מחליפים סט. רעש געש

עד לפני חמש שנים, כדי להשיג סט מיתרים לגיטרה, פלורנטינאי ממוצע היה צריך ללכת מינימום לדרום אלנבי. כשחנות הגיטרות "רעש געש" הוקמה פתאום היה אפשר לקנות לא רק מיתרים אלא את מיטב הגיטרות והציוד לגיטריסטים בעולם. ג'וש וזאק (32) הרוי, אחים ירושלמים, עברו לפלורנטין והפכו את החנות המקוונת שלהם לחנות אמיתית. השם הגיע די מהר. זאק: "חלק מהעניין בגיטרות זה לשמוע אותן מנגנות בווליום. ורצינו מקום שיאפשר את זה. 'רעש' היה קצר מדי אז הוספנו את 'געש'. הבעיה היחידה עם השם היתה שאנשים חשבו לפעמים שאנחנו ממוקמים בקיבוץ געש". פרט לכך החנות, שמוקמה ברחוב ויטל 21 הייתה הצלחה. סצינת המוזיקה הישראלית מתרכזת בתל אביב, ובעיקר בדרום תל אביב. פלורנטין הפכה בשנים האחרונות למרכז של השוליים והמוזיקאים שורצים בה בימים ובלילות.

ובכן, בקרוב שוב יאלצו הגיטריסטים לקנות באחת החנויות באלנבי או ברשתות הגדולות. זאק וג'וש הגיעו למסקנה שכאן לא יוכלו להתפתח יותר, והחליטו להעביר את החנות לעיר מנצ'סטר שבניו המפשייר, ארה"ב.

איך הכול התחיל, זאק?

סיימתי תואר ראשון בתקש/ורת ומדעי המדינה בבר אילן והיה ברור שאין לי מה לעשות עם זה מבחינת תעסוקה. אחי הציע שנקים עסק וזה נשמע כמו רעיון הזוי ובלתי אפשרי וזה התחיל בחצי בדיחה עם החנות המקוונת. הקמנו אני ואחי את החנות המקוונת הייתה בעיקר גיטרות ואפקטים, לא מגברים. בפלורנטין נוספו מגברים. ביום הראשון של החנות המקוונת מכרנו את הגיטרה הכי מיוחדת ויקרה שהייתה והיינו בטוחים שעלינו על הגל אבל ה-364 ימים אחרים היו חלשים קצת והבנו שאי אפשר לחיות מזה בארץ. הבנו שזה או מקום פיזי או כלום. והיה ברור שרק תל אביב היא המקום".

"היה ברור לי שאגור בפלורנטין ואפתח את החנות פה", אומר זאק, "זה יותר מזכיר את ירושלים מבחינת האוכלוסיה ופחות את מרכז תל אביב. יש פה יותר צעירים וגם המון ירושלמים".

"לא ניגנתי עד אז אבל הייתי חבר בלהקת weird chicken  כמי שכותב את החומרים ושר. נמאס לי רק לשיר אז התחלתי גם לנגן בגיטרה ואז כבר ההכרתי ציוד ונכנסתי עוד יותר לעניינים. גיליתי שקשה מאוד להשיג בארץ ציוד מיוחד.

רעש געש היא חנות שמיועדת רק לגיטרות (מכל הסוגים, כולל בס), האפקטים והמגברים, שהם חלק בלתי נפרד מהמקצועיות של הנגן כיום והסאונד שמזוהה איתו. למעשה, גיטריסטים רבים ידועים בזכות הסאונד המיוחד שלהם, שנוצר משילוב מסוים של גיטרה, אפקט (פדל) ומגבר. בשביל להגיע לסאונד המיוחד הגיטריסטים מחפשים בכל דרך אפשרית, והיום עם האינטרנט זה כמובן יותר קל, אבל אין כמובן כמו לשבת ולנגן באמת – בקול רם - בציוד. וזה משהו שרק חנות כמו רעש געש מאפשרת.

