חיים שכאלה

פול ג'יאמטי ומיני דריבר בסרט. חיים של אחרים

"הסיפור של בארני" הוא מעין מחווה ליהודי קנדה ולסופר יהודי חשוב. נימה מיותרת של מכובדות ודוק קל של נוסטלגיה הופכים אותו לכרוניקה ארוכה וחסרת מרכז כובד

אחרי שהוא עוזב את אשתו השנייה ומשיג סוף סוף את אהובתו האמיתית (בה התאהב במהלך החתונה האחרונה), נפגשים היא גיבור הסרט על רקע נהר ההאדסון והוא מבטיח לה "כל דבר שתרצה". מרים (רוזמונד פייק, בהופעה המצטיינת של הסרט) עונה "אל תבטיח לי כל דבר, החיים בנויים מדברים קטנים, שעות, דקות...", ובזה היא מסכמת גם את הבעייתיות של הסרט.

התמונה הכוללת – חייו הסוערים של יהודי קנדי מהמעמד הבינוני שגדל בשנות השישים ונהפך למפיק טלויזיה מצליח - עוברת יפה, ובהחלט מהווה מחווה כנה ויפה לסופר הקנדי מרדכי ריכלר שהלך לעולמו ב-2001 ובספריו תיאר את החיים של היהודים בקנדה במאה שעברה ועד ימינו.

הבעיה בסרט היא בפרטים הקטנים, שיוצרים את הנימה השלטת.

השחקן פול ג'יאמטי (אורי קליין, הארץ), שמגלם את הדמות הראשית ובעצם מחזיק את הסרט על כתפיו, לא שכנע אותי. האמת שלא התרשמתי ממנו במיוחד גם ב"אמריקן ספלנדור", סרט אחר שהוא החזיק על כתפיו (ב"אגדות וסיפורים" של טוד סולונדז הוא דוקא היה יעיל ומצחיק) אבל מותר להניח שזו כבר שאלה של טעם פרטי.

מה שברור הוא שפרט לדמות (ולשחקן) לסרט חסר משקל בכלל ובמיוחד מרכז כובד. היחסים שלו עם אבא שלו (בגילומו של דסטין הופמן בתפקיד טוב) נוגעים ומחממים את הלב אבל הבמאי החליט להשאירם (אולי כך מתבקש מהספר) כעניין צדדי ולא מרכזי. יש נגיעה בתעשיית הטלויזיה (כנראה בזויה בעיני הדמות הראשית, אבל אין כלל פיתוח של הנושא), ונגיעה קלה בעניינים מעמדיים וכיוצא בזה, אבל גם הם נשארים ללא אמירה ברורה אלא משמשים כקישוט קומי לא מחייב. גם תעלומת מותו של חברו הטוב (ומכאן כנראה שמו של הספר והסרט באנגלית "barney's version"( לא זוכה למרכזיות ונשארת כעלילה צדדית שלא שופכת אור חדש או אחר על חייו של הדמות הראשית.

הסרט כולל הרבה פלאשבקים וקפיצות זמן שעוזרים להבין את העלילה אבל משאירים רושם של מאמץ יתר והאכלת הצופים בכפית כסופה מדי. בכלל, העובדה שהוא מתרחש על רקע חיים נוחים של מעמד גבוה ועשוי באופן מיושן הופכת אותו לסרט בורגני מאוד, שמרני ואפילו מיושן. הדמויות הנשיות, למשל, פרט לאחת, הן על סף הפארודיה ואופן הצגתן גובל בבעייתי לעיתים.

הסרט נשאר צמוד לכרונולוגיה, אינו שואל שאלות ולכן גם מתקשה לספק תשובות. למעשה, מדובר בתסריט שעלילתו הייתה יכולה לפרנס בקלות כמה מסרטיו של וודי אלן, וגם דמות הגיבור לא כל כך רחוקה. רק שאצל "בארני" אין את המלל המסחרר והמבדר של אלן, ולכן אין כלל תובנות, מעבר למה שהעין רואה בכל רגע מסוים על המסך. בעצם, מבחינות מסויימות, הסרט הוא מעין מלודרמה עשויה היטב, ובכל מקרה אינה מצדיקה את האורך של הסרט (132 דקות). הסרט מופק, מושקע ומדוד, אבל סך חלקיו אינם מצטרפים לשלם מעמיק בכלל, וגם בקושי מבדר.


פורסם בזמן תל אביב, 1.11 
גם בתרבות מעריב חשבו ככה בערך
וגם בנענע10

צל קורתי

אנינה קורתי, שנולדה בפראג לפני 89 שנים, חגגה לפני שבוע את יום הולדתה עם חברים ועם בני משפחה במחסום ווטש, אי שם בצפון הבקעה. אולי בשנה הבאה כבר לא יהיה שם מחסום, מקווה הפסיכולוגית המקורית מכפר רופין, שחייה משרטטים קווי אופי בלתי שגרתיים בהחלט

אנינה קורתי במחסום תייסיר. עוד צילומים מהסיור כאן

יום רביעי האחרון. שיירה של כלי רכב פרטיים, אופיינית דווקא לטיולי יום שבת של מעמד הביניים בישראל, נוסעת בכבישים הנידחים של צפון בקעת הירדן, לא רחוק ממחסומי צה"ל שמובילים לג'נין ולשכם. על פגוש אחד מכלי הרכב מתנוסס מספר סידורי ירוק, שמסגיר אותו מיד כרכב השייך לקיבוץ.


