יום ראשון, 15 בינואר 2012

החיים כסימפטום

דויד שלזינגר. צילום: רענן כהן
הומאופתיה היא אמנות העדינות. אפשר להאמין ואפשר לפסול מראש, אבל קשה לחלוק על כך שהעקרונות שמנחים את השיטה הם קסומים. אבי ההומאופתיה, סמואל האנמן (1755-1843), רופא ואיש משכיל באופן כללי, גילה (או המציא) את השיטה כשניסה על עצמו, למרות שהיה בריא, את הכינין, תרופה פופולארית למלריה. הסתבר לו שאצל אדם בריא כמוהו, התרופה גורמת לתסמינים הדומים להפליא לאלה של המחלה. הוא הקיש מזה את העיקרון הראשון, "דומה בדומה ירפא" ובניגוד להגיון הרפואי של אותם זמנים (שכלל בין היתר הקזות דם רבות מדי), הוא אסף חומרים מכל הבא ליד ובדק מה ההשפעה שלהם על אנשים בריאים. הוא יצר אינדקס של חומרים ומה ההשפעה שלהם על בני אדם ומכך הוא גזר את הטיפול הנדרש. אבל הוא כמובן לא הרעיל אנשים וכאן נכנס העיקרון השני שגם הוא קסם קטן: הכמות האידיאלית היא הכמות הקטנה ביותר האפשרית, וזו תפעיל את המנגנון המבריא אצל האדם.


הכמות קטנה עד כדי כך שבהרבה מקרים, לפי כלים אמפיריים, היא כלל לא קיימת. תהליך ייצור הכדוריות (שהן התרופה שנוטלים) כולל מהילה של החומר הפעיל בהמון המון מים. שמות התרופות כוללים מספר שמייצג את מבחינה מתמטית את היחס בין החומר הפעיל למים, ולרוב למעשה לא בטוח הגיעה אפילו מולקולה אחת של חומר בתרופה. ההומאופתיה גורסת כי החומר שנעלם מושך בכך את האנרגיה הגלומה בו והגוף יודע לקרוא את האינפורמציה הזו ולהשתנות בהתאם.

 אצל דויד שלזינגר, אחד מראשוני ההומאופתים הקלאסים בישראל, העדינות היא גם טבע שני. הדיבור הרך והאיטי שלו הוא כנראה בעל סגולות ריפוי משל עצמו, ובהומאופתיה הקלאסית ניתן משקל גדול לדיבור. זה למעשה העיקרון השלישי וזה שמבחין אותה מההומאופתיה המודרנית, שתכשירים מטעמה שלה אפשר למצוא ליד הקופה בכל סניף פארם. "כל אדם הוא מיוחד וכל טיפול צריך להינתן בהתייחסות לאדם ולאורח חייו, אופיו, הרגישות שלו והבעיה שלו", אומר שלזינגר, שגם יודע להעניק את היחס הזה. למעשה, זה מה שמשך אותו למקצוע. "בשנות השבעים המאוחרות חייתי בסקוואטים וקומונות בלונדון, והיו שם הרבה חבר'ה צעירים ולא כל כך יציבים או בריאים. בשיחות איתם גיליתי שיש לי את היכולת לדבר איתם וגם לעזור להם בכך. אז גם התחלתי להתעניין בצמחי מרפא וקצת לטפל באמצעותם". אבל רק שנים רבות אח"כ הוא פנה ללימודים מסודרים של הומאופתיה.

הוא מקבל את המטופלים בביתו בכליל, במרפאת ארלוזורוב של קופת חולים כללית בתל אביב, ובמרפאה המשולבת "קרת" ברחוב מונטיפיורי בעיר. התפאורה לא תופסת מקום נכבד אצלו. מה שחשוב הוא המפגש האישי והזנת הנתונים לתוכנה המותקנת במחשב הנייד שלו. המפגש הראשון אורך כשעתיים וגם אלה שבאים אחריו (פעם בחודש-חודשיים) כוללים לרוב חצי שעה של שיחה. אחר כך, כל מה שנשאר לעשות זה לקנות את הרמדי שנרקח עבורכם במקום, בבתי מרקחת שמתמחים בכך. הכדוריות הקטנות והמתוקות אותן מניחים מתחת ללשון, יכולות לשמש אותכם גם שנים אחרי הקניה, אבל כדאי להמנע מקפה ומאכלים בטעמי מנטה לפני 


ואחרי, וגם כדאי להאמין. אני "מאמין" כבר יותר מעשור.
הגעתי לדייויד אחרי אבחון במרפאת ה"כללית משלימה" ואחרי שנאבקתי במחלת עור חמש שנים, ללא תוצאות. הטיפול אצל שלזינגר הוכיח את עצמו מהרגע הראשון ומאז הבעיה נמצאת תחת שליטה. יותר מזה קשה להבטיח כשמדובר במחלה שאין לה טיפול במסגרת הרפואה הקונבנציונלית. למעשה, הטיפול הקונבנציונלי רק החמיר את התופעה. הפגישות איתו נעימות. היכולת והרצון שלו להקשיב ("הרבה שואלים אותי 'מה, אתה פסיכולוג?'") והשאלות שלו (על חלומות, רגשות, תחושות, רגישויות) נותנות לו תמונת מצב שלך כאדם. מהבחינה הזאת הוא לא שונה מהרבה טיפולים הוליסטים, והיחס כלפי סוג 
הטיפולים הללו היא אישית כמובן.