טל גולדברג, בן 34, גיטריסט בלהקת "אל המשורר" אומר שיהיה משעמם בלעדיהם. "ההבדל ביניהם לבין אחת מהרשתות של כלי הנגינה בארץ הוא ההבדל בין פס ייצור לבין מישהו שיושב מתוך עניין אל תוך הלילה וחוקר ובודק ומביא את הדברים הכי מעניינים". "בלעדיהם", הוא אומר, "הברירה היא או לקנות בחו"ל או דרך איביי. בכל מקרה הציוד הזה יקר אבל הם הצליחו גם לספק מחיר סביר, גם ציוד מעולה וגם שירות מכל הלב ואחריות". "חנויות כמו כליזמר מחזיקות רק אבות טיפוס של גיטרות, מגברים ואפקטים, שמיועדים לקהל הרחב, החובבני יותר והמיינסטרימי יותר. פה זה בוטיק גיטרות. אין פה משהו אחר, רק גיטרות וציוד לגיטרות". 

זאק הוא גם גיטריסט וזמר בלהקה כאמור, והיא לא מתכוונת להמשיך בלעדיו. הופעת הפרידה החגיגית שלweird chicken  התקיימה השבוע בלבונטין עם לא מעט אורחים על הבמה ומסביבה. "התחלנו ב-2001 בירושלים עם פאנק-פופ-רוק ועם השנים המוזיקה קצת השתנתה ובשנים האחרונות עשינו יותר אינדי ומטאל. איש ההגברה והרוקר אביב מארק, וגם איתן רדושינסקי היו שם, שתי דמויות מפתח בסצינה.

אז למה אתה עוזב?

זאק: "אומרים לי שאני בעצם חוזר כי חייתי שם עד גיל 7, אבל אני מרגיש שהמעבר לניו המפשייר, למינוס 13 מעלות צלזיוס ובכלל לארה"ב יהיה שוק תרבות אמיתי. בסופו של דבר קשה פה. אתגעגע מאוד לאוכל ולמזג אויר ולחברים וללהקה, אבל מבחינה מקצועית, לחנות כמו שלנו,ף כמו גם למוזיקאים מקצועיים, קשה מאוד להתפתח פה.

אתה חייב פה להיות שכיר עם משכורת כדי להחזיק את עצמך, ואז מן הסתם אין לך ראש וזמן לדברים כמו אלה, או ממש עשיר. ואנחנו לא.

עסקים קטנים סובלים פה בצורה לא פרופורציונלית לעסקים גדולים. המכס ומכון התקנים זה פשוט מאפיה. כשהתחלנו עם גיטרות זה לא היה ניכר כל כך, אבל ברגע שהזמנו מגברים, שמן הסתם תופסים נפח גדול ומשקל, התחילו הצרות. המשלוח הראשון נתקע במכס חודשיים ועד שהבנו מה עושים הסתבר שהם מחייבים אותנו גם על 13,000 שקל על האיכסון. לחודשיים?! הם איכסנו את המגברים בדירה של חמישה חדרים כנראה?", זאק צוחק במרירות. "גם מכון התקנים הישראלי הוא פשוט נורא. ההבדל הגדול בין הארץ לארה"ב הוא שפה כל דבר שמתחבר לחשמל חייב לעבור בדיקה שלהם, גם אם הוא עומד בתקן האמריקאי או האירופי. בארה"ב למשל לא תצריך בדיקה מקומית. אם קרה משהו עם המוצר ותובעים אותך אז תצטרך להתמודד עם זה. אבל אין חובה. הבעיה היא שמכון התקנים גם לא ממש בודק, זו סתם בירוקרטיה מעיקה ויקרה.

אנחנו עצובים ומתרגשים מהלקוחות ועכשיו יותר מתמיד מרגישים שיצרנו יותר מחנות, יצרנו קהילה. אף פעם לא המלצנו על משהו לא מתאים למישהו בכוונה או מכרנו למישהו משהו ביוקר. רצינו להיות קודם כל מקום שבו אנשים יבואו לנסות ולשמוע איך הציוד נשמע. וזה השתלם כי הצלחנו גם להשפיע על אנשים ומוזיקאים, ולדעתי הציוד שלנו השפיע על סאונדים של להקות מקומיות.  

