מולי סוויני בתיאטרון החאן

מימין: יואב גל, אורית גל, אבי פניני , צילום: ויטלי פרידלנד

ההצגה "מולי סוויני" מתרחשת רחוק מכאן, באירלנד, וגם נשארת מרוחקת. היא לא עוסקת בדילמות רגילות של בני אדם רגילים, וגם הסגנון שלה מנוכר, מה שמצריך סוג שונה לגמרי של קשב. למי שמסוגל לקשב מהסוג הזה, הגמול הוא עצום.

העלילה מבוססת על מקרה אמיתי, שהתפרסם בעיקר הודות לחשיבות הרפואית שלו. אישה (מולי סוויני) שאיבדה את ראייתה בגיל כמה חודשים מגיעה בגיל 40 לרופא עיניים שמבטיח להחזיר לה את מאור עיניה. אם יצליח, זה ייחשב למקרה נדיר שעד לאותה תקופה תועד רק 20 פעם בהיסטוריה הרפואית. הרופא המזדקן שמח לקפוץ על הסיכוי לתהילה, וגם מהקסם הנפשי והפילוסופי של המקרה, שנותן הזדמנות לעקוב אחר השינויים בתודעה אנושית בוגרת - שהתפתחה מגיל אפס כמעט על ידי ארבעה חושים בלבד - מיד אחרי שנוסף לה גם המימד הויזואלי.

השאלה שפותחת את הדיון הפילוסופי בעניין היא האם עיוור, שמכיר את ההבדל בין קוביה לכדור דרך חוש המישוש, יצליח להבחין ביניהם, הפעם בלי לגעת, אם ייפקחו פתאום עיניו. התשובה היא, לרוב, לא. את זה אפשר ללמוד כבר מהתוכניה כך שזה אינו ספוילר. אם כבר לא-ספוילרים, אז אפשר לגלות שהראיה אכן תושב לגיבורת המחזה, אך באופן חלקי.

המתח הדרמטי שמניע את העלילה נסוב אמנם סביב סיכויי ההצלחה של הניתוח והדרך בה תתמודד מולי עם המציאות החדשה שתתגלה למול עיניה, אבל המיוחדות של ההצגה היא לא בעלילה אלא דוקא בסגנון המיוחד של הכתיבה והבימוי. זוהי הצגה קאמרית, בה משחקים בסך הכול שלושה שחקנים (וסטטיסט) שלא יוצרים בינם לבין עצמם קשר. בעצם, מבחינה צורנית, ההצגה היא נסיונית כמעט. שלושת הדמויות ממוקמות בשלושה קצוות של הבמה. האשה, מולי סוויני, אומנם עומדת באמצע הבמה, אבל משקלה הרגשי בעלילה לא עולה בהרבה על זה של הרופא או של בעלה, פרנק סוויני.

שלושת הדמויות מספרות את הסיפור במקביל, לפעמים ממש בעת ובעונה אחת, במונולוג ארוך, שנחתך רק על ידי דמות אחרת, לעיתים אפילו באלימות. הסגנון המונולוגי (אחד מהמאפיינים הבולטים של מחזותיו של בריאן פריל) מעצים את תחושת הניכור כמובן, וביחד עם הבחירה בתבנית הראשומון הופך את "מולי סוויני" להצגה מיוחדת בה נמצא דוקא הסיפור במרכז, ולא מולי עצמה, או אחת מהדמויות האחרות. סך כל הרושם שהיא משאירה הוא מפגש מטריד, קצר וחד פעמי, בין שלוש דמויות תלושות שהגורל מספק להן הזדמנות לצאת מהבדידות.

השחקנים מצויינים, ודוקא נגישים. אורית גל מגלמת את מולי, אבי פניני (הרופא) ויואב היימן המעולה את בעלה של מולי. כל אחד מהם בעצם מופיע כאילו הוא בהצגת יחיד והם עושים זאת בצורה משכנעת מאוד. גם התפאורה מיוחדת ומרשימה ויחד עם התאורה הופכות רגעים מסויימים למרגשים באופן כמעט בנאלי, אולי כפיצוי לניכור השולט בבמה. הניכור נוכח בעוצמה מכיוון שלמרות שמדובר בדרמה עם מאפיינים טראגיים, המחזה ממעט מאוד ללחוץ על בלוטות הרגש. תוך כדי צפייה, הדבר נחווה לעיתים כבעיה. הקושי להבין אם זו כוונת היוצרים או שמשהו פשוט לא עובד כמו שצריך מלווה את הצופים לאורך המחזה ומשאירה אותם במתח תמידי. סימן השאלה הזה לא מתפוגג עם רדת המסך, וזה לא סימן השאלה היחיד שנשאר בתום הצפיה, וטוב שכך. צריך הרבה אומץ כדי להעלות הצגה מהסוג של "מולי סוויני" ועל כך מגיע לתיאטרון החאן ציון לשבח. זוהי הצגה מאתגרת ותובענית, שדורשת סוג שונה לגמרי של קשב ממה שהקהל בארץ מורגל לו, והתוצאה היא הצגה מטרידה. במובן החיובי של המילה.

ואולי זה פיצוי מודע לכך שהמחזה עצמו מוזר, אולי אפילו מוזר מדי לטעמו של קהל ישראלי. לפחות מבחינה זו, המוזרות, צורת ההגשה של "מולי סוויני" מתאימה לתוכן.