מהמכונית יוצאים בני משפחתה של אנינה קורתי מכפר רופין, שחגגה באותו היום 89 שנה, והחליטה לעשות את זה דווקא שם, לא רחוק ממחסום תייסיר, שבו היא מרגישה בבית, אחרי שזה כמה שנים היא פוקדת את המקום כעניין שבשגרה, פעם בשבוע או בשבועיים, למשך כמה שעות, כמתנדבת בארגון "מחסום ווטש". קיבוצה, שאליו הגיעה מפראג אחרי מלחמת העולם השנייה, שוכן לא רחוק, אבל מכמה בחינות נמצא מרחק שנות אור.


החיילים מבינים לאט לאט מי מאכלס את כלי הרכב שהגיעו, וצועקים זה לזה "הגיעו הדודות ווטש". אחד מהם פוצח בתפילה פומבית ומתריסה, שמאחלת לאנשי השיירה חיים קצרים וקשים. אחרי כחצי שעה של התרשמות, החבורה, שכוללת את שותפתה לפעילות במחסומים, יהודית הרמט, בני משפחה אחדים וחברים מכל קצות הארץ, היא מחליטה להעביר את החגיגה הצנועה למקום אחר, לא רחוק משם, ובדרך חולפת על פני כמה מאהלים. שגרת המחסום ממשיכה.


סכנת הכחדה


גם במאהל הפלסטיני השגרה חוגגת. הבוץ מהסערה עוד לא לגמרי יבש והערוץ הסמוך מלא מים. שני נערים מהמכינה הקדם צבאית שבהתנחלות הסמוכה יורדים, והכפריות שמשקות את הבקר מתרחקות. מסתבר שהנערים נוהגים לקלל אותן וגם לזרוק לעברן אבנים. הגברים הפלסטינים לא מעזים להתקרב. הנערים טוענים שזה הדדי, ורועת הצאן מציגה ידיים שרופות עם אצבעות קצרות, מעין גדמים, וטוענת שאינה מסוגלת לזרוק אבן.


התיישבויות כאלה פזורות ברחבי האזור, ובירידה מהכביש הסלול לדרך העפר שמובילה אליהן לעולם עומדת בטונדה המכריזה על שטח אש, בשלוש שפות. דפנה בנאי, הנושאת בתואר הלא רשמי "רכזת אזור הבקעה" בארגון מחסום ווטש חסר ההיררכיה, מספרת ששלטי האזהרה הוצבו לפני כשנה וחצי, כחלק מהניסיון להעביר את התושבים מאדמתם. ליד ההכרזה החד-צדדית על שטח אש, עומד לפעמים עוד שלט, הפעם רק באנגלית, שמכריז כי התושבים במקום משתתפים בתוכנית של האו"ם ושל האיחוד האירופי לשמירה על קהילות בסכנה.


ואכן, במאהל (חלק מקהילת עין חילווה) מקימים התושבים ופעילי אחת מעמותות התמיכה אוהל שאמור לשמש בית ספר לילדי האזור. לשאלתי, אם מדובר בלימוד של בנים ובנות יחד (לפי כל הסימנים הנשים באזורים אלה עסוקות בעיקר באימהות קשת יום בבית ובמרעה), עונות המורות - מטופחות, משכילות ודוברות אנגלית - כי אכן כן, הכיתה מעורבת. הן באות מעיר המחוז, יריחו.


אמצעים אחרים שישראל נוקטת, כדי להפוך את צפון הבקעה לשטח נקי מערבים, או לפחות למנוע מעבר בין ריכוזי האוכלוסייה לספר שבבקעה, כוללים הריסת בורות מים, וכמובן, החציצה בין הבקעה לאזור ההר, שם מרוכזת רוב האוכלוסייה.


אין אמנם מכשול פיזי רשמי, גדר או חומה, בין השטח הכבוש בבקעה לשאר הגדה, אבל לפחות בצפונה ניתן להבחין לאורך כל ה"גבול" בניסיון חסימה מאולתר - תעלה עמוקה וארוכה. המחסום שמוצב על דרך העפר, שחוצה את התעלה, סגור ואינו מאויש. לחילופין, ממש לידו, נוצר מעבר מאולתר שנועד לעקוף אותו.


וממש ליד אותה תעלה נערכה מסיבת יום ההולדת הלבבית לציון יום הולדתה של אנינה עם כמה חברים מהקיבוץ וחברות ממחסום ווטש ובני משפחה. בנה הבכור הוא גיל קורתי, חבר כפר רופין ומנכ"ל אפיקי מים; בנה הצעיר, ערן, שהיה איש חיל האוויר, נפטר בפתאומיות לפני כמה שנים, בגיל 51; בתה רחל חיה בארצות הברית בברקלי, פעילה אקדמית וקהילתית, שמאלנית אבל ציונית. המשפחה ענפה - נכדים ונינים.


