ולמען חברי הקיבוץ, אלא האחרונה בשושלת מפוארת של בקתות דומות שהוקמו, במקומות אחרים מסביב לקיבוץ, מאז 1974.
הראשונה הוקמה על "הר החלק" לזכר אורי ארבל, שנפל ביום כיפור, ונשרפה עקב רשלנות מטיילים. את השנייה הקימו ב-1979, לפי הכתוב, עומרי מאיר ועוד חברים, והפעם הם בחרו את "הר האיילות". גם היא נשרפה בנסיבות דומות. את השלישית מציינים המחברים כ"יפה ביותר", והיא גם נשרפה הכי מהר, ממש ביום שגמרו לבנותה. זה היה ב-1982.
שנה אחר כך הוקמה הנוכחית, הפעם בעצת המתכננת סוזי בז, כשהקומה הראשונה עשויה מאבן מקומית. היא אמנם הוזנחה במשך כמה שנים, אבל ב-2002 שופצה לכבוד חג ה-80 של הקיבוץ, ועד שורדת במצב לא רע.
בסוף הדף מבקשים ה"אכפתניקים" (באמצע שנות השבעים לחייהם), להמשיך ולשמור על הנכס. אולי הפרק החדש בתולדותיה, כבימת המוזיקה הקטנה בפסטיבל, יוסיף לה הכרה ציבורית רחבה יותר וחוסן.
הבקשה
(או: הזדמנות להשוות את הפסטיבל הזה לשני אחיו הבוגרים "אינדינגב" ו"חוצמזה" המצוינים, שלוקים בכמה בעיות זהות שכדאי לחדד)
הצלחתו של הפסטיבל, לדעתנו, וזאת אולי גם בקשה שנשלחת אל מארגניו, היא שתעשו קצת פחות רעש מאורגן כדי לפנות מקום ליצירה אישית שקטה.
פסטיבלים גדולים, המבוססים על מופעי מוזיקה ומיועדים לצעירים ולמשפחות שלא מפחדות לישון באוהל, נפוצו משנות השישים בארצות הברית, ונפוצו בכל העולם המערבי. "וודסטוק" הפך כמובן למפורסם ביותר, אבל כבר אז היו שטענו, כי מדובר בקהל יעד שמורכב מצעירי הבורגנות הלבנה. בפסטיבל, שנערך לציון 30 שנה למקורי, כבר היה ברור שמשהו רע מאוד קרה, התאגידים השתלטו באופן סופי, והצעירים הביעו את זעמם על ידי התפרעות כמעט מאורגנת.
גם בארץ זה קרה, והדרך מפסטיבל נואיבה הנאיבי, דרך לילות האהבה הנעימים בצמח ופסטיבל ערד המופלא, ועד לדחיקתם המוחלטת על ידי מפלצות הקיץ של קוקה קולה, מוטורולה וכדומה, נראית בדיעבד די קצרה.
אבל במקביל צמחו פסטיבלים של מוזיקה עצמאית, שפונים לקהל מבוגר יותר, ומשתדלים להתרחק מהאווירה המסחרית והפסיבית של הפסטיבלים הגדולים.
הפסטיבל הקרוב ממשיך קו מבורך זה, שכבר החל באופן אפילו פחות ממוסד ב"אינדינגב" וב"חוצמזה" המצוינים. השניים, שיחגגו השנה פעם שלישית, הם קטנים ולא נערכים בחסות תאגידים; הם מלבים סצינה מקומית (גם ברמה המוניציפלית וגם בזו הלאומית), שגם ככה פורחת, אבל כמו כל דבר טוב הם נוטים לשכפל את עצמם. רשימת המופיעים נראית לפעמים מועתקת מפסטיבל אחד לשני, וגם התחרות הסמויה ביניהם גוברת, מן הסתם.
לפעמים, נדמה שלרוב, האלטרנטיבה שהם מציגים מתחילה ונגמרת בעולם המוזיקה, ולא חורגת לתחומים אחרים. בדומה ל"ברנינג מן", גם מפיקי הפסטיבלים הנ"ל חרטו על דגלם יצירה עצמאית, ואף נוטים לעודד יצירה אישית וספונטנית של אורחי האירוע. אלא שהעומס הבלתי אפשרי על חוש השמיעה (שתי במות לא רחוקות אחת מהשנייה), הצפיפות של האירועים שמתרחשים על הבמה, (הופעות ללא הפסקה כמעט), ואפילו התכנון הפיזי של הפסטיבל והעובדה שכוחות משטרה דואגים לתנועת הקהל, מעיקים על היכולת ועל הרצון ליצור יצירה ספונטנית.
אלטרנטיבי
 |
| נתי |
צמחונות, או דבקות באוכל פשוט ואורגני, היא הלך רוח חדש, מרענן ומאתגר בקרב אוכלוסייה צעירה, ודווקא פסטיבלים מהסוג הזה יכולים לעזור בטיפוחה. למשל, ב"חוצמזה" היה אמנם מטבח צמחוני וגם הזדמנות מיוחדת: רוב הקהל נאלץ ללכת ברגל כברת דרך לא מבוטלת עד שהגיע לפסטיבל. אך ב"אינדינגב" הקו הזה כבר החל להיטשטש, המארגנים כבר שמחו לארח לצד המוזיקה והאוכל הצמחוני הבריא גם דוכני נקניקיות. נראה, שלהקות של רוק והיפ הופ ערבי, תופעה של ממש בעולם המוזיקה העצמאית בישראל, לא נראית למארגנים חשובה דיה, ולא באה לידי ביטוי בפסטיבל הקרוב.
אבל מעל הכול, ובזה חוטאים בעיקר מארגני "אינדינגב" המוכשרים (אגב, שניהם בנים גאים להתיישבות העובדת), אפשר לציין את חוסר המקום הראוי שהם נותנים ליצירה ספונטנית.
ההשוואה לפורמט של פסטיבל אחד חדש, יחסית, בארצות הברית, ה"ברנינג מן" ("האיש הבוער"), מתבקשת ונובעת מפרסומי הפסטיבל.
ב"ברנינג מן" אין תוכנית אמנותית, אין במה ואין קהל. כולם משלמים ונכנסים כאחד האדם, ומוקדי המשיכה הם התארגנויות עצמאיות, שאינן מחויבות לאף עורך, אוצר או קהל. התוצאה המתקבלת היא ערב רב של אמנים, שהם גם הקהל של עצמם, ואירועים שכלל לא ניתן להגדיר אותם כשייכים לסוגה מסוימת.
ההזנחה
האנדרטה המרשימה, בלב אזור הפסטיבל, שתכנן סלו שאול לזכר חללי הקיבוצים, ונחנכה לפני כשנתיים, כבר זכתה למקום רב בעיתונות, ולא רק למקום של כבוד. עכשיו, כשיש גדר שמונעת את כניסת הבקר, ואין מה שיטנף ויחלל את שטח ההתייחדות, אולי הגיע הזמן להשלים את המלאכה ולקבוע את הלוחות שעליהם חקוקים השמות? בינתיים, הם מתמלאים בכתובות גיר לבן על ידי מבקרים ערבים. מראה נחמד כשלעצמו.
