לעשות את ירדן

נוף מתוך מונית ירדנית. קרוב וקל

לא רק משפחות וקבוצות מאורגנות. טיילים ישראלים צעירים שכבר חרשו חצי עולם, גילו עכשיו את הנופים הדרמטיים ואת שפעת המים בצד המזרחי של ים המלח. הם יוצאים לירדן לסופי שבוע של טיולים רגליים ולינת שטח, לומדים על הדרך קצת ערבית, וחוזרים בזמן לעבודה או ללימודים ביום א'. שתי גדות לירדן

היא קרובה, נופיה הדרמטיים נושקים לישראל, המעבר קל ובהיעדר האפשרות של טיולים בסיני - זה הכי קרוב שאפשר להגיע למזרח התיכון. ירדן היא כבר מזמן הדבר הנכון למטיבי לכת עם סופ"ש פנוי.


שביל ישראל כבר הפך להיות נחלה של משוחררי צבא טריים ו/או חובשי כיפה. יתר נופי הארץ נכבשים בטיולי משפחה ותנועה, בצבא, עם חברים על ג'יפים וטרקטורונים, וירדן היא המקום לברוח אליו כדי לשמור על כושר הליכה, עם ארומה קלה של הרפתקנות ודרכון, אבל בזול. זו ארץ מדברית, כך שאפשר לטייל בה גם בחורף, וגם יש מים בשפע לקיץ (או חמים בחורף...). בקיצור - ירדן.

כמו הנגב רק מלא מים

"אז מה, אתם בדרך לנגב או לירדן?" זו השאלה שצריך לשאול את גלעד בן צבי ובת זוגו מיכל הלפרין, כשרואים אותם אורזים תיקי טיולים לקראת טיול סוף השבוע שלהם.

 בן צבי, 33, מדגניה א' במקור, הוא מדריך טיולים ותיק וסטודנט לביולוגיה באוניברסיטה הפתוחה. בת זוגו מיכל, גם היא בעלת ניסיון בטיולים ובהדרכה בארץ ובחו"ל, לומדת פסיכולוגיה בחיפה ויחד הם שוכרים דירה בעוספייה. בן צבי ידוע כטייל וכמדריך עשוי ללא חת, ובהערכה גסה בילה יותר מחצי מלילותיו ב-15 השנה האחרונות תחת כיפת השמים. יחד ולחוד הם כבר היו בירדן כמה וכמה פעמים, ומתייחסים לנסיעה לשם כמעט כמו אל טיול רגלי "רגיל" לנגב או למדבר יהודה.

נוף בואדי דנה. לטייל לבד

למה באמת ירדן ולא נגב?

"תדמיין את הקניונים של הנגב או של מדבר יהודה, אבל עם מים זורמים".

נשמע כמו עין גדי.

"כן, רק שהמים זורמים לאורך קילומטרים רבים. בצדי הוואדי נובעים מעיינות שמימיהם טובים לשתייה, מעליהם צומחים 'גנים תלויים', וחלק מהמעיינות מספקים מים חמים לרחצה לילית מזדמנת..."

אבל בטח יש המון אנשים כל הזמן.

"פה ושם רואים איזה בדואי, אבל למזלנו הם מעשנים סיגריות בלי פילטרים, כך שאפילו אשפה מהסוג הזה לא תמצא שם. פרט להם - סיכויים גדולים שלא תפגוש אף מטייל בדרכך ולא תיתקל בזכר למטיילים הקודמים".

טוב, אז מתי יוצאים?

זה תופס

תיירים ישראלים וזרים רבים פוקדים את ירדן, רובם מבוגרים בני המעמד הבינוני שמגיעים בקבוצות מאורגנות. לצדם גם צעירים מכל העולם שטיילו ומטיילים בירדן הרבה פעמים כחלק מטיול גדול במזרח התיכון. (אגב, לעתים קרובות ישראל לא נכללת במסלול, בעיקר כי חותמת ישראלית בדרכון עלולה לסבך עניינים במדינות השכנות). ובכל זאת, לרוב גם כך נחשבת ירדן, בעיקר אזורי הטיולים הרגליים שלה, מחוץ למפת הטיולים. ובכן, לא לאורך זמן. נראה שיותר ויותר צעירים ישראלים, לרוב בוגרי "המגזר המטייל", בוחרים בירדן כיעד לטיולים רגליים ולינת שטח.