אנינה, האישה והסבתא, נולדה בצ'כיה לפני 89 שנה בדיוק, ונהגי כלי רכב של צבא הגנה לישראל, שעברו במקום, צפרו לעברה ואל השיירה הנושאת את קרוביה לחגיגת יום ההולדת. אבל חוץ מהצפירות האלה היה שקט סביב. מזג האוויר הסביר פנים, שמש נמוכה של דצמבר צבעה את החגיגה הצנועה בכתום, והכיבוד היה ערב לחיך.


בכל זאת הגענו


היא גדלה בפראג למשפחה אמידה ומשכילה. אביה היה עורך דין והבית היה ליברלי ומתבולל. היא הייתה בת 17 כשהתרחשה הפלישה של גרמניה לפראג. היא זוכרת את הטנקים ואת החיילים הגרמנים צועדים באחד הרחובות ממש מתחת לביתה. "עד לאירוע הזה גדלתי באושר ובעושר באווירה נהדרת, והזהות היהודית שלי לא ממש שיחקה אצלי תפקיד", נזכרת קורתי. "ההורים נתנו חינוך שהוא באופן בסיסי אתיאיסטי. אלוהים לא היה פונקציה בחיים שלנו. לא ידעתי על אנטישמיות, ועל עוני שמעתי רק מספרים. בעידוד ההורים הלכתי לתנועת נוער ציונית, מכבי הצעיר, אך שם לא דיברנו עברית".


חזרת לפראג מאז המלחמה?
"בן אחי חי שם עדיין, ואני נסעתי כמה פעמים לבקרו. גם הוא בא אלינו. כמה פעמים לקחתי את הנכדים לפראג, ולמרות רצונם, הצלחתי לסחוב אותם אפילו לאופרה. ראיתי מאות ערים במשך ימי חיי, גדולות יותר ומרשימות יותר, אבל פראג הייתה ונשארה היפה ביותר בעיניי.


"ברגע שהנאצים הגיעו הפסקתי ללכת לתיכון. משרדי עורכי הדין היהודיים נסגרו. בתנועת הנוער מכבי הצעיר החלו לארגן עלייה לארץ, רובה לא לגאלית. לפני הכיבוש הנאצי ההורים הרשו לי לעלות ארצה, ודובר על כך שאם ארצה בזה, אז רק אחרי האוניברסיטה".


אך מיד עם תחילת הכיבוש העלו הוריה של אנינה את בתם לטרנספורט יחד עם צעירים נוספים לכיוון ארץ ישראל, ומשם סיפור נדודיה הסתבך. שש שנים עברו עד שהגיעה ארצה, ואז נודע לה שההורים נלקחו לאושוויץ. בתחילת הדרך עוד אפשר היה לשלוח מכתבים להורים באושוויץ דרך הצלב האדום. אבל בשלב מסוים לא הגיעה תשובה, ולבסוף, כמובן, לפי הידוע, ההורים נספו באושוויץ.


כאמור, המסע לארץ ישראל ארך שש שנים, וכלל נסיעות ברכבות אטומות, המתנות מייאשות ושיט באוניות רעועות בים השחור. אחר כך (במסגרת עלייה ב') גם בים התיכון, ואז גורשה קורתי יחד עם צעירים יהודים אחרים למאוריציוס, ועברה שנים קשות במחנות מעצר. ב-1945 הוחזרו ארצה אנינה וחבריה העצורים. בן זוגה, קורט, שהלך עמה מאז ימי תנועת הנוער מכבי הצעיר, הצליח לצאת מהמעצר כיוון שהתנדב לשרת בצבא הבריטי. הם נפגשו מחדש אחרי המלחמה וב-1947 הצטרפו לכפר רופין. לזוג קורתי נולדו שלושה בנים. קורט בעלה וגם בנה ערן הלכו לעולמם.


אנינה היא מסוג חברי הקיבוץ שקשה למצוא עוד שכמותם. אישה עצמאית ומשכילה, מטופחת וגאה, שהצליחה לשמור על האינטלקט ועל התרבות האירופית לאורך כל השנים גם בקיבוץ המרוחק.


כאמור, בימי רביעי היא במחסומים, ובימי שלישי, עד לפני כשנה, היא נפגשה כל שבוע עם יעל ידידיה, מקיבוץ חמדיה, שכתבה וערכה ספר השוטח את קורות חייה המרתקים ויצא לאור במאי השנה. ידידיה, יחד עם המעצבת רוית גרוס, הפיקה ספר משפחתי נעים למראה, שמהווה מסמך מרתק הסוקר את חייה של אנינה. הספר כתוב וערוך בטעם שנדיר למצוא בספרים מהסוג הזה.


בספר מסופר, בין היתר, על השכלתה של אנינה, מלבד פסיכולוגיה, שזה המקצוע הראשי שלה, גם בתחומי ההיסטוריה, הפילוסופיה והארכיאולוגיה.