הדמויות של פריל נאבקות אחת בשניה על מקומן במחזה, וכמעט חוטפות את תשומת לב הקהל, לסירוגין, כדי לספר את זוית הראיה שלהן לדברים. הביטוי "זוית ראיה" מקבל פה משמעות נוספת כמובן, ונדמה שישנם עוד הרבה אלמנטים חכמים שכאלה באופן הכתיבה של פריל. הבעיה היא לפעמים הרגשה של חוסר מיקוד, מה שיכול להפריע לקהל, אבל נדמה שבתפיסת התיאטרון של פריל גם חוסר המיקוד הזה מתייחס באופן מכוון לחוסר יכולת המיקוד של עיניה של סוויני. יש שיאמרו שמדובר בהתחכמות והתוצאה לא קוהרנטית מספיק. יכול להיות שזו הייתה כוונת המספר, ואולי הוא פשוט ניסה לעשות משהו בלתי אפשרי. אני חושב שהוא הצליח.

המציאות שנגלית לעינינו לעיניה של מולי מורכבת מגבר מבולבל לו נישאה רק לאחרונה, שמתמסר לטיפול בה אבל מצפה לתוצאות מהירות וצפוי לאכזבה. והרופא, מיוסר ומלא חרטות שקופץ על ההזדמנות להתפרסם בזכות המקרה הנדיר אבל בזכות גילו ונסיונו מודע לסיכונים ומגביל את אחריותו לטיפול הרפואי בלבד. עם ההשלכות האחרות מתמודדים מולי ובעלה, ביחד ובעיקר בנפרד. האופי החסכני והמונולוגי של המחזה גורם לנו, ממש כמו לגיבורה, להפעיל את הדמיון כדי לנסות לראות מעבר למתרחש. וזו כמובן אמירה ארס פואטית מובהקת.

חוש הראיה הוא נושא אהוב על יוצרים. מאז משל המערה של אפלטון, דרך דמותו של טרסיאס ב"אדיפוס המלך" ועד "רוקדת בחשיכה" של לארס פון טרייר, שימש החוש הזה, אינסטינקטיבי ומובן מאליו לכאורה, כדרך לעיסוק במציאות מול מציאות יחסית ובאמת מול בדיה. במולי סוויני הופך חוש הראיה לנושא עצמו, עד כדי כך שניתן למששו כמעט.

המחזאי בריאן פריל נולד ב-1929 ונחשב לאחד מגדולי המחזאים האיריים אי פעם ובעיני כמה גם לגדול המחזאים בשפה האנגלית החיים כיום. הוא חי בצפון אירלנד ומנהל את תיאטרון "פילד דיי ת'יאטר קומפני" וכתב עשרות מחזות וגם סיפורים קצרים, תסריטים וספרים. בתוכניה המעניינת של ההפקה החדשה כותבת מתרגמת המחזה, מרים יחל-וקס כי פריל עבר מכתיבה בשפה האירית לשפה האנגלית וגם מכתיבת פרוזה לתיאטרון, וגם חשף את ההתלבטויות שלו בכל שלב. פריל הוא יוצר שכלתני מאוד, מודע ומנומק. השפעת הפרוזה על כתיבתו ברורה, וב"מולי" הוא בעצם מעתיק את טכניקת הראשומון, הרווחת באמנות הפוסט מודרנית, לבמה. פריל מוסיף עליה גם טכניקה פחות ידועה ונקראת הצגה מונלוגית, וכך, לטענתו. מנסה להתמודד עם מגבלת הלשון ולהשתמש דוקא בהיעדר הפעולה הדרמטית כדי להעצים את הדרמה.  

הגישה האוונגרדית לתיאטרון ב"מולי סוויני" מתבטאת בעיקר בכך כי היוצר בוחר להעמיד במרכז המחזה (אותו כתב ב-1994) לא את מולי עצמה, וגם לא את בעלה או רופאה, אלא דוקא את הסיפור. שלושת הדמויות ממוקמות בשלושה קצוות של הבמה. האשה, מולי סוויני (אורית גל במשחק מרשים), אומנם עומדת באמצע הבמה, אבל משקלה הרגשי בעלילה לא עולה כמעט על זה של הרופא (אבי פניני במשחק טוב) או של בעלה, פרנק סוויני, שמגולם על ידי יואב היימן המעולה.

ככל שנוקפות השעות מרגע היציאה שלי מהאולם המקושת של תיאטרון החאן, אני נתקף הערכה גדולה יותר למעשה האמנות הזה. את העובדה שלקראת סוף ההצגה, שאורכה כשעה וחצי, כבר נעתי במושב בעצבנות (ונדמה לי שלא הייתי היחיד) אני מייחס להרגלי צריכת התיאטרון שלי, והיצירה מצטיירת לי יותר ויותר כהצצה מרתקת לתיאטרון בריטי מודרני במיטבו.

 ואם כבר תוכניה אז שווה להזכיר את ההשקעה המרשימה בחוברות המהודרות שמופקות עם כל הצגה גדולה, והרושם הקצת בזבזני שהן משאירות. בהרבה מקרים ניכר שהמשאבים הופנו בעיקר לאיכות הדפוס ומספר הדפים, ופחות לתוכן אמיתי. במקרה הנוכחי היה בהחלט ניתן להסתפק בארבעה עמודים צנועים.