לפי סיפוריו, ניתן להבין שגם מוזיקאים די ידועים בונים על השם שלהם כדי להשיג הנחות בחנויות כמו אלה. "לא עשינו הנחות למפורסמים", אומר זאק, "כשאתה נותן לאחד יהיה קשה לך לא לתת לאחר וזה מעגל שמתרחב. החלטנו לשמור על מחירים נורמלים לכולם כדי שגם הגיטריסט הצעיר בן ה-15 שחסך כל החופש הגדול יוכל לבוא ולקנות פה".

ואיך המוזיקאים מגיבים?

"אבי סינגולדה צחק וקנה ונהיה לקוח קבוע. פורטיס מנגן על גיטרה שלנו כמעט תמיד וגם הנגנים שלו אוהבים את 'רברנד', החברה שאנחנו הכי אוהבים".

המאמצים השתלמו, כי החנות רכשה קהל לקוחות קבוע ויציב שגם פיתח תלות רגשית בחנות. קבוצת הפייסבוק שהוקמה כדי למנוע את המעבר לארה"ב והפורום של החנות באתר שלה התמלא בשירי מחאה ותחינות.

ובכלל, זאק לא מרגיש שהוא ממש עוזב. "מבחינתינו אנחנו פותחים חנות פיזית חדשה, וחנות מקוונת גלובאלית, אבל בינינו לבין עצמינו קוראים לה 'רעש געש ניו המפשייר', ומקווים מאוד לשמור על קשר עם החבר'ה פה ולהמשיך לספק להם את מה שסיפקנו כאן. עצם זה שתהיה להם כתובת בחנות אמריקאית שהם סומכים עליה והבעלים דוברי עברית ומכירים אותם אישית, זה כבר יתרון ענק. ואנחנו גם מנפקים כרטיסי חבר שיעניקו הנחות. מקווים לבוא לבקר הרבה". בנתיים, עד ה-18.12, יש מבצעים על המלאי בחנות. אפשר להתעדכן באתר.


(פורסם בזמן תל אביב)

חייל אוניברסלי

מתוך המופע. צילום: אבי אברמוביץ' צילום מחול

ביום בכורת המופע "ואלה שמות" התפרסם בתקשורת מנהג של חרדים קיצונים בירושלים. מסתבר שנפוץ שם המנהג לירוק כשעוברים ליד כומר ברחוב. גם בהפקה החדשה של חוני המעגל נעשה שימוש במחווה המאוד סמלית הזאת, ובאופן לא מפתיע ההצגה, שעלתה בבית תמי ותעלה בקרוב שוב גם במרכז הגאה בגן מאיר, מתעסקת בדיוק בזה: זרות ושנאת הזר מול אחדות והתבצרות, אנטישמיות ושנאת האחר בכלל.

היא עושה זאת על ידי סרט בסגנון וידיאו ארטי שמורכב בעיקר מקטעי תוכניות דוקומנטריות שעוסקות באנטישמיות, נאציזם ומלחמת העולם השניה מהזוית הדתית. כרגיל אצל חוני, גם היהדות, הציונות והלאומניות הציונית מתחברים לשרשרת השנאה והאלימות. הסרט מוקרן על מסך גדול הנמצא בעומק הבמה, וגם על גופם של השחקנים והרקדנים של חוני, שנכנסים לבמה בתלבושות ותפקידים משתנים, מקיימים אינטראקציה ביניהם או רוקדים לבדם. לפעמים נוצר קשר בין תמונה לתמונה ולפעמים הוא נשאר כספקולציה לצופים. גם הריקוד והמשחק מורכבים מדימויים אייקונים של גזענות, כמו זמרת שחורה, חייל נאצי, קריקטורה אנטישמית, ואפילו כותונת פסים של יהודי במחנה ריכוז. "אני אמן דאדאיסטי", אומר חוני, "מה שיש במופע זו בעצם אמנות פלסטית ויזואלית. זה לא טקסט מנוסח ומנומק, אלא משהו אסוציאטיבי, שעוסק בכאן ועכשיו".