 את יעל אבישי, בת 26, (במקור כפר ורדים והיום ירושלים) פגשנו במעבר הגבול הדרומי, לא רחוק מאילת ומעקבה. היא סטודנטית לחינוך במכללת ילין בבירה. בחודש האחרון הייתה לראשונה בירדן, ושבועיים אחר כך שוב נסעה. בשתי הפעמים המטרה הייתה טרקים ובשתי הפעמים היא נהנתה מאוד. היא בוגרת חוגי סיור כחניכה וכמדריכה, וכבר טיילה ב"חצי עולם", וגם בסיני לא מעט.

בשבילך זה תחליף לסיני?

"אני דווקא לא פוחדת לנסוע לסיני, אבל מסתבר שקשה ל'גייס' חברים לטיולים בהר הגבוה כמו פעם, ויכול מאוד להיות שהטיולים בירדן נכנסו למשבצת הזאת".

מכירה הרבה אנשים שמטיילים בירדן?

"כן, זה תופס. בינתיים אלה טיילים, בוגרי צבא, תנועה, משפחה וחוגי סיור, הסוג הזה".

מה כל כך כיף בירדן?

"המים! המון מים זורמים שם בוואדיות, גם בקיץ. והשילוב הזה בין מדבר למעלה למים למטה הוא פלא אמיתי. וזה גם הופך טיול ארוך להרבה יותר קל - לא צריך לסחוב מים על הגב!".

שווה כל גרוש (קירש)

מותר להיכנס לירדן ולטייל בה באופן פרטי ללא הגבלה. אבל חוקים לא ברורים אופפים את נושא הטיול בקבוצה, וברור אף פחות מה החוקים לגבי כניסה לשמורות טבע ולשהייה בהן. באופן כללי, קבוצה חייבת מדריך, ומרגע שהיא מוגדרת ככזאת יש לשלם מס ושוטר ירדני מצטרף לטיול. למזלנו, ההגדרה החוקית של קבוצה היא חמקמקה, ועדיף גם לא לספר את כל האמת על יעד הטיול. פטרה היא פשרה מקובלת על כולם, והמעבר הוא לרוב קל ונעים.

 אחרי שעברנו את הגבול והחלפנו כסף. הדינר הירדני שווה היום כ-5 שקלים, ולטיול כמו שעשינו, כלומר שני לילות בשטח, נסיעה במוניות ותזונה שמבוססת על קניות בשוק - ארבע מאות שקלים השאירו אותנו על הצד הבטוח. תפסנו מונית למרכז העיר עקבה, מרחק של כרבע שעה נסיעה שעולה כשבעה דינרים.

 המרחק מהתחנה המרכזית לשוק הוא לא גדול, ולמי שהולך לאכול ירקות וקופסאות שימורים מומלץ לקפוץ לשוק לפני העלייה לאוטובוס או המונית כדי להצטייד. המחיר: גרושים. כלשונו. לא כזה זול, אבל מה לעשות שיחידת הכסף הקטנה, החלק המאה של הדינר, ששמה "קירש", מבוטאת באופן שנשמע כמו "גרוש"?

המונית והאוטובוס כבר לא מאוד זולים, ומשך הנסיעה לתחילת המסלול יכול להגיע לשעה עד כמה שעות.

האווירה, בכל מקרה, ידידותית ובטוחה, פרט למקרים בודדים, בעיקר בצפון המדינה, שאליהם נגיע בהמשך.

במקרה שלנו, אפילו שמצאנו את עצמנו אחרי כמה שעות, לקראת שקיעה, בעיבורו של כפר קטן, וסמוך לבסיס צבאי, ההתייחסות הייתה ידידותית ומעלה. ירדנו מהמונית סמוך לשמורת הטבע "דנה", שבה תכננו להתחיל את המסלול. זוג חברים היה אמור להגיע במונית מצד צפון, אחרי טיול בוואדי "זרד" המפורסם, ולהצטרף. אלא שהם לא הגיעו. השמש התקרבה לאופק וצבעה את הוואדי העצום בצבעים מרהיבים, נהייה קר ואף ירד מעט גשם. למזלנו, גילינו שבכפר דנה, שננטש, ומעט התושבים שהוחזרו אליו על ידי ארגון תיירות אקולוגי בינלאומי מתפרנסים מתיירות - יש מלון ממש זול (כשישה דינרים לאדם בחדר שבו חמש מיטות), שם בילינו את הלילה. התקווה שהחברים הצפוניים יתגלגלו לאותו מלון הייתה קלושה, והקליטה הסלולרית גם היא אכזבה. אבל מחר היה אמור להתחיל יום חדש.