פורסם בעכבר העיר אונליין (בנוסח מקוצר)

"תש"ח": משרתים נאמנה את הטקסט המצוין של יורם קניוק

הבחירה לעבד לבמה את תש"ח של יורם קניוק אינה מובנת מאליה. קודם כל היא חשודה באופן מיידי בפופוליזם. ספרו המונומנטלי על חלקו של הכותב במלחמת 48' אך זה יצא מרשימת רבי המכר וקניוק עצמו נמצא בתקופת פריחה, מה שעלול לקרוץ למי שמחפש אילן גבוה להתלות בו, אולי כדי למשוך קהל. גם מבנה הספר - מעין זרם תודעה המנסה לתאר תקופה בהם החיים חלפו לנגד עיניו של הכותב כמה וכמה פעמים - מתאים הרבה יותר לעיבוד לסרט מאשר לתיאטרון.


אבל נויה לנצט, המחזאית והבמאית שעיבדה את "תש"ח" והתאימה אותו לבמה הקטנה וללהקה הצעירה של תיאטרון חיפה, מעידה כי קראה את הספר בנשימה עצורה - וכך בדיוק ביימה את ההצגה. החיבור העמוק של לנצט לטקסט, וכמובן שהטקסט המצוין עצמו, טוענים את ההצגה ברגש ועוצמה. לנצט נשארה נאמנה ככל האפשר לטקסט, והוא מדוקלם בידי השחקנים הצעירים לאורך ההצגה, תוך כדי המחזה של הקורה בו. זה עלול להשמע אילוסטרטיבי וילדותי אמנם, אבל גם פה ההתלהבות (הפעם של צוות השחקנים) והשימוש הנכון בתפאורה, תאורה ומוזיקה, הופך את "תש"ח" לחויה מדויקת.




מופע תת-מודע זמני


לנצט בחרה לפזר את התפקידים על פני השחקנים, כך שאף אחד מהם לא מזוהה לאורך יותר מתמונה אחת עם הגיבור - או עם כל דמות אחרת. האפקט המרשים שנוצר הוא עלילה העשויה קרעים וטלאים של זיכרונות שמתאמצים לצוף מהעבר אל הבמה, ממש כמו בספר. העריכה הצולבת, הפלאשבקים והקטעים בהם המספר ואחרים מערערים על אמינות הזיכרונות הופכים את החלק הראשון של ההצגה למבלבלת אמנם, ולעתים הקצב שלה הופך מסינמטי לוידאוקליפי ממש. אבל בחלקה השני היא הופכת ממוקדת ומכינה את הקהל לסצינה שגם בספר הייתה הגרעין הרגשי.


התפאורה הפשוטה (לילי בן נחשון) משחקת תפקיד חשוב בהצגה. היא כוללת חלל אחד כהה ומלוכלך, משהו שמזכיר מקלט או בונקר מוזנח ומייצר התרחשות המתקיימת קודם כל בפינות החשוכות של מוחו ונפשו של המספר. פס הטקסט בו כתובות מילים בלתי ניתנות להפרדה (מסתברות כשמות המקומות בהם התקיימו הקרבות בהן לקח חלק המחבר) נשמע אולי כמו פתרון קל מדי כדי לנסות להמחיש תת מודע - אבל איכשהו זה עובד.
עומר זוננשיין ורון ריכטר מצטיינים במשחק, וגם היתר עושים עבודה סבירה, אבל דווקא במקום הזה נדמה שהבמאית יכולה הייתה לתת יותר דרור לעיבוד, והבחירה שלה בסופו של דבר שמרנית. למשל השחקניות: הנשים בהצגה למעשה מתפקדות כשחקנים, ואין כמעט שום ביטוי לכך שהן לא גברים. בהתחשב בטקסט, אמנם קשה לחשוב על דרך שהבימאית הייתה יכולה להשתמש בהן, אבל העובדה שהיא בחרה להתעלם מנוכחותן (בכך שהפכה אותן לשחקנים מהשורה) מדגימה את המגבלות של תאטרון קטן עם צוות קבוע – נדמה שלכולם מגיע תפקיד וכולם יקבלו אחד גם אם זה לא משרת את המחזה.


צורמת עוד יותר ההתעלמות ממוצאו של השחקן רביע חורי. השימוש בנוכחות שלו יכולה היתה לקבל מימדים סימליים וצורניים משמעותיים הרבה יותר אם הבימאית הייתה מרשה לעצמה עוד קצת חופש בעיבוד. מצד שני, הבחירה שלה לדבוק בטקסט המקורי מובנת וראויה, ודווקא המקום בו היא הרשתה לעצמה לחרוג נשאר קצת קלוש ותלוש (תרגום קל וסמלי לערבית) ואולי עדיף שהיא נשארה נאמנה למקור.
מי שסובר כי התאטרליות הרגה את התאטרון אמנם ייצא באותה הרגשה גם הפעם - כי המשחק כאן הוא בדיוק מהסוג הזה - אבל גם כאן שיחק המזל או השכל ליוצרים, כי הכוריאוגרפיה והאווירה כללית מזכירות קצת להקה צבאית, מה שמוסיף להצגה נופח אירוני. גם למי שטוען כנגד השתלטות אסתטיקה של קליפים על התיאטרון יהיה מה לומר נגד העיבוד של "תש"ח" - וכבר נשמעו טענות כי בעצם מדובר במעין "ואלס עם באשיר" על הבמה. אבל התאורה הדרמטית, המוזיקה העוצמתית וקצב ההתרחשויות מתאימים ומשרתים את הטקסט במקרה הזה, ובהחלט מתאימים לאווירת הספר, שהמוזיקה משחקת גם בו תפקיד חשוב מאוד.


רגע, הקניוק הזה, הוא שמאלני?


