אי אפשר להיות חלק ממנגנון מדכא ולא להיפגע ממנו, זאת המסקנה של אסתר לבנון-מורדוך מגזית בעקבות מחקר שעשתה על ייצוג הנשים בתיאטרון הקאמרי. ויש גם השלכות אל מחוץ לאולם התיאטרון כמובן
כשיצאה אסתר לבנון מורדוך מהצגה פופולארית בתיאטרון הקאמרי, לפני כמה שנים, היא חשבה שהמחזה מצוין והמשחק מעולה. אבל משהו הפריע לה ופתאום היא הבינה: "המחזה מסתיים בכך שהבת משתחררת מאימה השתלטנית, יוצאת לחופשי והופכת לזונה! ואני מדברת על כך עם בן זוגי, שמהסה אותי, ומסביבי שומעת נשים לוחשות לבן זוגן: נכון! היא צודקת".
כך היא גילתה שקשה להינות מתיאטרון פופולארי, אחרי שמרכיבים משקפיים מחקריות במשך כמה שנים ובודקים את יחסו של זה לנשים, כלומר איך מוצגות נשים על במותיו. "מה שמפתיע יותר מכל הוא לא שהתופעה – שוביניזם וסקסיזם מצד כותבי או כותבות המחזה – קיימת, אלא שהיא כמעט לא מובחנת ונתפסת כמובן מאליו, ברירת המחדל".
לבנון – מורדוך, תל אביבית מבית וקיבוצניקית (גזית) מגיל צבא, היא אם לשלוש, מרצה לספרות ותיאטרון ופעילה בכמה ארגוני נשים מזה עשרות שנים. הדוקטורט שזה עתה סיימה נקרא "מזונה עד אמזונה – ועוד ייצוגים שביניהן" ועוסק ב"ייצוגי נשים וסוגיות מיגדר במחזאות ישראלית", ובוחן את המחזות המקוריים שהועלו בתיאטרון הקאמרי בין השנים 1982 ל-2000.
"את התיאטרון בחרתי כי הוא קרוב אלי" מספרת לבנון – מורדוך, "את הקאמרי בחרתי כי הוא גדול וממוסד ופופולרי, ואת השנים המסויימות האלה כי אז נכנסו לישראל מושגים כמו פמיניזם ומעמד האשה".
הנחת העבודה היתה שהשוביניזם יתגלם על הבמה אבל פרק המבוא מסתיים בשאלה הרטורית "האם נופתע?".
עולם של גברים
מאז שהגיעה למחנה העבודה בכיתה י"ב, בשנות השישים, חיה לסירוגין לבנון – מורדוך ("שומרת על השם הראשון בשביל הבנות") בגזית. את האהבה לקיבוץ היא לא מסתירה ומצרה על כך שעד לפני עשור זו הייתה גאווה גדולה להיות קיבוצניקית, והיום כבר קצת פחות. היא הקימה משפחה ונישאה בשנית, ובמשך השנים מילאה תפקידים בתחום התרבות והחינוך, כשבמקביל פיתחה קריירה אקדמית.
היא לא הרגישה שזה מעשה פוליטי, להתאהב ככה בקיבוץ, והוריה אף התפלאו שהיא לא הולכת לכיוון פוליטי מפלגתי. "חשתי שאני מעל לכל זה. הייתי אשת רוח ותרבות וזה מה שעניין אותי, לא ידעתי אפילו את שמות המפלגות".
אבל במציאות הישראלית קשה לאינטלקטואלית להישאר מנותקת. "המהפך הגיע עם מלחמת יום הכיפורים. הייתי בשוק כמובן ממה שקרה והתחלתי לקרוא עיתונים ואף לכתוב את דעתי. אחרי שפרסמתי מאמר בעלון הקיבוץ גייסו אותי לחוג המהפכני של מפ"ם".
כשמפ"ם ורץ התאחדו היא כבר הייתה פעילה מרכזית ובעיקר בתחומים הפמיניסטיים. "אז נכנס מה שנקרא שריון מקומות לנשים ואנחנו הפכנו אותו ל'ייצוג נשים', מתוך הבנה של חשיבות הטרמינולוגיה, כלומר שפה שיוצרת מציאות. היה קשה להיות פמיניסטית אז וזכורות לי בעיקר התבטאויות של נשים שהציעו לשריין מקום גם לחתולים או ששאלו למה צריך פורום נשים אם אין פורום גברים. השבתי שכל העולם הוא פורום של הגברים, והגיע הזמן שגם לנשים יהיה אחד".