מקטעי היומן השזורים בספר ניתן ללמוד על המעורבות ועל האכפתיות שלה וגם על יכולת כתיבה משובחת ועל דרך נעימה להביא דברים באוזני החברים. היא מספרת בחסד עליון, ומצליחה לרתק בסיפוריה את האנשים סביבה, כשפה ושם משחילה גם משפט באיטלקית למשל.


כמה שפות את דוברת? אני שואל.
"לא הרבה, רק חמש, כמו כל יוצאי מרכז אירופה", היא עונה.


אנינה צברה ניסיון גם בתפירה ובעבודות יד אחרות, כמו בישול ואפייה. ובמסיבת יום ההולדת - מלבד עוגיות מעשה ידיה, פיצוחים ועוגת יום ההולדת - נחו גם תותים אדומים על אחת מצלחות הפלסטיק, ולצדם ראש חץ עשוי אבן צור חומה. חלק הכלי הקדמוני, שכמוהו אפשר למצוא לא מעט לאורך בקעת הירדן, נמצא רגע לפני כן על ידי אנינה. "אני תמיד מסתכלת גם לאדמה ומוצאת ומרימה דברים מעניינים", היא אומרת, ומוציאה צמיד או קישוט לתלייה על מראת הרכב, שאותו יצרה משני אלמנטים שמצאה על האדמה מסביב למחסום: מחרוזת תפילה מוסלמית וקליע של כדור רובה צה"לי.


ידידיה, שמעלה על נס את העובדה שקורתי היא אוטו-דידקטית, אומרת עליה: "אנינה היא אספנית. היא אוספת ידע, חכמה, חוויות, אבנים ושיטות. במשך חייה למדה בכוחות עצמה ורכשה ידע בתחומים אקדמיים ויומיומיים: פסיכולוגיה, פילוסופיה, מוזיקה, ארכיאולוגיה, ספרות ואמנות. אך גם בפרקטיקה של החיים ובתבונת כפיים: בישול, סריגה ויצירה. והמאפיין אותה מכול הוא השימוש שעשתה ועושה היא בהם בחייה, ובייחוד ביחסיה ובקשריה אל האנשים. אלה, לצד ההקשבה, ההבנה וחוכמת החיים שלה, גורמים לאנשים לרצות להתאסף סביבה. כי כל מה שרכשה לעצמה בחייה אולי העשיר אותה ואת עולמה, אך לא פחות מזה הוא העשיר ומעשיר את כולנו, הסובבים אותה".


הקיבוץ


על חייה בקיבוץ כותבת קורתי בספר, בדף מתוך יומנה, "החיים ניתבו אותי לחיות בקיבוץ, אבל הבחירה להמשיך ולהישאר כחברה בו - היא החלטה ובחירה שלי. כבר בתנועה בצ'כיה, ואחר כך בהגיעי ארצה, הבנתי שזה נכון לייבש ביצות, להפריח את השממה, לבנות ולהיבנות, ושיש לכל זה ערך. אבל מי שרוצה לשפר את העולם - יש לו עוד הרבה אפשרויות; להיות קיבוצניק זו רק אחת מהן. מה הביא אותי לבחור דווקא בקיבוץ תוך, לפעמים, סבל לא קטן ותוך התמודדות עם דברים ספציפיים בניגוד לרגשותיי או להשקפותיי? הרי אני אינדיבידואליסטית מובהקת, ללא רצון שמישהו בכלל יגיד לי מה לעשות!"


ובקטע הבא יש אולי רמז לאותו אלמנט שמשך אותה גם בפעילות הפוליטית, תחילה ל"נשים בשחור" ואחר כך למחסום ווטש: "כפר רופין הוא קיבוץ מאוד שמרני, קפדן, ייקי. אני חושבת שאני בן אדם פתוח וסובלני המוכן לחרוג מהנורמות, אם נחוץ. היה אכפת לי מכל דבר שקרה, ולא פעם נאבקתי על דעותיי שהיו כמעט תמיד במיעוט. אני לא זוכרת שהצבעתי אי פעם עבור משהו שעבר! הרגשתי שיש קבוצת אנשים, בעיקר מבין הוותיקים בני גילי, שלא כל כך אהבו אותי בשל הדעות וההתנהגות שלי, וזה לא דבר של מה בכך, להיות שונה בחברה שבה את חולקת את חייך עם חברים התלויים זה בזה. כמו כל אחד רציתי שיאהבו אותי ויעריכו אותי, אבל לא במחיר שאני אוותר על משהו שאני משוכנעת בנכונותו או בחשיבותו".


"זו אישה חכמה מאין כמותה", אומרת עליה ידידיה, "הכול היא עשתה במו ידיה, למשל, תואר בפסיכולוגיה שלא במסגרת לימודים פורמליים. יום אחד היא לא ישבה בכיתה. לקחה קורסים פה ושם, ובעיקר צברה ניסיון בשטח. בתקופה מסוימת, כאשר הגיעה עם חניכים שלה מהקיבוץ לתחנה בתל אביב, שניהלה אמי הורוביץ, שהייתה האורים ותומים בתחום. הורוביץ התלהבה ממנה, כי ראתה בה משהו מיוחד ודאגה שתיכנס למקצוע בצורה מסודרת. כך החלה לעבוד בטבריה, אחר כך בקיבוץ אפיקים, ועד היום היא עובדת בתחנה האזורית. עד היום יש אנשים שכל כך קשורים אליה, שלא מוכנים לוותר על ביקורים אצלה. שיטתה הפסיכולוגית היא אוסף של שיטות שונות, שלמדה בכל מקום שהייתה בעולם. את הכול היא מיישמת בחכמה.