ביציאה מהאולם הופתעתי לגלות כי היו צופים שהתעקשו להתייחס לעמדה הפוליטית המוצגת, לטענתם, בסיפור. הם מן הסתם לא קראו את הספר עליו מתבסס המחזה ולא כל כך ידעו למה לצפות, ובכל מקרה מפספסים לטעמי את עיקר הספר ולכן גם ההצגה: מדובר בטקסט ציוני ממדרגה ראשונה. מגן הדוד שצייר קניוק אחרי המלחמה, ומשמש עטיפה לספר ובכרזה להצגה הוא אולי מטושטש קצת, אבל בכל זאת נוכח ומתריס, וכך גם ההתרחשויות בספר ובהצגה. קניוק אולי לקח צעד קדימה את הקלישאה "יורים ובוכים" - אבל הוא גם העמיס עליה מטען, תוכן ואמינות שנובעת דווקא מתוך הלם הקרב וההכרה בחוסר האמינות של הזיכרון עצמו. בכך מחזק הספר גם את ריבוי הנרטיבים הקשורים למלחמת תש"ח, לציונות ולנכבה, והופך את זה הציוני לאפשרי ואיתן יותר.
למי שקרא את הספר ההצגה מהווה מעין תזכורת חיה ומרגשת, ומשתמשת בפשטות ובלי יומרות מיוחדות בפוטנציאל הדרמטי האדיר שטמון בספר. מי שלא הספיק לקרוא עשוי לשקוע בניסיון להבין את ההתרחשויות וזה עלול להיות מאתגר אבל באופן שבהחלט מוסיף לעניין ולחוויה. הטקסט החשוב, הקצב הרצחני של הבימוי והמשחק, התפאורה הפשוטה וגם העריכה המוזיקלית הופכים את העיבוד לשעה ורבע מרתקות ואפקטיביות.
(פורסם בעכבר העיר אונליין)

תש"ח - כל הפרטים

"אוכלים": ההצגה יוקרתית, הפוליטיקה בשקל

למרות שנתוני הפתיחה המעולים - טקסט של יעקב שבתאי, שחקנים מצוינים - לא מאכזבים, "אוכלים" של החאן הוא לא כל מה שהוא היה יכול להיות. המוסרנות והאלגוריה הפוליטית השקופה להחריד של סיפור כרם נבות מול שחיתות נדל"נית וכיבוש צבאי מרדדים את המסר במקום לחזק אותו


מאוד קיויתי להצטרף למחמאות שניתכות מכל עבר על "אוכלים", הצגה קומית על פי מחזהו של יעקב שבתאי, בהפקת תיאטרון החאן. אבל הביקורות המשבחות הן מהומה רבה על לא דבר, ובעצם נפלו ברשת של ההצגה עצמה, שגם היא בסך הכול סוג של פול גז בניוטרל.

ובכל זאת, המחזה והביצוע (הועלה לראשונה ב-1979 באותו התיאטרון) רחוקים מלהיות גרועים. העיבוד של יעקב שבתאי (שידוע כמובן בעיקר בזכות פועלו בתחום הפרוזה, וקצרה היריעה כאן מלפארו ולהללו) לסיפור כרם נבות נעשה ביד בוטחת ומיומנת, ממש לפי הספר. שבתאי החליט להתרכז בנעשה מסביב לשולחן המלך אחאב עם אשתו איזבל, בזמן שהם רוקמים את המזימה נגד נבות. הוא מספר את המעשה דרך הדיאלוג שלהם, ולפעמים גם נדמה שהוא מצליח לחדור את מעבה העלילה ולחלץ ממנה עניין חדש.

עוד שניה בא מוסר ההשכל

---

נדמה שבהתחלה אחאב (יהויכין פרידלנדר) ואשתו (נילי רוגל) מתמודדים בעצם עם אובססיה או דיבוק. הרגשה לא נעימה אופפת את הבחירה להציג את האישה כמרשעת אולטימטיבית, אבל האספקט הזה לא זוכה לפיתוח. בטוח שבתקופת מלכים א' זה לא נראה מוזר, אבל כנראה שגם ב-1979 לא. גם איזה פאן קפקאי של הסיטואציה מוחמץ, וגם סוג של קשר עמוק הקיים בין אחאב לנבות לא מועצם. בסופו של דבר שבתאי דבק בסיפור התנכ"י כמעט כלשונו - מה שמותיר אותנו עם מעשיית מוסר די פשטנית.

העובדה כי הסיפור עוסק בקשר בין שלטון לאלימות וגם טומן בחובו גזל אדמות ומוסר כפול ומכופל, הופכת עיבוד חדש שלו למצע מתבקש לסאטירה עכשווית, והבמאי מיכאל גורביץ' בהחלט עושה זאת, אולי אפילו בצורה מופרזת, ורגעי האקטואליה הקלה הם לא מהצדדים הטובים של ההצגה. בין היתר ניכר דמיון חיצוני מופגן בין דמות היועץ המשפטי אליקים לשר המשפטים הנוכחי יעקב נאמן, הבלחה לרגע של צילום גדול של פרויקט הולילנד ואפילו שימוש בכיסא נמוך כדי להשפיל את נבות. כל אלה ועוד בדיחות בינוניות רבות מדי, מייצרות הרגשה של חנופה מיותרת לקהל. וזה עובד אגב. הקהל מילא את האולם ואמנם לא יצא מגדרו, אבל בהחלט נהנה וצחק לא מעט.