ובינתיים בוואדי זרד

מקומי בואדי דנה. להסתמך על רוג'ומים

השמש אכן זרחה למחרת, ולשמחתנו נתקלנו בשותפינו לטיול, יפעת גרנט (26, במקור מנתניה, היום תושבת בשילר) וספי ציוני (28, בן ארז), בני זוג, טיילים וסטודנטים בפקולטה לחקלאות ברחובות. אחרי הפגישה הנרגשת והחבירה למונית אחת, התברר שהם הסתבכו קצת ביציאה מהכפר הנמצא בסופו של המסלול שעשו, ונאלצו להישאר שם עוד לילה. על הטיול עצמו היו להם מילים חמות:

"הזרד (בערבית 'ואדי חיסה') התגלה כמסלול מדהים! אפשר ללכת מהר ולגמור אותו ביומיים וחצי, אבל אפשר גם לקחת שלושה או ארבעה ימים וללכת לאט, אפשר גם להביא אבובים ולהשתמש בהם, והכי כיף הם המעיינות החמים שנובעים שם".

ולא צריך מדריך או ניסיון קודם?

"אמנם שנינו כבר טיילנו בצורה זו או אחרת בירדן, אבל ממש לא חייבים. תחילת המסלול די ברורה, לאורכו אי אפשר לטעות, מים יש בשפע ובסופו 'זורמים' לכפר, משם אפשר לשכור מונית לאן שרוצים".

והייתם שם לבדכם?

"כמעט. היו עוד שניים שלושה זוגות, כולם ישראלים, קצת לפנינו או אחרינו".

חזרה לשמורת דנה, אנחנו הגענו בינתיים לתחילתו המשוערת של המסלול - אין סימון ברור, ויש להסתמך על תיאור המסלול בספר, עזרי ניווט רגילים, ורוג'ומים כמובן - ונפרדנו מנהג המונית. כל המקומיים, יש לציין, היו חביבים באופן נעים, אבל שמועות על מקומות פחות נעימים מגיעים מהצפון.

גרנט מספרת על הביקור בעמאן, שבו נתקלו היא ואביה בהפגנה ענקית, כנראה של עובדי מפעל או חברי איגוד, ומולם כוחות שיטור וצבא בכמות מפחידה. גם היחס מהפלסטינים בצפון המדינה עלול להיות קצת מפחיד.

אבישי מספרת על לילה שבו חנו לא רחוק ממטעים שבעליהם, כך הסתבר, היה בן למשפחת פליטים מעכו, ובמקרה או שלא במקרה גם היה שיכור ונשא רובה מסוג קלצ'ניקוב. "הוא לא התכוון להזיק, אבל זה היה קצת מפחיד", היא אומרת. "הוא הציק וניסה למשוך תשומת לב, וכנראה, בלילה גם יצא לצוד והקפיץ אותנו עם יריות פה ושם". כאמור, בדרום, שם רוב האוכלוסייה היא בדואית, היחס לתיירים בכלל ולישראלים בפרט הוא נימוסי ואדיב, וזה כולל גם ובעיקר את אנשי המשטרה.

את הלילה הבא בילינו מול המדורה, מוקפים צמחייה ענפה, מים זורמים, גללי חמורים מעטים ומיליוני

כוכבים מעל לקירות הוואדי העצום.

היה כיף, אבל היום למחרת היה אפילו יותר כיף - רוב ההליכה המתונה נעשתה במעלה ואדי גואר, שבו זורמים מים בין הסלעים וההרדופים - השיח ששורד את הרעייה המסיבית הודות לרעילותו - שפרחו בוורוד מסנוור.

לא רק טרקים

חסר רק קצת שירדן תהפוך להודו קטנה, אבל לפני כן היא צריכה להציע עוד כמה דרכים לסיפוק הטייל הישראלי דל האמצעים.

ג.א, 33, במקור מקיבוץ בצפון הנגב, גר היום בתל אביב ועובד כמאבטח, בילה כמה חודשים בהודו בזמנו. לפני כשנה הוא, חברתו ועוד שלושה חברים בשנות השלושים המוקדמות וללא ילדים, לקחו אוטו וירדו לסיני. בדרך הם קפצו גם לביקור בסלע האדום. "נכנסנו לירדן עם הרכב - תהליך די פשוט - ונסענו לכיוון פטרה, במטרה לבלות לילה ויום באזור", הוא מספר. "האוטו קצת התקלקל והמוסכים שם לא מאוד אמינים. הגענו למעלה ומצאנו הוסטל נחמד, שהזכיר קצת הוסטלים דומים בהודו. היו עוד כמה ישראלים.

בירה קצת קשה להשיג, אבל כשכבר מוצאים צריך להיזהר - יש שם סוגים עם שמונה אחוזי אלכוהול, ואם אתם רוצים לטייל למחרת עדיף להמעיט בשתייתה. אותו בחור, המוסכניק שגם השיג לנו את הבירה, גם לקח אותנו למחרת לסלע האדום בדרך שעקפה את הכניסה הרשמית. חסכנו כנראה משהו כמו 20 דינר, והיה מרשים".

