זהירות דרכים

הכותב (מימין) ואחיו אריאל. עם הדודג' ראם

בבר המצווה (הפרטי) שלי, בעוד שרה'לה שרון מרקידה את האורחים במעגלים, יצאתי עם חבר לכיתה מחדר האוכל וברכיבה מהירה על האופניים סרקנו את מכוניות האורחים שמילאו את רחבת המטבח ואת הדרך עד לשער הקיבוץ. לאמי המודאגת מההיעלמות לא הייתה סיבה ממשית – לא העזנו להוריד אף סמל או צלחת ממכונית.

בשבילנו, כל אאודי או מרצדס חדשות היו יצירות חד פעמיות ומושלמות, ואפילו נגיעה בהן הייתה חילול קודש.

באותה שנה אני ואחי כבר חלקנו מחשב (קומודור 64 הקלאסי) ומדפסת ובמאמץ משותף איתרנו את כתובות הדואר (מי חלם אז על דוא"ל) של חברות אירופאיות יוקרתיות כמו פרארי ואלפא-רומאו, ניסחנו מכתב באנגלית בו הבטחנו את אהבתנו הבלעדית למותג וביקשנו שישלחו קטלוגים וסטיקרים. את המכתב הדפסנו תוך כדי שינוי שם החברה, שלשלנו לתיבת הדואר במזכירות וחיכינו. באותה שנה שברה אמי את הרגל והסטיקר המפואר של פורשה (את החומר הכי איכותי שלחו דוקא וולבו, ואתם שם בפרארי – לא שוכחים לכם את ההתעלמות!) מצא מקום של כבוד על אחורי הכסא של הקלנועית שהיא קיבלה.

בתקופה ההיא הייתה לשנינה בעינינו פסיקת מדענים מתחילת אותה מאה שקבעה שנסיעה מעל מהירות של 30 קמ"ש מזיקה לבריאות. הם נדרשו לסוגיה עם המעבר מכרכרות לרכבות מהירות ומכוניות, ובעיני ילדים שפוסטרים של למבורגיני קונטאצ' עיטרו את חדריהם הקביעה נשמעה מגוחכת בלשון המעטה.

כמו שברור מכל זה, האהבה למכוניות המעוצבות קיבלה אופי פטישיסטי, ומישוש דפי הכרומו הבוהקים של מגזין אוטו התעלה אפילו על מגזינים דומים שמנקזים אליהם תשוקות של נערים צעירים בדרך כלל.

האם כל זה קשור לעובדה שגדלנו עם צי מכוניות אחיד שמורכב בעיקר ממותג היוקרה היפאני סובארו, וההבדל בין הפרטים השונים היה ברמת הגימור – סטיישן או פרייוט, גיר אוטומטי או רגיל? אולי.

הייוויי מדברי

דבר ראשון שעשינו אני ואחי אחרי הצבא היה לטוס לניו יורק ולקנות כלי רכב. זה כבר היה אחרי שבתור היפים צעירים גנזנו את הפנטזיה על מכונית הספורט באוטוסטרדות גרמניה והחלפנו בחלום לגמוע בנסיעה איטית את המרחבים של מכורתינו אמריקה. וזה דרש כבר ואן אמריקאי בו יכולנו גם לישון בלילות. היה קר שם, והחימום לא פעל, ובחלומותינו הרכב הישן הכבד והגדול הפך לפולקסוואגן עם סמל השלום העולמי בצבעי הקשת, והסתיו הצפון אמריקאי לקיץ של אהבה. התעוררנו אחרי חודש בעיירה קטנה באמצע שום מקום בקליפורניה עם גיר גמור ומכרנו את המפלצת היקרה והמזהמת במאה דולר. ירדנו למקסיקו ואת דרכנו שם עשינו ברגל, בטרמפים וברכבות שנוסעות 30 קמ"ש. מה, לא יותר בריא? 