עוד שניה עוד ידברו על תמלוגי גז. "אוכלים" (צילום: גדי דגון)


ויש גם דברים מצויינים בהצגה, והראשון בהם הוא התפאורה. המעצבת פרידה קלפהולץ-אברהמי עשתה עבודה מושלמת ונתנה לחדר האכילה בארמון חזות מפוארת שגם מזכירה סלונים של בתי עשירים בימינו. גם השולחן הגדול שעומד במרכז הבימה ועליו מועמסים המאכלים משחק תפקיד חשוב במחזה - אולי את תפקיד הממלכה עצמה, בה עושים אנשי השלטון כעולה על רוחם. שבתאי בחר במזון המלכים כמטאפורה לשחיתות ולטובות ההנאה בהם זוכים השולטים ומצד שני לאובססיה ולמחיר אותו הם משלמים על קרבה לכוח המעוור.

גם המשחק מצוין ברובו וברור שנעשה במלוא האמונה. השחקנים שומרים על קצב רצחני והקשר ביניהם על הבמה לא יכול להיות טוב או אינטנסיבי יותר. אינטנסיביות יתר בהחלט מאפיינת את ההצגה, וכמה פעמים במשך הישיבה באולם החשוך התעורר בי רצון עז להיות עד גם לרגע של שקט, חושך, סיום מערכה, החלפת תפאורה ואולי אפילו שינוי לוקיישן.


יותר מדי, מהר מדי

---

אבל גורביץ' דחס את הסיפור לכדי שעה וכמה דקות של דיאלוגים ורבי שיח בלתי פוסקים, שמתקיימים כולם בין כותלי חדר האוכל ובין ביס לביס. שאר המשתתפים בסיפור הם היועץ שמעי (לירון ברנס) ושר המשפטים אליקים (אריה צ'רנר). בין לבין נכנס ויוצא גם מלצר (אריאל וולף) שממלא את השולחן באוכל ומספק גם אתנחתות קומיות וקריצות אירוניות על המתרחש. אחת הבעיות היא שאין צורך בהרפיות קומיות מהסוג הנ"ל, פשוט כי ההצגה שזורה רוח קומית מתחילתה ועד סופה המר, מה שמקשה לייצר רגש כלפי הדמויות ולהזדהות עם נבות, גם כשהוא יושב בגבו אלינו וממרר בבכי.




אין צורך בתוספת קומדיה עם המנה, תודה. "אוכלים" (צילום: גדי דגון)

נבות עצמו (יוסי עיני) נכנס רק לקראת סוף המחזה אחרי שהוא נקרא כדי לעבור משפט מהיר והוצאה להורג. ההופעה שלו היא קתרזיס לקהל ולדמויות, ועיני עושה את זה טוב. הוא משחק מצוין את הקורבן במה שנהוג לקרוא "מצב קפקאי", אבל שוב, הבחירה להלבישו כמו כפרי/ערבי ולהוסיף לדמות ולסיפור מימד אקטואלי, שוב מתגלה כחולשה.

בשביל הפלסטינים, המציאות הישראלית-פלסטינית עולה בקפקאיותה על כל דמיון, והנסיון לכוון לשם רק מקטין את ההתרחשות על הבמה. במקום להעצים את המחזה למימדים מיתיים, כיאה לסיפור תנ"כי בו מתנגשים טוב ורוע, יצר ותאבת בצע וגם חטא ועונש, בוחר הבמאי לנסות לצבוע את המחזה בצבע פוליטי, במובן הצר של המילה. מנגד, הבחירה בהומור המוגזם מוציאה את העוקץ הרגשי ובעוד השחקנים על הבמה מאביסים את עצמם בכל טוב, הקהל הולך הביתה בלי בשר ובלי חלב.

(פורסם בעכבר העיר אונליין)

כולם נשארו בניו

"כולם היו בני" היה ונשאר מחזה מופתי וגם ההפקה החדשה, שיתוף פעולה של הקאמרי ותיאטרון חיפה, עשויה לעילא. הליהוק נהדר, התפאורה מושלמת, המשחק טוב והבימוי מיומן. התרגום כמעט בלתי מורגש והסך הכול מרתק, מבדר לעיתים ולקראת הסוף גם מצמרר ומרגש עד דמעות.

הרלוונטיות של "כולם היו בני" נמצאת בשיא מתמיד, ואין זמן מתאים במיוחד (או לא מתאים במיוחד) להעלות אותו שוב על הבמה. המחזאי ארתור מילר הצליח לרכז בשעתיים וחצי טרגדיה שרגליה נטועות ביוון העתיקה, גופה ברנסנס וראשה במאה העשרים, והפך את היצירה (ואת עצמו) לאבן דרך בתיאטרון העולמי.

ראוי שכל דור ודור יתוודע ליצירה, שהועלתה לראשונה בארה"ב ב-1947, בבימוי איליה קאזאן, תורגמה לעברית לראשונה על ידי בנימין תמוז והועלתה ב-1949 ב"קאמרי" בבימוי יוסף מילוא. ראוי שבכל כמה שנים יתאפשר לרענן את זיכרון הקהל (ולצופים הצעירים להחשף לראשונה) לסיפור המסעיר של שתי המשפחות האמריקאיות הבורגניות, מיד אחרי מלחמת העולם השניה, שמגיע לשיא כואב ביום אחד, בהתרחשות אינטנסיבית שעוסקת באחריות אישית וחברתית, חטא ועונש, תאוות בצע והדחקה. המחזה מצליח לעסוק באמצעות הדרמה - המשפחתית בעיקרה - גם בערכים אוניברסליים של מוסר ורגש, ולעמוד על הקשר בין כלכלה ומלחמה, שלטון ומוות. העלילה מגלה את עצמה בפני הצופה בוירטואוזיות פורמת לאט לאט את התפרים ומגלה את הסודות והשקרים בתוך המשפחות, עד הסוף הבלתי נמנע.