ומלבד זה, מצאתם מה לעשות?

"האמת שתכננו לעבור לסיני כבר באותו ערב, אבל כנראה שלא תכננו מספיק טוב, כי הסתבר שהמעבר לישראל נסגר בשמונה בערב, ונאלצנו לישון עוד לילה על החוף בעקבה".

ואיך שם?

"היה בסדר, היו מסביבנו הרבה מקומיים שישנו גם הם על החוף".

איך הייתה האווירה?

"היה ממש כיף. אחלה אנשים. לא צללנו, אבל אומרים שהאלמוגים שם נראים כמו האלמוגים שהיו באילת לפני 20 שנה".

את המסלול של אותו יום (ושל הטיול בכלל, בעצם) סיימנו בכפר קטן בהרים, בשעה ארבע אחר הצוהריים, ומשם, הודות לכמה מקומיים שהפעילו את הקשרים (ואת הטלפונים הניידים), מצאנו את עצמנו דוהרים לכיוון הגבול במונית (עד הכביש הראשי מומלץ לשבת בתא המטען הפתוח מאחור), כדי לא לאחר לחזור לארץ.

ספי ועינת, שחששו להיתקע באילת אם לא ישיגו כרטיסי אוטובוס, העדיפו להעביר את הערב ואת הלילה במלון בעקבה. "היה מגניב", מספרת עינת, "השוק היה הומה אדם. מצאנו חדר במלון ג'יפה עם מרפסת ממש מעל השוק. זה עלה לנו 70 - 60 שקל ללילה, כלל מים חמים, שירותים וכדומה. ירדנו למטה ושתינו קפה, הסתובבתי קצת לבד בשוק והיה כיף. האנשים מסבירי פנים, לא שואלים מאיפה אתה בא, וגם כשאמרנו שאנחנו מישראל, זה התקבל טוב. יחסית לחברה מוסלמית קל שם בתור אישה, ואם היה לי עוד יום הייתי הולכת לראות את הים".

אבל לא נשארתם.

"לא הייתי נשארת בעקבה כמה ימים, כי בסך הכול די משעמם שם. בשבילי ירדן זה טיולים רגליים".

המדריך לטרמפיסט בירדן

טרמפיסט בירדן

מפות מפורטות קשה להשיג. כאן  יש מפות של כל ירדן ב50K קווי גובה כל 29 מטר משנות ה-90. הן בערבית אבל אפשר ללמוד את האותיות למי שעוד לא יודע, או פשוט לעבוד עם מפת כבישים במקביל בשביל השמות.

אבל גם בעזרת הספרים הנכונים, עם קצת ניסיון ותעוזה, זמן בשפע ושליטה בסיסית בערבית אפשר לטייל בקלות יחסית באופן עצמאי ובטוח לגמרי בדרומה של ירדן. צפון ירדן היא סיפור אחר, ויש בה הרבה יותר מקומיים ממוצא פלסטיני ופחות בדואים. אחוזי הפלסטינים באוכלוסייה גדלים באזור הקניונים שממזרח לים המלח, ומצפון לים המלח הם כבר הרוב, ולכן, שם עדיף לטייל באופן "רשמי" ובקבוצה מסודרת. טיול בעקבה, בפטרה, בוואדי רם ובסביבותיהם לא דורש שום הכנה - פשוט לארוז ולנסוע. אם חשקתם בטיול קצת יותר מאתגר, כדאי להתייעץ במישהו שכבר עשה את זה וגם להצטייד ב"תנ"ך" של הטרקים בירדן, שנכתב על ידי ישראלי, אבל באנגלית.

ב- Trekking and canyoning in the Jordanian dead sea rift

(Itay haviv (desert breeze, 2000 תמצאו כל מה שצריך כדי "לעשות" את הקניונים המופלאים הנחבאים בין רמת המדבר לערבה הירדנית. עוד ספרים שבהם אפשר לעשות שימוש:

"אל קניוני מואב ואדום" של שוקה רווק (עוד עליו בהמשך) ושל אבי שמידע (טבע הדברים, 2000). ספר זה מעט פחות מדויק מספרו של איתי חביב וגם כבד יותר, אבל מרתק בפני עצמו.

Jordan: walks, treks, caves, climbs, canyons/di taylor and tony howard הוא ספר שניתן להשיג בקלות בחנויות הספרים בירדן (בעקבה, למשל) והוא נותן מבט על אזורים ששני הספרים הקודמים מתעלמים מהם, כמו החצי הצפוני של ירדן ואזור ואדי רם. יש לשים לב, שמתוארים בו גם טיולים רגליים אבל גם טיפוסי סלע ומצוקים.