(סיון שדמון)

פורסם ב"הדף הירוק", 10.07

כהנא, פרדי כהנא

התנועה הקיבוצית לא השתמשה בכוחה להשפיע על עיצוב המרחב של מדינת ישראל, אומר הארכיטקט פרדי כהנא (בית העמק), אבל אולי עוד לא מאוחר למנוע את העיור והפרבור על ידי הצגת אלטרנטיבה. בכנס שיזמה יד טבנקין בשבוע שעבר הוא הציג את החזון שלו לנוכח ההיסטוריה של התכנון בקיבוצים

"התנועה הקיבוצית לא השכילה להפוך מארגון של קיבוצים נפרדים למנגנון מרחבי ואזורי, ואם היא עדיין חפצת חיים ובעלת יומרה להשפיע על החברה הישראלית עליה להתכנס ולדון בהקדם בצעדים תכנוניים שישפיעו גם על אופי המדינה". כך אומר הארכיטקט פרדי כהנא (בית העמק), לאחר יום עיון שהתקיים בשבוע שעבר ביוזמת יד-טבנקין כמחווה לעבודה התכנונית והמחקרית שלו לאורך השנים. "התנועה לקתה בעיוורון במשך השנים וטעות היסטורית הייתה להמשיך להתייחס מבחינה תכנונית לכל קיבוץ כיחידה בפני עצמה ולהתעלם מהאפשרות להקים קונפדרציות סוציאליסטיות ברחבי הארץ", מוסיף כהנא, שחוגג השנה 80, אבל נשמע ונראה צלול ונמרץ. "על התנועה הקיבוצית - אם בכלל יש ארגון כזה שיש לו הנהגה בעלת חזון, רצון ויכולת תכנון והוצאה לפועל - להבין שהזירה אליה יש להתייחס בתכנון היא המרחב החוץ עירוני, ולנסות לנסח ולהציע אלטרנטיבה למגמת העיור והפרבור של המדינה".

לטעמו, ההרחבות הקהילתיות הנבנות בקיבוצים הן לא האופציה היחידה הקיימת, בעיקר לקיבוצים השיתופיים, ויש לעצור ולשקול מחדש אפשרויות חדשות. "מה שקורה כרגע הוא למעשה 'בנה ביתך' בקיבוץ, וההשפעה העתידית על הקהילה הקיבוצית, שמעוניינת בכל זאת לשמור על ייחודיות ושיתופיות, היא הרסנית", הוא אומר.

מעשה רדיקלי

כהנא נולד בצ'כיה, עבר ללונדון עם משפחתו בגיל 12 ולמד ארכיטקטורה בבית הספר הטכני בלונדון. עלה ארצה ב-1954. "לא מציונות גדולה או מדתיות גדולה, אלא מרצון לממש חיי שיתוף ושוויון", הוא אומר, ומאז חי בקיבוץ בית-העמק.

ביום העיון שנערך ביד טבנקין ברמת אפעל תחת הכותרת תכנון אדריכלי בקיבוץ - עם סיום מחקרו התיעודי של האדריכל פרדי כהנא, הציג כהנא את ההיסטוריה של התכנון והבנייה הקומונליים בכלל והקיבוציים בפרט, וזיקתם לתכנון של מדינת ישראל. הכנס התקיים בעקבות סיום עבודתו על מחקר מקיף שיסוכם בספר שייצא בחודשים הקרובים. כהנא גם אסף חומרים שמהווים ארכיון יחיד במינו שיועבר כנראה לשימור ותצוגה ביד-טבנקין. בכנס נשאו דברים מנהל יד-טבנקין יצחק גרשון, מנהל מכון קק"ל לחקר הציונות וההתיישבות ד"ר גבריאל אלכסנדר, מזכיר התק"ם לשעבר דובי הלמן, מוקי צור, יובל דניאלי, פרופ' מיכאל לוין מהפקולטה לעיצוב בשנקר, מירה יהודאי מ-א.ב. תכנון, ופרופ' אברהם וכמן מהטכניון.

בהרצאה המרתקת שלו ביום העיון הוא סקר את התפתחות התכנון בתנועה, מתחילת המאה ה-20 בה פעלו והשפיעו המתכננים ארתור רופין וריכארד קאופמן מטעם "האגף לתכנון ההתיישבות החדשה בא"י" של ההנהלה הציונית, דרך שנות ה-40 בהן הקימו התנועות מחלקות עצמאיות לתכנון, בהנהגת פיינמסר ומסטצ'קין בקיבוץ הארצי ושבתאי בארי במאוחד. "מאז הפילוג ועד שנות ה-80 הייתה המחלקה של התק"ם אחד ממשרדי התכנון הגדולים בארץ, עם כ-200 עובדים, שברובם היו חברי קיבוצים והיו שותפים לאידיאולוגיה. התכנון הפך חלק מהמרקם התנועתי של מתכננים חברי קיבוצים עם סולידריות רעיונית", הוא אומר. "מדובר במקרה יחיד במינו בעולם".