הכאן ועכשיו של חוני מורכב כבר שנים מחיים תל אביביים שכוללים הרבה אמנות מכל הסוגים, וגם הרבה משחקי כדורגל על חוף הים. הוא כבר לא ילד אבל הפציעה בקרסול מהמשחק האחרון לא עוצרת אותו ובערב הבכורה של המופע הרב תחומי שלו הוא מתרוצץ עם מצלמת וידיאו ומנהל את ההצגה בהתלהבות של ילד. מה שעוד מעסיק אותו בשנים האחרונות היא עבודה אמנותית עם זרים. הוא הסתובב בכנסיות מתוך משיכה לאסתטיקה המיוחדת של הטקסים, ואסף עשרה פליטים איתם הוא מנסה ליצור. מתוך הקבוצה הזאת, למופע הנוכחי הגיעו שתיים, אנג'לה וגלוריה, אם וביתה מגאנה, שחיות בתל אביב.

קרן אור שרעבי, בוגרת מסלול המחול בסמינר הקיבוצים, שאחראית לא רק לכוריאוגרפיה אלא גם משתתפת כרקדנית בעצמה, מספרת שהעבודה עם רקדנים/שחקנים לא מקצועיים מאתגרת מאוד. התוצאה על הבמה חיננית והשילוב בין המקצוענים לרקדנים יוצר אפקט מעניין. בכלל, האוירה בבית תמי מזכירה בידידותיות שלה מתנ"ס וגם דרך העבודה של חוני שומרת על אלמנטים של יצירה משותפת ובגובה העיניים. חוני גם עובד לאורך השנים עם אותה חבורת אנשים, בין היתר חזי שוחט (שהפעם אחראי על התפאורה והסאונד) וגם אילן גול, שחקן לא מקצועי. גול חי בבת ים ומכיר ועובד עם חוני כבר מהתקופה שחי בתל אביב, בשנת 95'. היום הוא בן 45 ועובד בשמירה אבל ניכר שהוא נהנה מאוד לעמוד על הבמה, ואת הזרות היחסית שלו ניצלו היוצרים בצורה טובה.

אבל היצירה הנוכחית מאופיינת בעיקר בשימוש הנרחב בוידיאו, שמלווה את המופע מהרגע הראשון ועד אחרי שהמשתתפים עוזבים את הבמה בפעם האחרונה. חוני מספר שהסרט, אותו ערך יחד עם רוני הרמן, היה המצע הראשוני ועליו נבנה כל היתר. על הסרט הם ישבו כמה חודשים ועל כל השאר כחודשיים, כמעט יום יום. חוני המעגל מתייחס ליצירה שלו ברצינות רבה. "אני חייל אוניברסלי", הוא אומר. את התוצאה אפשר יהיה לראות באמצע החודש בבית תמי ובתיאטרון בבית הגאה.   

(פורסם בזמן תל אביב, 7.12.2011) 