אפשר גם בקבוצה

מי שרוצה בכל זאת לעשות את טבילת האש בקבוצה, ולעומת זאת, לא רוצה ללון בבתי מלון, יכול להשיג די בקלות את שוקה רווק. העדויות מספרות על טיפוס מרתק ומדריך ותיק, שמוציא קבוצות לטיולים רגליים מאתגרים, על בסיס מלון מיליון כוכבים, כלומר תחת כיפת השמים. גם גלעד בן צבי, שמוזכר בכתבה, מתחיל לעסוק בכך. באתר סלמטק יש מידע ופורום פעיל ויעיל בכל מה שקשור בטיול שם.

למעשה, יציאה בקבוצה כזו היא תרגול מצוין למי שמעדיף את הפעם הראשונה לעשות עם בעל ניסיון. חברי הקבוצות של שוקה ישנים אמנם בשטח, קונים את האוכל בשוק של עקבה וסוחבים אותו על הגב (וגם זה לא בהכרח - הרבה פעמים הם פוגשים גמלים או ג'יפים שמחכים להם בחניון הלילה), אבל פרט לכך מדובר בקבוצת תיירים חוקית למהדרין. מיניבוס לוקח את כולם לשם ובחזרה, ושוטר ירדני מתלווה אל הקבוצה במשך כל זמן השהייה.

פורסם ב"הדף הירוק", 29.5.08  

הדרכון הנודד

אומרים עליהם שהם אורזי המזוודות, שהם חייבים לדעת שיש להם כל הזמן אלטרנטיבה, אבל הם אומרים שזה יותר ברמת גיבוי, להרגיש שהם חלק מאירופה כי אולי בכל זאת תיפול פה הפצצה האיראנית. האם היהודי הנודד לא עזב אותנו? הגיגים מטרידים ביום השואה

בעלה של דניאלה רגב, 56, המנהלת משרד לטיפול בהשגת אזרחות פולנית בחדרה, נולד בפולין לזוג ניצולי שואה. פעם, כשהיו שניהם בעיצומו של טיול שורשים בפולין, והגיעו לכיכר עיר הולדתו וורוצלב, צלצל הטלפון הסלולארי שלה ועל הקו היה בנה בן ה-31. "הוא סיפר בהתרגשות שהחליט להשיג דרכון פולני דרך אביו, ואמר שהוא חושב שזה יעזור לו עם לימודים ומגורים באירופה", היא נזכרת.

ובתוך הסיטואציה המוזרה הזאת לא קיבלת את בקשתו כאבסורד?

"האמת היא, שאם אני מוטרדת מהבקשה שלו זה רק מהפחד שהוא יעזוב את הארץ, לא בגלל הקשר הסמלי לאירופה".

אבל גם את הקושי הזה היא מכירה. "ההורים שלנו היו מתנגדים לכך לו יכלו. ובכלל, מי שדוחף להשגת האזרחות הם תמיד הילדים או הנכדים. אף פעם לא נתקלתי במקרה אחר. ההורים, אנשי הדור שעבר את השואה, לא רואים את הדרכון הפולני בעין יפה. הם בהחלט נגד התהליכים האלה, ולהם אני מסבירה שאנחנו מנצלים את הפולנים למשהו, ולרוב הם מתרצים ומוכנים, בחירוק שיניים, לתת את ידם כדי לעזור לנכדים להשיג את האזרחות הנכספת".

בשנים האחרונות מחליטים רבים מבני הדור השלישי לנצל את "קשר הדם" עם אירופה, לרוב גרמניה ופולין, ולנסות להשיג דרכון אירופי. צעירים צברים, שעד לא מזמן הסתירו את שורשיהם הפולניים, החליטו לצאת מהארון עם כניסת פולין לאיחוד האירופי, ופתאום מתגאים באפשרויות שטומן בחובו הקשר שלהם לסבים ולסבתות הגלותיים, שנולדו באירופה. רגב אומרת, כי כשבעה אחוזים מהפונים אליה הם קיבוצניקים, ולמעשה הרבה יותר אם מחשיבים קיבוצניקים לשעבר.