ג'ו קלר, הדמות שמרכזת את העלילה, הוא תעשיין שהגשים את החלום האמריקאי הודות למלחמה אך גם שילם מחיר יקר – אחד משני בניו שירת כטייס ונעלם. קלר הוא בעל משפחה בגיל המעבר שמתחיל את יום המנוחה (ועלילת המחזה) שלו בנינוחות, בחצר הבית, קורא בעיתוני סוף השבוע ונהנה מאוירה רגועה - פרט לעובדה שעץ התפוח שניטע לזכר הבן שלא שב, נשבר בלילה. עץ התפוח הוא רק סמל כמובן למשהו עמוק יותר שהודחק והושתק עד לאותו יום, ומתגלה אט אט בפני הצופים.

מסתבר שג'ו נשפט והורשע בהרג חיילים אמריקאים, על ידי כך שסיפק לצבא חלקי מנוע פגומים למטוסים. בהמשך יתברר שהוא חמק מעונש, אבל שותפו ושכנו לשעבר משלם את המחיר ויושב בכלא. ביתו של אותו שכן הייתה אהובתו של הבן הנעדר, וחלק מהדרמה העצומה במחזה מתפתחת לקראת ביקורה של הבת, כשמתברר שהיא מקיימת רומן עם הבן כריס, שנשאר בחיים וממשיך את דרכו של אביו במפעל – והם מתכוונים להתחתן.

אם המשפחה כבר גילתה את העץ שנשבר בסמליות חשודה, קרוב ליום השנה להיעלמות הבן, וכחלק מהנסיון שלה לשמר את הנוכחות של בנה הנעדר ברור שהיא לא תשמח לשמוע שאחיו מתחתן עם אהובתו.

אלה הדמויות המרכזיות, וגם בין השאר מתקיימים יחסים מורכבים ומתוחים, שמורכבים מאהבה וגם שנאה, ערכים ותפיסות שמתנגשים, מעשים מוצדקים ובזויים ובקיצור – המצב הקיומי האנושי מתמצה ליום אחד של קתרזיס.

סוף המחזה טראגי וקשה ועשרים הדקות האחרונות מתוחות. הרגשות שפורצים מעלים דמעות בעיני חלק מהאנשים בקהל עד כדי דך שהמעבר למחיאות הכפיים, התשואות והתודות נראה חד מדי לפחות לצופה אחת בקהל. הצוות המצויין זכה לתשואות ורשימת התודות הייתה ארוכה. נדמה, עם זאת ששכחו אולי את האדם שאחרי הכול הביאנו עד הלום – ארתור מילר, שכתב את המחזה.

נתן דטנר משחק את ג'ו, והוא נכנס לנעליו בקלות רבה, אולי אפילו רבה מדי. הנסיון הרב שלו כשחקן וכבמאי מאפשר לו לשחק הפעם "על אוטומט", אבל הכימיה בינו לבין אוהד קנולר, שמשחק את הבן כריס (לסירוגין עם זוהר שטראוס) הופכת את ההופעה שלו לבלתי נשכחת גם הפעם.

קנולר עצמו משחק מצוין כרגיל, ונדמה שהשחקן המוכשר הזה צומח בקלות לתוך תפקידים מגוונים. הוא מופיע הפעם בדמות כריס, יורש המפעל המצליח של אביו והוא בעצם הגיבור האמיתי של המחזה. אבל באיזשהו אופן גם המשחק שלו קצת חסר ניואנסים בעצם, פרט כאמור לקשר שלו עם דמותו של אביו על הבמה.

את אם המשפחה משחקת לאורה ריבלין והיא זאת שלטעמי הופכת את ההפקה להצלחה אמיתית. ריבלין נכנסה לדמות בעוצמה עד כדי התמזגות, ומשוטטת על הבמה כמו רוח רפאים כמעט, עם השפעה מאגית על האחרים, ממש כמו דמותה המיוסרת במחזה. דוקא נטע גרטי מאכזבת קצת בתור אן דיוור, ודוקא ישי גולן, שמשחק את אחיה במחזה מבריק. גם ההופעה של ירון מוטולה מצויינת.   

באנגלית זה נשמע

את עלילת המחזה אפשר להמשיך ולפרט, אבל מסתבר שדוקא הפעם אין כל כך צורך. לחלק גדול מבני גילי, מסתבר, יש פינה חמה בלב דוקא למחזה הנדון, והם מכירים אותו דוקא בשפת המקור. משרד החינוך השתמש ב"כולם היו בני" כדי ללמד אותנו אנגלית והכריח את מי שניגש לבחינת הבגרות באנגלית בתחילת שנות התשעים (אולי עדיין?) להפגין שליטה בעלילה. כידוע לכל מי שצופה בתיאטרון בימינו, שכבת הגיל הזאת (וגם זו שמתחתיה) אינה מרבה לפקוד את האולמות.

בעצם, לחלקם, הפגישה עם "כולם היו בני" גם היתה פחות או יותר הפגישה האחרונה עם תיאטרון. הם אולי ניסו עוד פה ושם הצגה שזכתה להמלצות גורפות שהציגה ליהוק מבטיח, אבל אצל רובם יעברו שנים עד שיחלו לפקוד את התיאטרון, ואז זה כבר יהיה כנראה בשבת בבוקר, עם הילדים.