"במשך השנים עשתה פעילויות התנדבותיות, כמו ארגון ביקורי בית של מתנדבים אצל אנשים גלמודים בקיבוצים ובמושבים. גם בקיבוץ שלה היא מאוד פעילה. אישה מאוד חריפה, מבקרת דברים שלא נראים לה, לא עושה חשבון, ידה בכול.


טיפה בים


אנינה אומרת על פעילותה במחסום, כי להרגשתה, היא עומדת על שפת הים עם מזלף של מים מתוקים.


ולמה בכל זאת את עושה את זה?
"זה יותר מכלום. כל משהו זה יותר מכלום. כלום זה כניעה והסכמה. אם הייתי מוצאת משהו יותר יעיל ויותר משפיע הייתי עושה אותו. אבל בגילי ובמצבי ובהשקפותיי הלא אגרסיביות, אני רואה כי התהליכים המדיניים נעשים יותר ויותר מנותבים על ידי פונדמנטליזם ואגרסיביות, ומאוד קשה לי לראות את זה. אחרי סיפור חיי הארוך קשה לי לחיות עם הכיבוש".


גם עם מה שעובר על הקיבוץ קצת קשה לה, אבל היא בשום אופן לא מתאבלת על המצב הקיים. היא מבינה שמה שהתאים להם בזמנם, לאו דווקא מתאים לדורות השני והשלישי. לעומת זה, לשמוח היא לא יכולה.


קורט בעלה נפטר לפני עשור כמעט. הוא היה מבוגר ממנה בשנה ויום, והם הכירו בתנועה בפראג. הוא היה בהנהלת התנועה, אינטלקטואל ודעתן. בארץ הוא היה מדען, ועסק בתחומי פיזיקה והוראת המדעים מטעם מכון וייצמן.


איך הגעת לפעילות הפוליטית הזאת בכלל?
"הכול החל עם נכדי אורי, כיום סטודנט לקולנוע במכללת עמק הירדן. הוא היה חייל פשוט בצבא, וסיפוריו על השהייה במחסומים הסעירו אותי. יום אחד חצה פלסטיני זקן את המחסום, ונאלץ להמתין זמן ארוך. אורי נתן לו כיסא כדי שיוכל לשבת בנוח, ומפקדו רצה להעמיד אותו למשפט על סעיף 'מסירת ציוד צבאי' לבסוף, מפקד אחר ביטל את התלונה ואורי נחלץ, אבל סיפורו גרם לי להבין משהו".


ואז מה קרה?
"עד אז עמדתי בצומת עם נשים בשחור, אבל זה נהיה משויך פוליטית מדי. יהודית, מרצה לקולנוע בחוג האזורי לקשישים, סיפרה לי על מחסום ווטש והצטרפתי לפגישה עם שתי פעילות הארגון בבית אלפא. יהודית חיה בעפולה, וממילא מגיעה לאזור, ובאופן טבעי התחברנו. מיד אחרי שיעור הקולנוע או לפניו אנחנו נוסעות לסיור".


עד כמה משפיעה הפעילות של הנשים המסורות קשה למדוד. את ההערכה להן בציבור הישראלי אפשר רק לנחש, ואת השנאה אפשר למצוא בתגובות על כל כתבה שעוסקת בנושא.


החיילים מכירים לרוב את נשות מחסום ווטש שמגיעות למחסומים. הנשים עונדות תג ומתקרבות למחסום. משהו נדרך בחיילים אבל נראה שהם כבר רגילים לנוכחותן, ואולי גם קצת נהנים מ"שבירת שגרה" בלתי מאיימת שכזו. כשנשלפות מצלמות, מתקרב אלינו מפקד המחסום. כל פעם מחדש מפתיע להיווכח כמה צעיר יכול להיות מי שנושא בתואר כזה. תמיד גם נדמה במצבים כאלה, שהמפגש הבלתי אמצעי עם אזרחים מהשורה מעורר בחיילים משהו שלא מתעורר בהם בפעילות השגרתית, שכוללת מפגש עם פלסטינים, עם חיילים כמוהם ועם מפקדים; לכך הם מאומנים ורגילים".


אני מתעניין בחיי השגרה במחסום.


איזה עיתון אתם קוראים?
"ידיעות מגיע כל בוקר לבסיס".


ומה שומעים ברדיו?
"אין רדיו במחסום".


נדמה לי דווקא שזיהיתי צלילי מוזיקה, ובינתיים המפקד הצעיר מבקש לא לצלם ומתרחק.