עסק משפחתי

במאמר לוחמני נגד התופעה, תחת הכותרת "אורזי המזוודות החדשים", כתב פרופסור גבי וימן ב"הארץ" לפני כמה שבועות: "ההצטיידות באזרחות זרה נזקקת, כמובן, להצדקות מוסריות ואלה לא חסרות: טוב שלילדים תהיה אפשרות ללמוד בחו"ל, זה מתאים לעסקים, זה מקל על נסיעות לארצות מסוימות, זה בטח לא יזיק. כל אלה הם עלי תאנה דקיקים ועלובים הבאים להסתיר את המניע האמיתי, שמפעיל את כל אורזי המזוודות בכל מקום ובכל זמן: הרצון לדעת שיש מקום שאפשר לברוח אליו, שיש אלטרנטיבה". וימן אומנם דיבר על אנשי העשירונים העליונים, אבל 73 תגובות במהדורת האינטרנט יצרו דיון מעניין בתופעה בכלל.

רובם היו אנשים שעדיין רואים בכך בעיה. הרוח הכללית טוענת, כי בסך הכול זו תופעה גורפת שהציבור מתייחס אליה כמו לביטוח חיים, לפנסיה, או להשקעות נדל"ן. פשוט עשוי להשתלם, ומי שיכול חותר למטרה.

"מי שרוצה דרכון פולני זה כמעט תמיד כרטיס כניסה לאיחוד האירופי, לא לפולין עצמה", אומרת רגב, שאחרי ההצלחה בהשגת האזרחות בעקבות בקשת בנה, החליטה לפתוח משרד שיתמחה בכך. מכיוון שבעלה עורך דין ודובר פולנית, זה היה אפילו קל, ומאז, היא אומרת, לא חסרה עבודה. "מכל עשר פניות יוצא רק תיק אחד שמגיע למהלכים ממשיים. השאר נפסלים כי אין להם סיכוי, או שנבהלים מהמחיר וממשך הזמן. אבל גם כך ידינו מלאות עבודה".

"כולם רשאים להגיש בקשה לאזרחות פולנית, אבל רק למי שנולד שם או לצאצאיו יש סיכוי גם לזכות בה בסופו של דבר", אומרת דניאלה רגב ממשרד "הדרך לדרכון" בחדרה. "הפנייה לשלטונות הפולנים היא בעצם בקשה לווידוא אזרחות, שמשמעותה בדיקה אם האזרחות הפולנית עדיין תקפה או שמא אבדה. העניין הבירוקרטי הוא די מסובך וכפוף לחוקים שונים שחלים על תקופות שונות. אנשים שעזבו את פולין בתקופות שונות בעצם כפופים לחוקי אזרחות שונים בהתאם לשנה ולנסיבות עזיבתם. בקשת וידוא האזרחות מוגשת למינהלת של מחוז מקום המגורים האחרון בפולין, אבל כל זה כבר פרטים טכניים שבהם אנחנו מטפלים, כמובן".

אז מה אני צריך כדי להתחיל?

"הימצאות עותק של תעודת לידה פולנית, היא תנאי ראשוני".

אם אין דבר כזה, אין סיכוי?

"בנסיבות מסוימות, ניתן לשחזר תעודת לידה על סמך מסמכים פולניים אחרים. מדינת פולין מחויבת לשמור מסמכים שגילם עד 100 שנה. משמעות הדבר היא, שהסיכוי להשיג אישורים מקוריים החיוניים להכרה יגדל כל עוד לא מלאו להם 100 שנה. חשוב ביותר, אפוא, להקדים ולהשיג את המסמכים 'העתיקים' ביותר. מומלץ להתחיל בטיפול מוקדם ככל האפשר, ולו מהטעם הזה. הזכאות לאזרחות מותנית בהחלטה מינהלית של הנוגעים בדבר, ומשכך הם פני הדברים, עלולים להשתנות הקריטריונים".

כואב אבל פחות

גם ילדיה ונכדיה של זהבה ישראלי (ראש הנקרה) נהנים מהשורשים האירופיים שלה. זהבה, (71), שנולדה בהונגריה אחרי שהוריה ברחו מגרמניה ב-36', עדיין זוכרת איך "התהפכה לה הבטן" כשבשנת 1954, בהיותה בקושי בת 18, החלו הוריה במילוי המסמכים לצורך קבלת השילומים. "הייתי מאוד נסערת, והרגשתי שגם אם מגיע לי מבחינה חוקית, לא נפגעתי ישירות מהשואה ואין לי שום קשר לזה, ואני לא רוצה לקבל שום דבר מהם".

ישראלי היא מקרה מיוחד, כי היא מרגישה חלק מהתרבות הגרמנית. גרמנית היא השפה הראשונה שלמדה, והיא דוברת אותה באופן שוטף. "כשהייתי בברלין לפני כמה שנים, זה היה ממש מטלטל", היא נזכרת. "לשפה הגרמנית יש ניואנסים שונים מאוד באזורים שונים, ואני דוברת את השפה הברלינאית, כך שזה ממש זרק אותי לילדותי וזה היה לא פשוט".