כהנא מתוסכל מכך שעל דפי ההיסטוריה של האדריכלות כמעט לא נשאר זכר לפרויקט הייחודי הזה. לדעתו של כהנא, שתי הזדמנויות להתייחס למפעל הקיבוצי ולתת לו את הבמה המגיעה לו הוחמצו. אחת היא התערוכה "מודרניזם" בלונדון והשנייה היא "הפרויקט הישראלי", תערוכת סיכום של האדריכלות הישראלית שאצר צבי אפרת במוזיאון תל אביב לפני כחמש שנים. במקרה השני דווקא הוקדש חלק מהתצוגה לקיבוץ, אבל לדברי כהנא חלק קטן יחסית. אבל לא רק בסיכומים אין התייחסות מספקת, כבר בתמ"א (תוכנית מתאר ארצית - ס.ש) הראשונה לא הייתה התייחסות מיוחדת למיקומם ולעתידם של יישובי ההתיישבות העובדת, וכאז כן היום - "לא לוקחים אותנו בחשבון, וחבל".

כהנא כיהן בתפקידים בכירים במחלקת התכנון מאז 1955. הוא תכנן 30 קיבוצים ועשרות מבנים בקיבוצים, כולל בקיבוצו. המחלקות לתכנון החזיקו בקושי את המשבר הכלכלי של שנות ה-80 ואז הוחלט להפריט אותן. "התכנון הקיבוצי נגמר אז", הוא אומר. בנקודה הזאת גם מסתיים מחקרו של כהנא, שעזב מסיבות אידיאולוגיות.

תמיד היית רדיקלי?

"להיות חבר קיבוץ 50 שנה זו כבר עמדה רדיקלית", הוא אומר בחצי חיוך.

אחרי שעזב את המחלקה לתכנון פתח משרד בקיבוצו ומאז שפרש לגמלאות הוא שוקד על המחקר המקיף, שייצא בשלושה ספרים בעתיד, והארכיון. "קשה להפריז בחשיבותו של הארכיון", כתבה אסתר זנדברג ב"הארץ", "זהו אולי אחרון המפעלים החלוציים הקיבוציים, שמבטיח את קיומו של הקיבוץ לדורות. אם לא על האדמה המשוגעת, אז לפחות במקום מפלט בטוח ובממד קיומי אחר".

ברווזון מכוער

כהנא הוא שיתופניק, זה ברור. אבל עומק האבחנות שלו, הניסיון והמעמד שצבר, והעובדה שהוא מתיימר להציב חזון ואופוזיציה לקפיטליזם שסחף את המדינה והתנועות הקיבוציות, לא נותנים לפטור אותו כעוד קיבוצניק ותיק שראה את אש השיתוף דועכת לו מול העיניים.

איזו בעייתיות אתה מזהה בהתפתחות הקיבוצים כרגע?

"אני סבור שקודם כל ראוי להציב אלטרנטיבה ולהעלות אותה לסדר היום, וגם חשוב להפריד את הקיבוצים המתחדשים והשיתופיים. ולעצם העניין, הקיבוצים מאבדים בהדרגה את כל הנכסים שלהם. אחרי ההפרטה, השכר הדיפרנציאלי, הפרצלציה והשיוך, הקיבוץ בעצם ייאבד את האדמות שלו ובעקבות זאת את ההשפעה על אורח החיים באזור. כבר היום יש קיבוצים שבהם הקהילה החיצונית הופכת גדולה ומשפיעה יותר על אורח החיים".

ואיזו אפשרות אתה רואה להשפעה?

"גם בתמ"א האחרונה לא לוקחים בכלל בחשבון את אופי היישובים החקלאיים, וישראל הופכת לפרבר אחיד עם מרכזים עירוניים. אני מאמין שלתנועה יש עדיין כוח להתאחד ועל ידי כך להוות גורם משפיע במרחב. אני חושב שהתנועה לא הבינה את החשיבות של עצמה ובמובן הזה אנחנו כמו הברווזון המכוער. הגיע הזמן, דווקא עכשיו, שנתעורר ונסתכל בעצמנו בראי ונבין שיש גם דברים יפים באורח החיים הזה, וחבל לאבד אותו".