עכשיו גיליתי שלא קל להאמין בהומאופתיה, דוקא אם מתעמקים בנושא. החומר הנגיש באינטרנט, למשל, בדרך כלל יוצא חוצץ נגד האמונה בשיטה, וגם ספר בריטי שיצא לפני שנתיים (ותורגם לעברית), הצליח לעשות נפשות למתנגדים. שלזינגר נוטה להאמין שהמגמה האנטי הומאופתית היא אינטרס של יצרני התרופות, ולפחות נסיבתית יש לו על מה להתבסס. ההתקפה הגדולה שכמעט חיסלה את השיטה הלא קונבנציונלית הגיעה לשיאה בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת בארה"ב, אותה תקופה בה נרדפו עוד חומרים ושיטות 
שהתחרו ביצרני התרופות, שכוחם בממשל הגיע לשיאו אז.

מצד שני, טוענים המתנגדים שעצם התקבלותה של השיטה (היא הייתה מאוד פופולארית במאה ה-19 בארה"ב למשל) היה מתוך שנאת המן ולא אהבת מרדכי – הרפואה הקונבנציונלית אז הייתה כל כך מזיקה, שמי שבחר בהומאופתיה לפחות לא סבל מהחלטות נמהרות של הרופאים. היום היא רווחת ברוב העולם המערבי וגם בהודו (בהשפעת הבריטים מן הסתם, והודות למחיר הנמוך של הטיפול). בישראל היא ידועה בעיקר מאז פרוץ תופעת הניו אייג', אבל גם לפני כן היו בארץ כמה הומאופתים, שחלקם היו ידועים בכל הארץ ואף יותר מכך. אחד מהם הוא גם בעל שם עולמי, בזכות כך שכתב ספר שמשלים ומחדש את ה"תנ"ך" של ההומאפתיה, וגם יצר את התוכנה שמכילה את הידע הקיים בספרים ושבה 
משתמשים היום המטפלים.

 שלזינגר, 57, הוא גם מראשוני הישוב כליל. הוא נשוי להומאופתית ואב לשלושה ילדים צעירים. הוא "בוגר" סקוואטים וקומונות בלונדון של שנות השבעים, שם בילה כשהלך ללמוד הנדסת חקלאות, אבל בכלל נולד בזמביה, שאז בכלל הייתה רודזיה הצפונית, קולוניה בריטית. העיירה ליוינגסטון נמצאת לא רחוק ממפלי ויקטוריה (קהילה יהודית קטנה חיה שם עד היום). סבו של דייויד הגיע כהרפתקן צעיר מאירופה בתחילת המאה העשרים והתפרנס ממסחר בעורות. דייויד גדל בבית פרטי עד שאביו הצלם נפטר ואימו החליטה לעלות לארץ, כשהוא בן 8.

דויד גדל בארץ ואחרי הצבא נסע ללונדון. כשחזר לחופשת מולדת וחיפש אדמה הוא כמעט התייאש ועזב. אבל אז חברים סיפרו לו על כליל ואת מעט החסכונות שלו הוציא על חלקת האדמה שם. הבתים הראשונים נבנו בעץ ואבן ודויד היה מבוניהם. הוא התמחה בבניה אקולוגית וגם בחקלאות. "בשנים הראשונות, כדי לצאת ולהכנס ליישוב היה צריך ג'יפ או טרקטור", הוא מספר, ולכן המשיך להתנסות בטיפול עצמי ועצמאי. אחר כך החל ללמוד בצורה מסודרת אצל הומאופת בחיפה. גם בילדיו הוא מטפל כמובן באותה צורה, והוא נמנע מחיסונים למשל.
אחד הדברים היפים בהומאופתיה היא העובדה שבגלל אופן הכנת ה"רמדי" אף פעם לא יחסר מהתרופה – הרי מדובר בסך הכל במים עם אטום או שניים של החומר הפעיל. וזה עוד אחד הדברים היפים בשיטה המיוחדת הזאת, שאוירה מסתורית אופפת אותה ולמרות זאת היא מוכיחה את עצמה שוב ושוב וצוברת 
"מאמינים" לא מעטים, שנשבעים שהטיפול עוזר להם. אני אחד מהם.

פורסם במגזין "את", מעריב

אין תגובות:

חפש בבלוג זה