גם כשלפני כמה שנים פנו אליה ילדיה, בעלי משפחות בעצמם, כדי שתעזור להם בהשגת אזרחות גרמנית, היה לה קשה עם הרעיון. "אני עדיין עומדת מאחורי ההחלטה שלי מגיל 18, אבל החלטתי לא לעמוד בדרכם של ילדיי ושל נכדיי, ועשינו מזה אירוע משפחתי משמח", היא מספרת. "מכיוון שאנחנו ייקים מסודרים, היו לנו כל המסמכים ופנינו ישירות לשגרירות, וחסכנו את העמלה שגובים המתווכים". העובדה שישראלי דוברת גרמנית עזרה, והמפגש בשגרירות הגרמנית היה חווייתי, לדבריה.

נכדה, גל ישראלי, היה בן 14 כשהחל התהליך לפני כשנתיים. "אבא, סיפר לי ואמר שיש אפשרות לעשות דרכון, ושזה יכול לעזור ולתת לי תנאים טובים יותר באירופה אם נרצה לטוס לשם או להגר, ושמחתי מאוד לשמוע על כך", הוא אומר.

אתה יודע שלסבתא שלך היה קושי עם זה.

"אני יודע ויכול גם להבין אותה. אבל היא מדור אחר, יותר קרובה לשואה ממני. היא גם ויתרה על השילומים מראש. אז זה היה הרבה יותר כואב".

ולך אין בעיה.

"לא היה לי קשה עם העניין הגרמני, כי אני לא מקשר את זה ישירות לגרמניה של המלחמה. הם נותנים לי יד, ויש לי אפשרות לנצל את התנאים שהם נותנים לי וצריך להיות הגיוני".

בפולין כבר ביקרת במסגרת משלחת?

"לא. אני רק בכיתה י' והמשלחת יוצאת בכיתה י"ב. אבל אני טס למשלחת לגרמניה במסגרת ערים תאומות. אני גם לומד גרמנית, כי זה מעניין אותי".

באמת, למה?

"אני שומע מוזיקה גרמנית, להקה שנקראת 'רמסטיין', שעושה משהו בין רוק למטאל, ואני כבר מבין חלק מהשירים ואוהב ככה יותר את המוזיקה. כולם רואים בשפה משהו מפחיד אבל אני לא. ואני גם נעזר בסבתא בלימודים".

אתה חושב שאולי תחיה בגרמניה?

"אני לא פוסל את הרעיון. יש בעיה עם כל מה שקרה, אבל בגלל שזה כבר קרה בגרמניה, אני חושב שהגרמנים הם העם שהכי רגיש לזה. גם אם זה יחזור, וקשה לי להאמין שזה יחזור, אני חושב שצרפת למשל יותר מסוכנת".

ואיך ההורים שלך מתייחסים לכך שאתה לומד גרמנית?

"לא במיוחד. לאימא יש אפשרות לדרכון צרפתי, אבל היא בכלל לא רוצה".

גיבוי ואתחול

ארי פלדמן, 31, הוא איש היי-טק רווק שגר היום בעיר במרכז הארץ, אבל "מחזיק" שורשים חזקים בקיבוץ. אחרי שאפסה תקוותו להשיג דרכון גרמני דרך סבא וסבתא מצד אחד, גילה במפתיע שלצד האוקראיני שלו יש גם עבר פולני. אחרי שמצא את המסמכים הנכונים, שלח את פרטיהם למשרד העוסק בכך, וגם שם קיבל דחייה כואבת. מכיוון שהורי הוריו כבר אינם בחיים, קשה לו לנחש את תגובתם, אבל שאר המשפחה התגייסה לעזרתו.

מה דחף אותך לנסות להשיג דרכון?

"הפצצה האיראנית".

ועכשיו ברצינות.

"אני לא לגמרי צוחק. בתחום שלי, המחשבים, זה נקרא גיבוי. אני לא חושב על זה כרגע בתור משהו שאני צריך ספציפית למטרה מסוימת. אני לא מתכנן ללכת כרגע ללמוד או להיכנס למדינה שעם דרכון ישראלי אי אפשר. הסיבה העיקרית היא שיהיה לאן לברוח. לי ולמשפחה".

חושב שזה קשור לתחושת היהודי הנודד?

"בהחלט לא. הייתי משייך אצלי את זה דווקא לתחושת העליונות האירופית".

כלומר לא משנאת מרדכי אלא מאהבת המן.

"יכול להיות. אם אתה אומר".

רגל בחוץ

גם ר.ת, יוצאת קיבוץ בעשור הרביעי לחייה, שביקשה לשמור על אנונימיות ("אני עם רגל אחת בקיבוץ עדיין"), עברה את התהליך בשביל הבת, ו"לאף אחד לא הייתה בעיה עם זה", היא אומרת.