תחושה של אג'נדה
את התואר הראשון והשני שלה היא עשתה באוניברסיטת תל אביב, ועבודת המאסטר שלה עסקה במשורר מאיר ויזלטיר ובשירתו הפוליטית. למרות הפעילות הפוליטית – פמיניסטית והקריירה האקדמית, היא לא ראתה את עצמה כחוקרת מיגדר, פשוט כי מושג כזה לא היה קיים בישראל, אפילו לא באקדמיה.
איך זה שלא עסקת אז במיגדר ופמיניזם?
"פשוט לא עסקו בזה בשנות השבעים, אפילו לא באקדמיה! לא היתה מודעות. השיח הזה הגיע לכאן עשר שנים ויותר אחרי העולם, רק בשנות השמונים".
אבל מאז שנות השמונים, עם מגמות ה"פוסט" למיניהן, צמח באקדמיה ענף שלם של לימודי מיגדר ונשים. תיאוריות שעוסקות ביחס ההיסטורי - חברתי - תרבותי בין נשים לגברים, מגיעות לכל ביטוי של תרבות ומנסות להבין איך הדיכוי נשמר, נעלם או משנה צורה.
אם בשפה העברית למשל, צורת הזכר היא ברירת המחדל, החוקרים (והחוקרות...) טוענים שבאופן תת הכרתי העליונות הגברית מונצחת כך. באנגלית אמנם אין כמעט אפליה מגדרית בשפה, אבל המילה היסטוריה לדוגמה, אם מפרקים אותה לשתיים, משמעה "הסיפור שלו". ולכך יש להוסיף את הקביעה המפורסמת שההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים.
היום כבר משתלב השיח הזה בשיח הפוסט קולוניאליסטי וגם כמובן בתיאוריות חתרניות. הקצנה שלו היא ההתעסקות ב"קוויריות" כלומר ביוצאי הדופן המובהקים – הומואים לסביות ומה שביניהם.
"בתור מרצה לתיאטרון וספרות במכללת אורנים ובסמינר הקיבוצים" מספרת לבנון-מורדוך, "כל הקורסים שלי הם עם אוריינטציה פמיניסטית, אבל את התיאוריות המתקדמות למדתי בעצמי, והתעמקתי בהן לקראת הדוקטורט".
"גם על עבודת הדוקטורט הצהרתי שהיא נכתבת מתוך תחושה של אג'נדה. גם אינטגריטי אקדמי אבל בפירוש ממקום של מעורבות וכחלק מתרומה לתהליכי שינוי. ואני חלק מקבוצה גדולה של חוקרות באקדמיה שבאות על הטיקט הזה".
אבל גם בתוך האקדמיה היא משתדלת לרדת ממגדל השן, ומשמשת נציבת קבילות הטרדה מינית במכללת אורנים.
"אוי לא, אל תשאל אותי מה אני חושבת על פרשת רמון (חיים רמון והנשיקה - ס.ש)" היא מתחננת.
צעד קדימה, שניים אחורה
ובכל זאת?
"לדעתי החוק למניעת הטרדה מינית הוא חוק חשוב וברור, שמבהיר לכל המעוניין מהם הגבולות. ומי שקשה לו צריך פשוט לעצום עיניים ולדמיין שהקורבן היא בתו או אשתו, ואז זה יתבהר לו.
"נשים שבוחרות לזקוף אצבע נוזפת לכיוונן של נשים שלכאורה מנצלות את החוק, מרשות זאת לעצמן כי הן עצמן חזקות ועשירות. אמנם נכון שצריך להשתמש בו במידה, כמו כל דבר, אחרת זה יסיג אותנו שני צעדים אחורה".
נשים צעירות היום הן בעלות מודעות גבוהה מבזמנך?
"כן, ובכל זאת אני מופתעת לשמוע אותן מפגינות חוסר מודעות לדרכי הדיכוי הסמויות. כמו המדיה למשל. דימויים של נשים צעירות וחשופות מופיעות לנגד עינינו יום יום ובכך יוצרות אידיאל יופי מזוייף ואחיד שגורר אין ספור תופעות שליליות. כמובן שזה משתקף גם בתיאטרון".