התוצאה היא היעלמות של קהל רחב ואיכותי מהאולמות. פרט למי שלומד או עוסק בתיאטרון, בני משפחותיהם וחברים, נעדרים באופן קבוע חתך מסויים וגדול של חובבי תרבות, ולא עוזרים גם מבצעים והנחות.

העלאתו מחדש של מאסטר פיס כמו "כולם היו בני" היא אולי הזדמנות לנסות לציין לפחות מרכיב אחד בסלידה שאותם אנשים - בני 25-50 נאמר, חלקם אמנים, חובבי קולנוע איכותי, אולי מכורים לסדרות טלויזיה מצוינות וגם נהנים מדי פעם ממחול, פרפורמנס ואפילו אופרה – חשים כלפי התיאטרון.

הפאתוס שמתלווה לרוב להתנהלות השחקנים על הבמה הוא אולי הגורם שהכי מרתיע רבים מהם. גם לטעמי זהו חיסרון, אבל כזה שאפשר (ולעיתים אף צריך) למחול עליו בתחום התיאטרון הקלאסי. הפאתוס המוגזם (יש יאמרו תיאטרליות, אבל החיבור הוא לא הכרחי) בא לידי ביטוי בעיקר בדיקציה כמובן. היתרונות ברורים -  כשמפרידים מילה ממילה, מגבירים את הקול ושומרים על דיקציה מושלמת, הקהל יכול להבין כל מילה. הבעיה היא שאופן דיבור הוא בדרך כלל גם מאפיין מרכזי של הדמות, וכשכל הדמויות על הבמה מדברות באופן דומה גם ההבדלים ביניהן מיטשטשים. הסיבה למאמץ לא "לבלוע" מילים ברורה, אבל התוצאה עלולה להיות הרגשה שמזלזלים בקהל. עם קצת דמיון וידע, ובהנחה שהטקסט אמין, צופה אינטליגנטי יודע להשלים משפטים כשהקונטקסט ברור.

ב"כולם היו בני" מצליחים (אם בכלל מנסים) לחמוק מהמלכודת רק לאורה ריבלין כאמור, שמאמצת קול ייחודי ואמין, וגם ישי גולן שמשחק את ג'ורג' דיוור בהצגה. וזה עוד אחוז גבוה יחסית. לרוב, אף לא שחקן אחד יצליח לצאת מהמסגרת הנוקשה. מה שמאפיין את הדמות של ג'ורג', אגב, היא תלישות והזנחה עצמית, ולכן כנראה הוא גם מרשה לעצמו להיות יותר חופשי ואמיתי, וגם פה ושם לבלוע איזו מילה. שאר הדמויות תמיד בטוחות בעצמן, שנונות ומגלגלות משפטים ארוכים מנוסחים היטב וברורים. וזו לאו דוקא מחמאה.

זו אחת הסיבות שהפקות כאלה לא מושכות את דור הביניים ולא עוזרות בהקמת דור חדש ואיכותי של חובבי תיאטרון ישראלים – משהו שנדמה לי שכל העוסקים בתחום מרגישים כי חסר. וההפסד הוא של כולנו.

"כולם היו בני" היא קפסולה מרוכזת של כל מה שהתיאטרון הרפרטוארי יכול לספק, על היתרונות והחסרונות שבו. ההצלחה האמנותית של הפקה מהסוג הזה צפויה וראויה. גם הקהל ימשיך למלא את האולמות. גם ברור למה משרד החינוך תומך בדרכו במחזה – הוא מהווה הצגת תכלית מצויינת לקשר ההדדי בין אמנות ואזרחות. אבל מותר להשקיע מאמצים גם בהפקות יוקרתיות שימשכו את פלח הקהל היוקרתי שנמנע בדרך כלל להגיע לתיאטרון, ומפסיד קלאסיקות כמו הנ"ל.

"סוף טוב": לדבר על סרטן ולא להגיד עליו כלום

יפתח קליין בתפקיד דוקטור כץ. יבש מתמיד

לכתוב מחזה אוטוביוגרפי על התמודדות עם מחלה קשה זה מעשה אמיץ - ולכן חבל כפליים ש"סוף טוב" של ענת גוב כותב את הסרטן בדרך הקלה. הטקסט שבו הדמויות הפלקטיות מתמסרות הוא בעיקר אינפורמטיבי, כך שהשאלות הבאמת חשובות פשוט לא עולות לדיון

איך, איך קורה שדווקא הצגה כמו סוף טוב, הפקה מושקעת ומכובדת שכתבה ענת גוב ועולה בימים אלה בבימוי עדנה מזי"א בתיאטרון הקאמרי, מבחינת התוכן מתאימה דווקא לקהל של ילדים ונוער? זה משהו בהומור (שהוא בגובה בינוני) והשירים המצחיקים (שבולטים דווקא לטובה), משהו בחוסר ההתמודדות עם השאלה הקשות באמת - ההצגה האווביוגרפית מספרת את סיפור מחלת הסרטן של גוב. העובדה שהקהל, דווקא מבוגר ברובו, בכל זאת צחק והתרגש מעידה עליו ולא על ההצגה.