אין בכך שום בעייתיות בעינייך?

"אתה מתכוון ערכית? לא. זמן וכסף הם הבעיות היחידות, אבל ממילא המטרה מלכתחילה היא חומרית בעצם, אז זה משתלב". וככה גם כולם פה בארץ, היא אומרת. "תכליתיים וחומרניים וכבר לא חושבים על שום דבר אחר. קונים מכשירים גרמניים ורואים סרטים פולניים. גם ריבוי הפניות מראה שלאנשים אין בעיה עם זה. בדיוק כמו עם השילומים, מחו וקיבלו".

עוד אדם שעוסק בקשר עם פולין הוא יצחק שידלר, 60, ממייסדי מורן, שנולד בפולין ב-47', עלה לארץ בהיותו בן עשר, וחי כיום בעין דור. עיסוקו העיקרי הוא בתרגום מפולנית לעברית וטיפול באזרחות פולנית. הוא רואה הבדל עצום ביחס לפולנים, בין היהודים שהגיעו מפולין לפני המלחמה, או מייד אחריה, ובין אלה שכמו הוריו, קיבלו את ההזדמנות ללמוד לחיות מחדש. "אימי עברה שישה מחנות ריכוז", הוא אומר, "אבל הייתה להם הזדמנות לחזור לחיות בפולין וללמוד להכיר שיש גם פולין אחרת".

במה שונה הגישה שלך מזו של מי שלא זכה?

"באופן גורף, אפשר לומר שמי שעלה אחרי המלחמה, בשנות החמישים המאוחרות, פיתח גישה חיובית לפולין. לא שהם מבקשים אזרחות כדי להגר לשם, אבל הם רואים את היתרון ואין להם שום בעיה ערכית".

והישראלי הממוצע שומר טינה לפולנים כמו לגרמנים?

"כן, לצערי. ההבדל בין גרמניה לפולין טושטש כאן. יש הרבה שבשיחות אומרים דברים נוראיים נגד הפולנים, ואני חושב שהם ניזונים מהזיכרונות של ההורים שלהם ולא מניסיון או מידע אישי. מי שהיה בשואה הוא לרוב מאוד אנטי פולני בגלל ההתנסות הסובייקטיבית שלו. אבל כולם בסוף דואגים לנכדים ורוצים את האזרחות בשבילם".

רשימת שילדר

הסיבות לשלילת האזרחות והחוקים המקנים זכות לאזרחות פולנית, (נלקח מהפורום באתר של יצחק שילדר www.sis-translation.co.il)

מי שעלה ארצה עם סרטיפיקט, הגיש לרוב בקשה להענקת אזרחות פלשתינאית א"י, וכזאת גם לרוב הוענקה לו.

החוק הזה הפלה בין אישה לגבר. אישה אשר עלתה כרווקה, איבדה את אזרחותה הפולנית עם קבלת אזרחות פלשתינאית א"י, או הישראלית. כל זאת בהתאם לשנת העלייה.

אם האישה הייתה נשואה בעת ההגירה, אזרחותה נקבעה לפי בעלה. באם הגבר איבד את אזרחותו הפולנית, אזי האישה והילדים הקטינים איבדו אותה גם כן.

לפי חוק האזרחות הישראלית אשר חוקק ב-1952.

מי שנולד בארץ או הגיע לארץ לפני קום המדינה - רכש אזרחות ישראלית רטרואקטיבית החל מיום 15 במאי 1948. מי שהגיע לארץ אחרי קום המדינה - מיום עלייתו לארץ.

לאזרח פולני אסור לשרת בצבא זר. מי ששירת בצה"ל בשירות סדיר בשנים 1951-1948 שירת בצבא זר, ולכן אין לו זכות לאזרחות. באותה העת בפולין היה מצב של שלום - החוק הזה מתייחס גם לנשים, אשר שירתו בצה"ל באותה העת. מי ששירת בצבא הבריטי בזמן מלחמת העולם השנייה - לא שירת בצבא זר, כי אם בצבא

ידידותי, אשר נלחם באויב משותף.

ועוד תנאים לאובדן האזרחות הפולנית:

1) רכישת אזרחות זרה; (ראה לעיל)

2) ביצוע תפקיד ממלכתי או התמנות למשרה ממשלתית;

3) שירות בצבא זר. (הכרוך בשבועת אמונים למדינה אחרת -ראה לעיל)

 החוקים היבשים ברורים, אבל כרגיל בעניינים כאלה, כדאי לבדוק כל מקרה לגופו.

(פורסם ב"הדף הירוק", 1.5.08)