אורי, המלווה בצוות צילום וידיאו, חבריו ללימודים, עומד ליד סבתו אבל נד בראשו. "סבתא, זה סיפור נורא יפה ומרגש", הוא אומר, "אבל הוא לא בדיוק נכון, יכול להיות שהיה מקרה דומה אבל את קצת הגזמת פה".


מאוחר יותר יסתבר, שהשירות בשטחים אכן היה בשבילו נקודה לא פשוטה בחיים. הוא כבר אחרי הטיול להודו וכעת סטודנט במכללת עמק הירדן, וזו לו הפעם הראשונה שהוא עובר את הקו הירוק מאז היותו חייל. "קראתי להם 'השטחים המקוללים' ונשבעתי לא לחזור לכאן", הוא אומר.


ומה החזיר אותך?
"מה שהביא אותי היום לכאן זה האהבה לסבתא שלי, כמובן. אני לא מתעסק בפוליטיקה".


"לא למחסומים", כך נקרא ארגון מחסום ווטש בתרגום ישיר מהשם בערבית. נשמע קצת יותר אופטימי, אבל ברור שאופטימיות היא לא אחד מהרגשות החזקים בקרבתם.


דפנה בנאי מספקת סיפורים בלי סוף על ההתנהגות במחסומים, למשל, על כך שהעונשים הקשים ומערכת הצדק המוטה הצליחו ב"צריבת התודעה", וכן שהמשמעת העצמית של הפלסטינים מהשורה מדהימה לפעמים. גם אם המחסום פתוח ולא מאויש במקרה או בכוונה, מספרת בנאי, הם יעמדו ויחכו לחיילי צה"ל כדי לא להסתכן בעונש.


אחד החיילים במחסום טוען שהוא לא נמצא שם מבחירה, ולדבריו, מרחם על מי שבא לשם ככה סתם, ובטח כדי לחגוג יום הולדת. הוא מאמין שגם כשהוא יהיה בן 89 יעמדו המחסומים על תלם. קשה להאשים אותו בפרספקטיבה היסטורית, אבל יש משהו בדבריו. אנינה מקווה שעד יום ההולדת הבא שלה כבר לא יהיו מחסומים.


המסיבה הקטנה התפזרה וכל אחד חזר לעיסוקיו. אחד מהנוכחים יגיע בתוך שעה וחצי ללימודיו באוניברסיטת באר שבע, שני חוזר ללימודים במכללת עמק הירדן, שלישי שב לעבודתו במפעל בקיבוץ. נראה שאף אחד מהם לא ייעצר במחסום כלשהו בדרך, אף על פי שכולם יחצו את הקו הירוק. החיילים, הפלסטינים ונשות מחסום ווטש ימשיכו גם הם בשגרה, רחוק מהתודעה, בינתיים.


ואנינה תחזור הביתה, לאוספים הגשמיים והאנושיים שלה. כאמור, היא עדיין עובדת כחברת צוות בשירות הפסיכולוגי בתחנת העמקים בעין חרוד. את המסיבה ערכה השנה בתקווה, שבשנה הבאה לא יהיו עוד מחסומים. אקט לא שגרתי לטובת השלום. מי יודע, אולי הוא יתרום משהו.

 פורסם ב"הדף הירוק", 23.12.2010
והנה גרסה של בת משפחה של אנינה, הפעם באנגלית

מצעד הגאווה

מדינת ישראל קידמה את "יום זכויות האדם" הבינלאומי במיטב חוקים גזעניים והצהרות רבנים מקוממות.

5,000 איש צעדו בתל-אביב כדי לציין את היום ולמחות. אז מה זה זכויות אדם בעצם?

"מה זה זכויות אדם?" שאל אותי איש מבוגר עם מבטא רוסי קל שנתקל בהתכנסות הצועדים בשדרות רוטשילד בצהרי יום שישי האחרון. הוא דווקא נדמה מתעניין ובאמת רצה לחקור ולקבל תשובה מוסמכת, אבל הרעש שעשו מאות הפליטים (מבקשי מקלט? מסתננים? תלוי את מי שואלים) שהגיעו מאורגנים להפליא לצעדה הפריע לנו לנהל שיחה.

פול. הפליטים הצטיינו במורל

חברי פול, פליט מסודן, משאיל ממני ספרים לעיתים. הוא כבר שלוש שנים בארץ וקורא גם בעברית ואנגלית, אבל כל פעם מחדש שואל אם זה בסדר ללכת עם הספרים ביד, באופן גלוי ברחוב. מסתבר שבמדינתו זו לא זכות אדם בסיסית, וזה בעיקר תלוי בתוכן הספר.

אני מניח שגם להפגין ולציין את יום זכויות האדם הבינלאומי אסור בסודן ובאריתריאה, ואולי דוקא בזכות זה נדמה שהתלהבות קהילת הפליטים הייתה רבה כל כך במצעד בשישי. הם התכנסו בהמוניהם, וזה היה מחזה מרנין. הם גם מקבלים את הציון הגבוה ביותר, בזכות שמירה על מורל גבוה, שכלל תס"חים בפיקוד חברי הארגונים שדואגים להם, כמו אס"ף, מוקד סיוע לעובדים זרים, ובעיקר המרכז לקידום פליטים אפריקאים (ARDC). כמשתמע, הם מקבלים את הניקוד בזכות המשמעת שלהם ופחות בגלל האינדבדואליות והיצירתיות, נאמר.