"אגב מאבק בפרסומאים: זרמון גולדמן, משרד הפרסום הידוע לשימצה בסקסיזם שלו, ניהל את הקמפיין של מרצ. אילצנו אותם לשבת עם צוות של נשים ולשמור על קמפיין נקי מסקסיזם. האמת שלא הצלחנו כל כך".
מה ההבדל בין פרסום לתיאטרון מבחינת השפעת המסרים?
"הפרסום לא מתיימר לייצג את המציאות, כלומר הגבול ברור לכאורה. בתיאטרון הפופולרי הריאליסטי, אותו בדקתי, מה שקורה על הבמה אמור לשקף ליושבים בקהל את עצמם, בצורה מעודנת יותר. מה שאני גיליתי זה שהסטריאוטיפים הנשיים דווקא מועצמים"
גם הסטריאוטיפים הגבריים מועצמים.
"זה נכון, אבל הם מועצמים בכיוונים חיוביים, ולרוב הם גם בתפקידים הראשיים, אז לפחות הדמות פחות שטוחה. נשים לעומת זאת זוכות לתפקידים מקדמי עלילה ושיוכיים. למשל האם האוהבת, או הרעיה הדואגת, או הצעירה הזנותית. במחזה "גורודיש" של מיטלפונקט, למשל, יש מילייה צבאי, הוויי צבאי ויש גם קצת דמויות נשיות. חיילת צעירה, פקידה כמובן, מופיעה במערכה הראשונה וההערה היחידה שמושמעת בכיוונה היא "למה הביאו לי אחת מכוערת?". שתי סצינות אחרי זה, גורודיש והיא במיטה במלון. ואז משה דיין מגיע והם משתמשים בגוף שלה כארגז חול למהלכים צבאיים".
זה נשמע כמו הקצנה לצורך ביקורתי, סאטירי.
"וזה לא! זה כל העניין. גם ב"פטרה" של יהונתן גפן יושבים מילואימניקים ומקיאים את השוביניזם שלהם. כתיבת המחזה כנראה הוציאה מגפן את השוביניסט שהיה חבוי בו כל הזמן"
ואולי זה פשוט הומור?
"הומור גזעני! שים יהודי או ערבי או הומו במקום האשה בבדיחות האלה, ותבין כמה זה הומור נמוך ומתנשא, והכותב גם יזכה ללינץ' ציבורי. שוביניזם גברי עובר בקלות רבה מדי. באמנות עממית זה צפוי, אבל לתיאטרון יש תדמית של אמנות גבוהה"
שני המחזות שהזכרת עוסקים בצבא. זה מקרי?
"כנראה שלא. אין ספק שיש קשר בין הביטחוניזם והסקסיזם. הרי הנורמות הכי פסולות השתרשו שם. לכן יצחק מרדכי היה מופתע באמת ובתמים. שינו לו את החוקים פתאום.
אבל אני דווקא בעד השתלבות הנשים בצבא, לעומת אחרות שחושבות שהתחום הזה אבוד לנצח מבחינת הפמיניזם".
לפוצץ את הקיבוץ
הרומן עם האקדמיה נקטע עם בחירתה לנציגות הבינלאומית של מפ"ם באינטרנציונל הסוציאליסטי. "במסגרת התפקיד נחשפתי לארגוני נשים בחו"ל ולמדתי מהם המון. התפעלתי מאד מההתפתחויות בארצות סקנדינביה למשל. גילינו שהמון נושאים שמציקים לנשים הם משותפים. הודות לרקע החלוצי קיבוצי יכולתי גם אני לתרום מניסיוני לנשים בחו"ל, שראו בבית הילדים ובחינוך השיתופי מודל אידיאלי. עד היום אני חושבת שזה סידור מצוין".
את מתכוונת ללינה המשותפת? מאד לא פופולארי בימינו להתגעגע לזה.
"הן אהבו את רעיון בית הילדים עד שעה ארבע. אבל כן, אני הייתי בעד הלינה המשותפת. שתיים מבנותיי גדלו כך ולי לא היתה שום בעיה עם זה. אנחנו מקיימות שיחות פתוחות בנושא והן לא ממורמרות. יש כישורים שהן פיתחו בעקבות זאת ויש כמה נכויות קלות שהן מרגישות שנוצרו שם".
אולי זה כך כי את לא חווית את זה כילדה?
כן, כשהצבעתי בעד המשך הלינה המשותפת, עלה בדעתי שזה מכיוון שלא גדלתי כך. אבל לדעתי זה היה דבר טוב.