ההתמודדות האמיצה של ענת גוב עם הסרטן שתקף אותה מתגמדת אל מול הדרך האינפנטילית שלה לנסח את הלבטים הקשורים למחלה ולהפכה למחזה מוזיקלי. מצב של מחלה סופנית, כמו סיטואציות קיצוניות אחרות בחיים, לא הופכות בקלות ליצירה מרובדת. למעשה, הנטייה הטבעית שלהן היא להפוך לפלקט. גוב, כידוע, החליטה לאחרונה לוותר על המלחמה במחלה ואף הצהירה שהיא מעדיפה למות מאשר לתת לגופה ונפשה להתדרדר. במקרה הזה ההישענות על הסממנים האוטוביוגרפיים, יחד עם הניסיון לחמוק מהתבוססות בכאב, יצרה מחזה שהוא בעיקר דידקטי. לפעמים נדמה שהטקסט מתבסס על עבודה אקדמית שמסכמת בקצרה את האופציות הרובצות לפתחן של הדמויות.

לקטלג את חולות הסרטן

וגם הדמויות לא מעניינות - אפילו הגיבורה (ענת וקסמן) נשארת שטוחה כמעט לגמרי. היא מגלמת שחקנית מפורסמת בשנות הארבעים לחייה שמגיעה למחלקה האונקולוגית בפעם הראשונה כדי לקבל טיפול כימותרפי. היוצרת הרשתה לעצמה להציג מצבים מופרכים כדי להעצים את הדרמה, וכך מבינה הגיבורה מדברי שלוש שותפותיה לחדר ולצרה שהסרטן שלה נמצא במצב מתקדם מאוד.

שלוש הנשים האחרות, ממש כמו הדמות הראשית, הן קליפות ריקות שהתוכן היחיד שממלא אותן הוא האפיון הסוציו-אקונומי/מקצועי שלהן. אחת היא צעירה חרדית, אם לשישה ושמה אמונה (רוני שובל, במשחק טוב דווקא). היא מתנהגת ממש כמו שהייתם מצפים: קוראת תהילים, אומרת הרבה "בעזרת השם", מתגברת על הקושי בזכות האמונה ויש לה שישה ילדים ובעל שבקושי מתפקד. לצידה יושבת אלמנה אשכנזיה ועשירה שמתנהגת כמו שרק אשכנזיה עשירה חולת סרטן יכולה להתנהג – יש לה תיק של לואי ויטון כדי לעזור למי שמתקשה, היא מדברת בשפה גבוהה והיא קצת מרירה ומאוד לוחמנית בדרך שלה להתמודד עם המחלה. לקראת הסוף גם מסתבר שהיא נולדה באושוויץ ושרדה בכל זאת, ולכן מאמינה בניסים למרות החילוניות העיקשת שלה. השלישית, אולי הדמות היחידה המשכנעת על הבמה, היא מיקי (שרית וינו אלעד), שהייתה נערת רוק והיום היא אשת רוק בגיל הבלות. היא מעשנת גראס רפואי, מפנטזת על ד"ר כץ (יפתח קליין, במשחק יבש מתמיד), שמסמל את המערכת הרפואית האטומה, לוקחת את הבאסה בסבבה.

שלוש הוותיקות מתפקדות לעיתים על תקן המקהלה היוונית שמלווה את הגיבורה. אבל הטקסט שהושם בפיהן מאפשר להן בעיקר להתבדח ופה ושם לגלוש למלודרה. הגיבורה עוברת לנגד עינינו את התהליכים שעוברים חולי סרטן לאחר גילוי המחלה – הכחשה, הדחקה, קבלה, זעם גדול ואז התפכחות ובלבול. היא אמנם חתמה על הסכמה לעבור את הטיפול, אבל עכשיו התחרטה והדרמה הגדולה של המחזה נסובה סביב הרצון שלה להתנתק מהאינפוזיה וההחלטה לא להלחם בסרטן אלא לנצל את הזמן שנותר לה.

אין מה לצפות לתובנות

אבל לא דיונים אקזיסטנציאליסטים נקבל פה, אלא הסברים מפורטים על פרוצדורות בירוקרטיות, רפואיות ואף משפטיות. הדמויות משתמשות בשפה ודינמיקה מתחום פאנל המומחים והכתבות האינפורמטיביות בעיתונות, ועושה רושם שהפרטים הנידונים נכונים ומדויקים. השאלה היא כמובן למה להעמיס את כל זה. והתשובה ברורה – אין הרבה יותר מזה במחזה. לפחות יש כמה שירים שמעבירים את הזמן: את רובם כתב והלחין שלומי שבן וגם אם הם לא מבריקים לכשעצמם, הם מלווים בכוריאוגרפיה רעננה, בביצוע מדויק, בתלבושות מקוריות, בתפאורה ובתאורה מצוינות שהופכים אותם לנקודת אור ברורה.

"סוף טוב" הוא פספוס ולו בגלל שהמצב המתואר בו – מעין חדר המתנה למוות – הוא מצע מרתק לדיון בתמות הגדולות של החיים והתאטרון. מספיק להיזכר ב"בדלתיים סגורות" של סארטר כדי להבין לאן אפשר להגיע מתוך סיטואציה כל כך טעונה (אצל סארטר הם אמנם כבר מתים, אבל זה לא עקרוני). אבל גוב בחרה בכיוון אחר לגמרי, והחליטה לתת לסיפור האישי שלה להכתיב את הטון, במקום להרחיק עדות ולהפוך את המחזה לאוניברסלי. גם הבחירה שלה בהומור כדי להתמודד עם הנושא הטעון היא בעצם התחמקות. השחקנים המוכשרים עושים את עבודתם בהתלהבות של רופא שסגר הרגע שתי משמרות ופרט לקטעים המושרים המהנים, רוב ההצגה (שעה וארבעים) עוברת עם תחושה לא נוחה ולא נכונה.

לכל הפרטים

מרב יודילביץ' אהבה 

וגם צבי גורן