קבוצות רבות מספור הגיעו (יותר מ-60 מוזכרות באתר האינטרנט של המצעד) להפגין לציין את יום זכויות האדם הבינלאומי, ואחרי ההתכנסות החלו הצועדים לרדת במדרון הלא חלקלק של רחוב מרמורק (הגשם הגיע רק בסוף העצרת) ולצעוק סיסמאות נגד המדרון החלקלק בו מצויה הדמוקרטיה שלנו, ובעיקר נגד מכתב הרבנים שפורסם בשבוע שעבר וקורא לציבור לא למכור ולהשכיר דירות לערבים.

ראשונים לצעוד היו דווקא אנשי מרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית, שלטענתם אחת מזכויות האדם היא להיות פמיניסט. גם לחד"ש, מרץ, אנשי שייח ג'ראח ואל-ערקיב הייתה נוכחות יפה ומשמחת במצעד. בהתחשב בכך שימי שישי בצהריים הם המועדים הקבועים של הפגנות הארגונים הקטנים יש לקוות שהמאבק בשטח לא נפגע כתוצאה מאיחוד הכוחות ברחובות תל אביב, שידעו כבר לא מעט מצעדים והפגנות מכל הסוגים.

גם הזכות לחיות עם בחיר ליבך ולקבל את הסכמת המדינה לכך היא זכות אדם בסיסית, לא? ארגון "משפחה חדשה", שרוב חבריו חיים כנראה בין אבן גבירול לדיזינגוף, שלח גם הוא נציגים, רשמיים ולא רשמיים. למשל אודי והילית מתל אביב, שקיבלו את תעודת הנישואים רק אחרי התערבות הארגון. הילית עשתה הכול לקראת החתונה, פרט מהטבילה במקוה, והרבנים האחראים לא שעו להפצרותיה לאשר את הנישואים בכל זאת, עד שהארגון החשוב התערב.

ומה עם גלעד שליט? אין ספק שלשבת בשבי האויב זה שלילה מוחלטת של זכויות האדם, והיה מעניין ומשמח לראות גם מעט מנושאי דגל המאבק למען שחרורו מהשבי צועדים בראש. מצד שני זה גם היה קצת עצוב, כי צעיר שאילתר שלט למען זכויות לחייזרים הכניס קצת פרופורציה לתקווה.

אחרונים חביבים צעדו אנשי "אם תרצו", שניסו לזנב במצעד והגיעו במצב רוח קרבי אבל ממושמע. פליט שהתעלף רגע לפני שהם יצאו לדרך העלה בחלקם את החשד כי מדובר במתחזה שנועד לפגוע בהפגנת הנגד שלהם. מזל שרובם חובשים קרביים והוא בכל זאת קיבל טיפול הולם והתאושש.

בפינת רחוב אבן גבירול ורחוב הנביאים התלוננה באוזני אישה מבוגרת על כך שהמצעד פוגע בזכות אדם בסיסית שלה – חופש התנועה. מסתבר שהתנועה ברחוב נעצרה ולכן האוטובוס לו חיכתה בושש מלהגיע. הייתי מציע לה לדבר על כך עם דב חנין, שסיעתו בעיריית תל אביב היא כנראה נושאת דגל התחבורה הציבורית בארץ. גם אנשי "השמאל הלאומי" היו שם. רגע, השמאל הלאומי? מה הם עושים פה בעצם? ובכן, מסתבר שהם באו לקדם הפגנה אחרת, שנערכה ביום המחרת. ואיכשהו הצליחו להתברג בכל זאת למצעד עצמו, במקום להצטרף ל'אם תרצו'. אני מניח שלפחות הם עצמם לוקחים את המלה "שמאל" בשם התנועה ברצינות.

השיפוצניק בפינת רחוב קפלן לא הזדהה פוליטית אבל סיפר שהוא בן לאיש אצ"ל. הוא דווקא תומך בהגנה וסיוע לפליטים, כלקח מהשואה היהודית. לויכוח הגדול והקלאסי של השמאל והימין בארץ לא הגענו, אבל הרי כולנו יודעים שלא חסרות בעיות אחרות. הוא בעיקר שמח שהגיע מחולון על הטוסטוס ולא במכונית, כי הפקקים של יום שישי בתוספת סגירת הרחוב המרכזי למען המצעד הבטיחו עומסי תנועה קשים בדרך חזרה לביתו.

יואב מארגון בצלם מותקף נאלץ לא אחת להגן על מפני התקפות מילוליות על רקע פעילותו בארגון, ואומר שהוא הרגיש כמו במצעד גאווה.

פול, אגב, מעדיף בסופו של דבר בכל מקרה שקית אטומה כדי לקחת את הספרים. 

