ספינת השוטרים

מתוך הסרט. יומרני ומרגש

חבורת שוטרים ירושלמים שמחסלים מבוקשים מצד אחד, וצעירים תל אביבים בני טובים שמוחים נגד שלטון ההון וחוטפים מיליונרים מצד שני, מרכיבים את הסרט "השוטר". שני העולמות - שונים לגמרי לכאורה -  מוצגים בדרכים שונות גם מבחינה סגנונית אבל נפגשים בסופו של דבר, ויוצרים ביחד את אחד הסרטים הכי שאפתניים של הקולנוע הישראלי. הסרט הוא כל כך שאפתני שנדמה שמראש לא היה לו סיכוי לעמוד באתגר, ולכן הוא מצטיין דוקא בחלקים הפחות מורכבים שלו. ההרגשה היא שהחלקים המרכיבים אותו עולים בסופו של דבר על השלם, אבל זה בכל זאת סרט אקטואלי, מרתק וראוי לכל הפרסים שקיבל.

"השוטר" קודם כל עשוי מצויין. התסריט המקורי שלו מעמיד במרכז שוטר ביחידה מיוחדת (יפתח קליין) שמצפה לילד ראשון בכל רגע ובינתיים מבלה עם חבריו ליחידה הירושלמית גם מחוץ לשעות העבודה. בין חיסול מבוקש לטיפול בתביעות משפטיות עקב רשלנות בחיסול הקודם מתגלה גם סרטן אצל אחד מהחבר'ה והחלק הראשון, ה"ירושלמי", מספק לבדו חומרים מצויינים לסרט באורך מלא.

הסגנון הקולנועי בחלק הזה הוא אחד המקוריים והטובים שראיתי בקולנוע הישראלי. הבימוי הרגיש והמשחק המיומן יוצרים בחלקים מסוימים חויה קולנועית ישראלית נדירה בישירות ובאומץ שלה והתסריט מצליח לספק לדמויות מרחב תמרון כך שהן נעות בקלילות בין היומיומי לפוליטי ולאישי. הבמאי נדב לפיד הצליח להפוך אותן לאנשים בשר ודם ממש והתוצאה מרגשת מאוד.

 ההבדל הגדול בסגנון הבימוי, הצילום והמשחק בין החלק ה"ירושלמי" לזה ה"תל אביבי" כל כך בולט שאין אלא להסיק כי הוא נעשה מתוך כוונה ובמודעות מלאה, ויש משהו מעיק בהבדלים האלה. ההפתעה הגדולה, לפחות אצל מי שהסיק כי לפיד יצר כתב אישום חריף נגד השלטון הישראלי, נעוצה באופן בו הוא מטפל בחבורת המורדים התל אביבית. הכנופיה (מיכאל מושונוב,יערה פלציג וגם מנשה נוי בתור אביו של אחד המורדים) מורכבת מבני הטובים הצעירים, שמושפעים מתיאוריות אנטי קפיטליסטיות ונוטים להאמין באלימות כדרך לשנות את המצב הקיים. הם מוצגים באופן קצת מגוחך ודי סטרואטיפי, ונדמה שהבמאי בחר בזוית הזאת כדי לטשטש את ההזדהות שלו איתם. ברור שיש גם אמירה פנים קולנועית בעניין, ומדובר פה בדרכים מתוחכמות לדבר על מודעות לדימוי, פאתוס ותפקידו במהפכות ועוד. אבל נדמה שהסגנון המשונה שבחר לפיד היא התחמקות שמפחיתה בסופו של דבר מעוצמת הסרט.

ההחלטה להגביל את "השוטר" לצפיה מתחת לגיל 18 הייתה טפשית כמובן. אין בסרט סצינות פורנוגרפיות או אלימות במיוחד ובכל זאת ברור למה הוא עורר כזאת סערה. מבחינה פוליטית זה סרט בוטה ופרובוקטיבי אבל הוא גם מעודן ובסופו של דבר נמנע מנקיטת עמדה. וזו, אולי הבעיה הכי גדולה של הממסד שמנסה לצנזר ולשלוט: מה לעשות עם יצירות שעוסקות בחומרים ריאליסטים ואקטואלים ומתעקשות לא לייצר עמדה חד משמעית. תוצאה כזו, שנתקעות בגרון וקשה לקיטלוג, מפחידה כנראה את מי שהוסמך להחליט. האמביוולנטיות של הסרט וחוסר רצונו לנקוט גישה ביקורתית הופכות אותו למסמך כמו תיעודי מרתק, שעוסק בחיים במדינה מסוכסכת, ובמקביל ליצירה אמנותית אמיצה ואנושית שדנה בגבריות, התבגרות, אמונה והקרבה. היומרנות שלו פועלת בסופו של דבר נגדו אבל זו בכל זאת יצירה אמיצה, חשובה וגם מהנה.


וזה מה שאורי קליין חשב


(פורסם בזמן תל אביב, מעריב, 19.10.11)