ללא כיסוי

יאיא כהן-אהרונוב אוהב את הבס ומסתבר שגם את המיקרופון. והמיקרופון מחזיר לו אהבה. הקול שלו יפה ונעים ומוכר, כמעט רגיל. השירים שלו דומים אחד לשני ואין בהם הרבה מקוריות אבל יש בהם תשוקה לחשיפה וליצירה. הוא לא ממש מצליח לצאת מהמשבצת ועושה מוזיקה שפועלת על אותם עקרונות של להקת האם, וזה במקרה הטוב. במקרה הפחות טוב הוא מוריד הילוך וכותב שירים אישיים.

השיער שלו מבלבל. האוירה הפאנקית שהוא נוסך על הדמות שלו בעצם מטעה ומתחתיו מתגלה בחור מאוד ישראלי עם נטיה לרוק עדין, שכותב טקסטים נוסחתיים למדי, גם כשהוא מתעסק בנושאים הכי אישיים. בהופעה החגיגית לקראת צאת אלבום הסולו השני שלו נדמה היה שהוא מנסה לבדוק את החומרים החדשים. אני חושב שתגובת הקהל מראה בעיקר כמה דוקא החומרים ה"פרועים", אלה מהאלבום הראשון, יותר נועזים ומעניינים.

למי שמכיר אותו בעיקר מהדג נחש, גם הקול שלו מטעה. בשירים של להקת האם הוא בדרך כלל מגיע כחלק מהמקהלה שעונה משפט תשובה למוטיב המרכזי, ובדרך כלל באוקטבה גבוהה למדי. בחומרים מאלבומי הסולו שלו הוא משתמש לעיתים במנעד הרחב שלו אבל נדמה שאת מירב המאמצים הוא משקיע דוקא בשירה בקול עמוק ונמוך, מתוך תפיסה שזה הקול המתאים לשירים אישיים ועצובים.

בעצם גם להקת האם, הדג נחש, אף פעם לא עשתה משהו באמת קיצוני או חתרני, ומרוב הבחינות לא הגיעו לקרסוליה של שבק ס' למשל, והעובדה שהיא הצליחה לכבוש את המיינסטרים תומכת בכך כמובן. אבל לצלילי הבס של יאיא בשירים שלהם יש בכל זאת תפקיד חשוב בהיפ הופ הישראלי של אמצע הדרך.

כשהוא על הבמה ללא חבריו ללהקת האם (עם להקה קטנה, דן תורן כמפיק מוזיקלי וגיא מר מהדג נחש בכל זאת על הפטיפונים), נחשף הצד הכי לא פאנקי שלו, ונדמה שעם ההתבגרות (והאלבום השני) הוא רק מתקרב לצד הזה. הוא גם התקרב לעצמו ובעקבות ההתנסות שלו כאב טרי הוא חזר לכאב על אובדן אביו. השיר העצוב הזה נוגע ללב ואני בטוח שמרגש את מי שמכיר את יאיא ואת סיפורו האישי, אבל לא בטוח שמבחינה אמנותית לשיר הזה צריך להיות מקום של כבוד באלבום החדש או בהופעה. קצת עצוב לגלות שההיפהופ הוא סתם סטיה קלה מהדרך בשביל מוזיקאים בישראל, ולא דרך חיים אמיתית או לפחות עולם ערכים אסטתי גדול מספיק כדי שיהיה בו כושר תמרון ומרחב פעולה.