לפי מחקרו של כהנא, התנועה הקיבוצית בפרספקטיבה היסטורית היא הצלע השלישית בניסיונות המודרניים ליצור מרחב שיהיה אופוזיציה לעיר הקפיטליסטית ויושתת על ערכים של שיתוף וקירבה לטבע. הניסיון הראשון רשום על שמו של הבריטי אבנעזר הווארד שתכנן את "עיר הגנים" בסוף המאה ה-19 וביסס את רעיון עיקרון הבעלות על הקרקע. הניסיון השני היה בבריה"מ אחרי המהפכה, בין 1917 ל-1933, והמתכננים הקומוניסטים פנטזו להרוס את העיר הקפיטליסטית כדי לבנות עולם חדש. הטאץ' הציוני היה הפלורליזם והדמוקרטיה שנוספו למערכת הערכים. "אחת הבעיות", אומר כהנא, "היא שכל זה נוצר בשילוב עם המנגנון השלטוני, ולכן התנועה לא השכילה להבין את הייחודיות שלה ולהלחם עליה". כהנא, מצדו, ניסה לדחוף לכיוון השיתוף האזורי בין הקיבוצים, ובערבה היה גם ניסיון לתכנן כך את הקיבוצים שהוקמו שם. מירה יהודאי מנתה בהרצאתה את התקנות והקביעות של מינהל מקרקעי ישראל ושאר הגופים השלטוניים ש"הורידו אחת אחת את היכולות של התנועה לתפקד כגוף מתכנן אזורי".

אז מהו בעצם החזון שלך?

"העיר המודרנית היא דבר נפלא לכשעצמו, אבל היא בעצם אנטי קהילה. על הרעות החולות שבפרבור אין צורך להרחיב ואסור שאלה יהיו האופציות היחידות. אנחנו צריכים לפעול למען עתיד שבו תהיה אופוזיציה בצורת מרכז אזורי שהוא לא עיר ולא כפר, ומושתת על ערכים סביבתיים. אני מאמין שלתכנון יש השפעה עצומה על אורח החיים והגיע הזמן להכיר בכך ולהשתמש בכלים התכנוניים כדי להשפיע על העתיד ולא רק כדי לתת פתרונות לצרכים מתעוררים. אני חושב שיום העיון הזה פתח קופסה שלא ניתן יהיה לסגור אותה בקלות. העניין חייב לעלות לסדר היום התנועתי".

(סיון שדמון)

פורסם ב"הדף הירוק", 10.07

הפרחים לריבנר

פורסם ב"הדף הירוק", 10.10.07

ריבנר (משמאל) ומוני אמריליו בצוותא

את האירוע לכבוד 50 שנות שירה ויצירה של המשורר והצלם טוביה ריבנר (מרחביה), שגם השיק את ספר הצילומים "גם זאת ראו עיני" (הוצאת קשב) פתח המשורר רפי וייכרט: "זמר הרוק נמדד ביכולת למלא את האמפי בקיסריה, והמשורר ביכולת למלא את צוותא". אחריו עלתה גלילה ריבנר ופרטה בחן רב על הפסנתר, כשצילומיו המצויינים של בעלה מוקרנים על מסך שניצב על הבמה.

האולם הבינוני של צוותא אכן היה מלא מפה לפה, בעיקר בבני דורו של ריבנר ובלא מעט אנשי רוח שעלו לבמה, קראו משיריו של חתן השמחה ואחרים, וסיפרו קצת על עצמם ועל הקשר שלהם עם שירתו של ריבנר. אסא כשר ניסה למצוא סיפור על ריבנר שנמצא בזיכרונותיו של קדיש לוז אך לא הצליח. אורי הולנדר דיבר על הקצב הפנימי בשירתו של ריבנר, "קצב שמצעיד את הקורא דווקא אל חוסר התנועה, המוות". גדעון טיקוצקי דיבר על הפצע האישי שמוביל לכתיבת שירה ועל השבר הדורי שמהווה נדבך חשוב בשירתו של ריבנר. חנה מרון חגגה יום לפני את יום הולדתה (לא גילתה איזה מספר) וביקשה כמתנה לקרוא שלושה שירים של ריבנר. גם יוסי שריד חגג יום הולדת בשבוע שעבר והתוודה על אהבה ליצירותיו של ריבנר שגובלת בשנאה מתוך קנאת סופרים. מיכל בת אדם סיפרה על השפעת שיריו של ריבנר עליה בתור ילדה בקיבוצו. גדעון שמר ורוני סומק דיברו גם הם, וחיים גורי שלח התנצלות על היעדרותו עקב מחלה קלה. בין לבין הועלו לראשונה ביצועים מצויינים לשיריו של ריבנר, שהלחין מוני אמריליו ויוצאים כעת על דיסק.