פורסם ב"דף הירוק", 16.12.10

אימה'לה

על "סרט האימה הישראלי הראשון" (פורסם בזמן תל-אביב, מעריב)

ההומור, הקצב, הדם והאירוטיקה שנדרשים מהז'אנר נמצאים שם, אבל "כלבת" לא מצליח לספק יותר מבידור לבני הנעורים. אם עברתם את גיל 18 תגלו שזו פשוט קומדיה של טעויות, עם הרבה דם

מתוך הסרט. לא נעשה שימוש באופי המסעיר של המחלה 

מתי הפך סופית המושג "סרט אימה" למילה נרדפת ל"סרט נעורים"? לא ברור, אבל בטוח שסרט האימה הישראלי הראשון, "כלבת" שמו, נעשה הרבה אחרי הנקודה הזאת בהיסטוריה של הקולנוע. מזל שחלק מהדרישות של הפורמט הזה הן קצב מהיר, הומור טוב ואירוטיקה נעימה, אחרת לא היה נשאר הרבה עניין בסרט, אלא אם עוד לא עברתם את גיל 18.

הייתה אמנם הבטחה, ולרגעים היה נדמה שהלילה יורד והדמויות - מנותקות אחת מהשנייה, פצועות ומדממות - מאבדות את האנושיות שלהן, והאימה מתחילה סוף סוף. אבל אז בדיוק נגמר הסרט.

בלילה הוא בעצם נפתח: בחורה כלואה במלכודת חשוכה ביער נידח ואחיה מנסה לחלצה. כמו בתא וידוי הם ממלמלים משהו על חטא נורא וגם על כך שברחו מהבית. אחיה נעלם, ובהמשך חובר לדמויות נוספות שמשוטטות ביער.

כל השאר כבר מתרחש באור יום וכולל זוג יערנים, שוטר טוב שמשחק רע (ליאור אשכנזי), שוטר רע בתצוגת משחק טובה (דני גבע), ארבעה צעירים צפונים בג'יפ (כולל בלונדינית ולסבית), שיסתבכו עם השוטרים ובינם לבין עצמם, ומערכות יחסים טעונות בין פחות או יותר כל הדמויות ואפילו עם כאלה שאינן נכנסות לפריים.

גם את ה"רוצח הפסיכופט" רואים כמה פעמים, (לבוש בסרבל טיסה, אגב. סוג של הברקה), אבל פרט לכך דמותו נשארת חסרת השראה, זהות ואופי והוא בעצם לא רוצח אף אדם בסופו של דבר (זה לא ספויילר כי רוב הדמויות בכל זאת מתות בסופו של דבר). אבל זה משאיר את הסרט בלי איש רע וזו רק בעיה קטנה, כי גם גיבור, או "איש טוב", בעצם אין.

העלילה מסתבכת אבל נשארת בגבולות היער והשמש לא שוקעת לעולם. יצרים ויחסים מגוונים מתעוררים בין הדמויות ומניעים את העלילה. הסרט לא משעמם לרגע ואף מותח לעיתים, אבל חלק מהמתח ניבנה כהכנה לקתרזיס הסופי, שאף פעם לא מגיע, ואם כן הוא קלוש, סתמי לעיתים ומאכזב לרוב.

היוצרים, לפי דרישות הפורמט, שיבצו בדיחות שכוללות התייחסויות לשחקנים שמאחורי הדמויות, לסרטי קאלט ישראלים כמו "מבצע סבתא" וגם ל"החמישיה הקאמרית" (אולי זו הנוכחות של מנשה נוי שעשתה להם חשק).

האכזבה הכי בולטת היא אולי זו הנובעת מההבטחה שבשם הסרט. השם המצוין, וגם מהלכים מסוימים בעלילה, עשו רושם כי יהיה שימוש במחלה החייתית, המידבקת, המסעירה והארוטית הזו, שמעלה ריר בפיהם של כלבים ודומיהם ואף גורמת להם לנשוך כדי להעבירה הלאה, רגע לפני מותם. אבל הסוד הנורא שמתגלה לקראת הסוף אינו קשור אליה ולא נעשה שימוש בהשלכות המרתקות שלה כדי להעשיר את העלילה. אין בסרט אפילו איזה הגיון פנימי, חולני ורצחני ככל שיהיה, ואם היתה איזו יומרה להציף רבדים נוספים - חטא ועונש, טוב ורוע, אנושיות וחייתיות – שום דבר מזה לא בא לידי ביטוי בתוצאה הסופית.

כלבת

אהרון קשלס ונבות פפושדו

ליאור אשכנזי, אניה בוקשטיין, עופר שכטר, יעל גרובגלס, רן דנקר, ירון מוטולה, ליאת הר לב, מנשה נוי, דני גבע.

יצא לאקרנים ב-1 בדצמבר, 2010.

נדרשו לנושא:

ככה נראה הטריילר

אורי קליין בהארץ ממש בעד אבל הפעם לא ממש משכנע לטעמי.

אורון שמיר מצא דברים טובים בעכבר און ליין (אבל באופן כללי "העיר" קידם את הסרט)

שניצר הגזים לגמרי ב-nrg

ודני סגל הגזים לכיוון השני בנענע10