"בכל מקרה, ברור שיש המון משפחות עירוניות נורמליות לכאורה שהן על סף הפתולוגיה למרות שהילדים ישנו בחדר ילדים צמוד להורים, וגם מגידול הבת בלינה המשפחתית נהניתי מאד".
איך זה שלא הגעת לתפקידי מפתח ניהוליים בקיבוץ?
"זו שאלה מצויינת. דווקא בגזית היו הרבה מזכירות. עיקר הפעילות שלי היתה מחוץ לקיבוץ, ובתוכו התמקדתי בפעילות תרבותית. גם כשהציעו לי פעם הרגשתי שאני שנויה במחלוקת בגלל הדומיננטיות והרדיקליות שלי".
ואיך זה מתבטא?
"היום זה כבר נראה מובן מאליו אולי, אבל כשעלה עניין 'תקנון האימהות' בגזית, אני רציתי לפוצץ את הקיבוץ. מה זאת אומרת 'תקנון אימהות'? תקנון הורות זה הביטוי הרצוי והשיוויון חייב להתבטא לא רק בשם. החופש של הזוג לבחור מי מביניהם יקבל את חופשת הלידה למשל. ניסו לשכנע אותי בעזרת פסיכולוגים אבל אני עמדתי על שלי.
"גם בתחום התעסוקתי היתה הפרדה כל השנים בין גברים לנשים גם בקיבוץ. אני לא אשכח שאמרו לי שנשים בוחרות להביא ילדים ולכן עליהן לעבוד בחינוך. חוצפה. אבל זה השתרש ונשאר כמעט ללא שינוי. אולי זה בגלל שהאידיאולוגיה המרקסיסטית דיברה על שיויון בין בני אדם ולא הזכירה במפורשות נשים? פיספוס."
ובקיבוץ החדש?
"אני שייכת ל'שיתופניקים', אני עדיין מאמינה בצורת החברה הזאת, וחושבת שיש הרבה מה לשמר ולשפר בחברה הקיבוצית. הכניעה לחברה שמחוץ לקיבוץ מביאה לידי ביטוי חופש מסויים לחלק מהנשים ויחד עם זה את כל החוליים של החברה הקפיטליסטית מבחוץ, כולל תמחור נמוך של עבודת נשים.
"חייבים לדוגמה לתמחר את החינוך בהתאם להחלטה הכוללת שהחינוך הוא בראש מעינינו אבל קורה ההיפך. כמו בחוץ, שכר המורים והמורות נמצא בירידה. והרי ידוע שלמרות שלכאורה יש שיווין נשים משתכרות מעט יותר בממוצע, גם בתפקידים מקבילים".
מה האשה רוצה?
ובתיאטרון, על פי המחקר שעשית, מה מעמד הנשים מאז שיש יותר מחזאיות ושיח פמיניסטי, יש הפתעות?
"יש חדירה של נשים לתחום התיאטרון ויש שיתוף פעולה של נשים עם נשים וניסיון לשבור את הסטראוטיפים של הקנאה והתחרותיות. יש גם יותר נשים שפועלות מתוך עמדה פמיניסטית ובשיתוף פעולה".
ואם כבר שיתוף פעולה, מה עם הגברים?
"קודם כל, ברור שגם הם סובלים מהמצב. אי אפשר להיות חלק ממנגנון מדכא ולא להפגע מזה. וגם צריך לזכור שהם לא רק שלא עברו תהליך דומה למה שנשים עברו, אלא ממש מאויימים מהשיח הזה, ולחתור להכרה שהפימיניזם פירושו שיויון שייטיב גם איתם. זה פמיניזם אמיתי, לפעול יחד עם נשים לטובת נשים ובסופו של דבר גם למען עולם טוב יותר בשביל הגברים.
"כן, שיתוף פעולה זה לדעתי הכיוון, הרי אי אפשר בלעדי הגברים כחברים, בעלים, מאהבים, בנים ועוד. הבת שלי פעם אמרה שכל מה שהיא רוצה זה חברה טובה עם בולבול, אבל זו היתה בדיחה כמובן.
"אני מקווה שכמו שהחוליים בחברה משתקפים בתיאטרון, כמו שגיליתי במחקר, כך גם השינוי והסיכוי לעתיד טוב יותר משתקף, והלוואי שזה הכיוון".
(סיון שדמון)
פורסם ב"הדף הירוק", 10.06