דור מזוין

דיוניסוס היצרי ואפולו השכלתני של ניטשה נפגשים ברחובות גועשי ההורמונים של תל אביב בדמותן של הגר בקמן ולואי קוק, גיבורות הספר "ספארי" של ג'וליה פרמנטו, והמפגש הזה מוליד סיפורים מרתקים ומחרמנים אבל גם אפלים ועצובים. פרמנטו היא כותבת צעירה שמשתמשת בשם בדוי ונדמה ששתי הדמויות עוצבו בדמותה פחות או יותר. שתיהן צעירות תל אביביות רווקות ומושכות שלא רק נראות טוב אלא גם דומות מאוד אחת לשניה. שתיהן אוהבות מאוד סקס (וגם סמים ואלכוהול ומועדונים) ואת הדיבור והמחשבה על כל מה שקשור במין. אבל פה גם השוני ביניהן מתגלה - בקמן היא נימפומנית ששכבה עם חצי מהעיר וגם יודעת להינות מזה לפעמים. קוק קשה להשגה אבל קשה לה מאוד להגיע לסיפוק. בעצם, היא פשוט לא יכולה. בקמן היא גם עניה למדי, ללא משפחה או עבודה, וקוק היא עשירה ומסודרת, אינטלקטואלית שכותבת סיפורים שעוסקים בקשר בין פוליטיקה לסקס. התוצאה לפעמים נוטה להיות סטראוטיפית, פרובוקטיבית ומקושקשת, אבל הספר, שאינו שומר על אחידות סגנונית, נע גם לכיוונים הרבה יותר מעניינים ומצליח ליצור לפחות דמות אחת, זו של הגר בקמן, שהיא חכמה וטיפשה, תמה ואכזרית, נוגעת ללב ומגעילה. בקיצור - אנושית. חלקים ארוכים מהספר מסופרים דרך העיניים של בקמן, וחלקים אחרים דרך עיניים של דמויות משנה או איזו מספרת יודעת כל שפתאום נדחפת. הבילבול ממשיך עם התנודות הקיצוניות במצבי הרוח של הגיבורים, שלרוב גם מושפעים מחומרים משכרים למיניהם. בקמן מתפרנסת בעיקר דרך הקשרים שלה עם אנשים. היא לא בדיוק זונה אבל היא כן מבססת את מערכות היחסים שלה, שהם המרכיב המרכזי בחייה, על כסף ומין. מכיוון שאין לה כסף אבל יש לה מראה סקסי וחיבה - או לכל הפחות אדישות - לסקס, יוצא שהיא מוכרת את עצמה, אבל היא בחורה עם סטייל והיא דורשת מחיר גבוה. פרק שלם מוקדש לחיבה שלה למותגים ולדרכים בהן היא משיגה את הבשמים והבגדים היקרים. ההיכרות עם לואי קוק מזמנת לה התעניינות מסוג אחר בחיי המין שלה. קוק, במסגרת תחקיר לספר שהיא כותבת על המיניות הישראלית, משלמת לה, אבל הפעם לא בשביל סקס פרופר אלא בשביל שתספר לה על חיי המין שלה. ברגע הזה נדמה שהספר עלול להפוך לאינטלקטואלי ושכלתני מדי, אבל אז דיוניסוס משתלט בחזרה ודמותה של בקמן נהפכת שוב לטיפשה שהיא חושבת שהיא, כזאת שכותבת משפטים כמו "מה את חושבת לעצמך? כמה טיפשה את יכולה להיות? כמה פעמים ישבת במספרה, חיכית לתורך וקראת בעיתון שכל הגברים אותו דבר ועדיין זה לא נכנס לך לראש?" (עמוד 156). במקום אחר היא כותבת "ועכשיו, לסמס או לא לסמס. אני לא יכולה להחליט החלטות, בשביל זה יש גברים בעולם, שגם אם לא אדע להחליט בעצמי, תמיד יהיה מי שיכפה עלי" (עמוד 232) והסכיזופרניה הזאת מזכירה יותר מכל משהו מהרפרטואר של אורלי קסטל בלום ונוסכת על הספר אוירה משועשעת, למרות שבסך הכל הוא אפל וכואב, וכולל גם תיאורים של סאדיזם קיצוני.
ג'וליה פרמנטו משרטטת בלי רחמים קוים לדמותו של דור נימפומני, אחוז אובססיות ובעל אמצעים לממשן ובכל זאת תמיד אומלל או לכל הפחות אדיש. זה נשמע עצוב אבל היא יודעת גם לקחת את עצמה בקלות ובסך הכל הספר הזה מרתק, מחרמן ומצחיק. פרמנטו היא שילוב מודע לעצמו של התובנות והבוטות של מישל וולבק עם נשיות נערית ומרושלת. התוצאה, לפעמים נדמה שממש במקרה, היא מוצלחת למדי.

תביאו גם את סבתא

מפגש מסקרן בין חבורת אנשי אמנות וקרקס צעירים לחובבי תרבות היידיש ייערך* בבית לייויק בשבת ה-5.11, באירוע אמנות מסיבתי בשיתוף עשרות אמנים. "האירוע מלווה בתחושה של דיאלוג שיכול להיווצר בין אומנויות הבמה מן העבר המזהיר של אירופה של פעם - ועם אלו של היום", כותבים המארגנים, ומבטיחים "אירוח סלוני סוריאליסטי מלווה בסרוויסים של פורצלן וקריסטל ומלאים במשקאות עממיים ומאכלים ביתיים בשעות הערב מוקדמות ובהמשך קירקס לא ריאליסטי וסיום בצורת מסיבת בלקן/סווינג סוערת במרתף". האירוע יכלול גם אמנות פלסטית, מיצגים והופעות שנעשו מתוך היכרות עם התרבות האבודה או שמתכתבים עם התרבות המפוארת.

משמאל: יוסף למפל, עומר יחזקאל, לייויק. יושבת: ג'קי לוי

שם האירוע הוא "גוט מורגן - נאכט שפיל" (בוקר טוב – מופע לילה), והוא מאורגן על ידי יוסף למפל, עומר יחזקאל וג'קי לוי (כולם באמצע שנות העשרים לחייהם) מסתמן כדרך מצוינת להיכרות עם בית לייויק, שפועל מאז 1970 בבית ברחוב הוז מס' 30. אחרי שהיידיש הפך למסלול אקדמי מבוקש, טרנד לימודי השפה התפרסם ותיאטרון היידישפיל התבסס, נדמה שמדובר בעוד צעד בניעור התדמית הגלותית והמאובקת שהודבקה ליידיש והפיכת השפה והתרבות למשהו צעיר, עדכני, ובעיקר בעל אמירה אידיאולוגית ביקורתית. "הבית הזה הוא מטאפורה לתרבות היידית בישראל בכלל", אומר עומר יחזקאל, אחד מהמארגנים. "הוא עומד במרכז תל אביב כל כך הרבה שנים ויש לו היסטוריה מפוארת אבל כיום הוא ידוע רק למעטים. ממש כמו התרבות היידית המפוארת, שהציונות ניסתה להשתיק". ואכן, בית לייויק, שנושא את שמו של המשורר והמחזאי היידי ה.לייוויק (1888-1962), נחנך בשנת 1970 והוא המרכז הישראלי לתרבות יידיש. הבית המיוחד, שבנוי ומחולק בסגנון אירופאי, כולל חמש קומות ביניהן מחבר גרם מדרגות צר. הוא כולל גם אודיטוריום לא קטן ומשמש ביום יום גם כמשכנה של אגודת סופרי ועיתונאי יידיש בישראל.

את דניאל גלאי, סופר, מלחין ומחזאי שמכהן מזה מספר שנים כיו"ר בית לייוויק, אנחנו תופסים בעת חזרה לקראת אופרה שכתב ותעלה בבכורה ב-19.11. גלאי, זוכה פרס ראש הממשלה לקומפוזיטורים לשנת 2009, מבוגר בכמה עשורים מהמפיקים הצעירים אבל נדמה שהוא משדר על אותו גל. "תרבות האידיש היא משהו שניסו בכוח להוציא מהעולים שהגיעו והקימו את המדינה. למוסדות הציוניים לא היה נוח עם תרבות שסימלה בעיניה גלותיות. אבל עכשיו אנחנו יודעים שאי אפשר לעשות דבר כזה וגם אסור", הוא אומר. "הבית הזה פונה לאנשים צעירים שמחפשים תרבות אלטרנטיבית וביקורתית, שערכיה הם יהודיות אוניברסלית, והאירוע הזה הוא חלק מההתעוררות".

עוד אירוע שעשוי למשוך צעירים שמחפשים תרבות מעודכנת יחל להתקיים מדי שבוע בבית לייויק. הקולנוען איתמר אלקלעי ("סטפן בראון") פותח בית קולנוע באודיטוריום המצוין שבמקום ויוסיף לסרטים המיוחדים שיקרין גם אירוח בסגנון אירופאי ישן.

"'גוט מורגן נאכט שפיל' יהיה ערב אוונגרדי, קאברטי, אקלקטי ופתוח", מבטיחים המפיקים. "אנחנו לוקחים את התרבות היידית ומחברים אותה לצד המפואר שלה שפה בארץ הושתק. המגמה הציונית הייתה להחצין את הצד היהודי והמלנכולי שלה, ואנחנו מפנים את הזרקור לצד האוניברסלי, היפה והשמח, שגם מלא בסטייל". הכניסה תעלה 30 שקלים והערב יסתיים בהופעה ומסיבה.

(פורסם ב"זמן תל אביב", 3.11.11)

* הערב לא התקיים בסוף.