הזהו אדם. הצגת יחיד בתיאטרון החאן

אם כל התורה על רגל אחת היא "ואהבת לרעך כמוך", אז כל השואה על רגל אחת נמצאת ב"הזהו אדם" של פרימו לוי. הנסיון לחלץ מהספר תובנות ואבחנות משול לנסיון לחלץ מהשואה עצמה תובנות כאלה וגם היוצרים של הצגת היחיד על פי הספר יודעים את זה וכלל לא מתיימרים להוסיף משהו על דבריו של לוי. הישירות והפשטות של ההצגה הופכים אותה למופע סוחף של זיכרון, זעזוע ועצב. החומרים הקשים בה וגם אורכה הצנוע משאיר את הקהל המום מעט, אבל זה המינימום שאפשר לצפות מהצגה כזאת.

לוי כיווץ את קורותיו בשנה האחרונה של מלחמת העולם השנייה, כאסיר במחנה עבודה ליד אושויץ, לספר של פחות ממאתיים עמודים. הבמאית מור פרנק והשחקן ניר רון מתיאטרון החאן לקחו את הספר והפכו אותו להצגת יחיד, גם היא מינימליסטית. ללא תפאורה וללא מוזיקה, נכנס רון, לבוש בחליפה כמו שלוי הצעיר אולי לבש עד שהמלחמה השיגה אותו, ומספר את הסיפור בקולו, שהוא גם קולו של לוי, קול שנשאר נאמן לטקסט המקורי וגם לרוחו. בעקבות לוי, גם רון יורד לפרטים הקטנים והפיזיים – מהראש המגולח והכובע המרופט ועד לציפורני אצבעות הרגליים שאין צורך לגזוז אותן כי הן מתחככות בקבקבים הלוחצים. רון אומנם נשאר בחליפה עד שלב מאוחר אבל דמיונם של הצופים מלא במספיק דימויים מהמחנות כדי להשלים את התמונה. האפקט מסחרר ומזכיר את חווית הקריאה בספר, שמשאיר כמו כל טקסט המון מקום לדמיון ומפעיל אותו באינטנסיביות.

רון, שעושה את עבודתו בצורה מדויקת, יעילה ומרגשת, מתערבב מעט בקהל וגם משתף את הקהל בעדינות בסיפור. הוא עושה זאת בעקבות לוי עצמו, שיוזם בספר פניה בגוף ראשון לקוראים. כשרון יושב בינינו זו גם הזדמנות להביט ולחשוב על הקהל שהגיע להצגה באולם הקטן של החאן. המחשבה הבלתי נמנעת היא מה היה קורה אם היה נגזר על קבוצת האנשים האקראית הזו לבלות ביחד בתנאים המתוארים על ידי לוי. הרגעים האלה מזכירים את המקומות בספר בהן אתה נאלץ לצבוט את עצמך ולהזכיר שלא מדובר פה בחלום רע שלך או של הסופר אלא במשהו שהתרחש במציאות.

קשה מאוד לנתק את הרלוונטיות של הצגה העוסקת בכזה מיקוד בשואה היהודית, ולהתייחס אליה כאירוע תיאטרלי בלבד בעיקר כשהיא מוצגת בירושלים היהודית על ידי שחקן יהודי הרחוק דור אחד מהקורבנות. וגם אין כל כך צורך. בקרוב יעלמו האנשים שהיו שם ומה שיישאר זה היסטוריה ואמנות שעוסקת במה שקרה. המסורת לפיה תלמידי בית ספר יהודים בישראל נפגשים עם ניצול שואה שמספר על חוויותיו תפסק מן הסתם, ויהיה קשה למלא את החלל. "הזהו אדם" יכולה בהחלט למלא חלל כזה, אבל היא מצריכה קשב ודמיון רבים, ויש לשער שהמשלחות הטקסיות והמניפוליטיביות למחנות ימשיכו לשלוט בכיפה.

גם בהצגה וגם בספר זוכים עשרת הימים האחרונים של לוי במחנה לתיאור מפורט יחסית. "הימים שמחוץ לזמן" מכנה אותם לוי בספר, והוא מתכוון למצב שנוצר אחרי שהגרמנים עזבו והרוסים עוד לא הגיעו. לוי ועוד כמה עשרות נותרו ללא השגחה, מזון או חימום כשהחורף הפולני בשיאו ומי ששאר במחנה הם בעיקר החולים. בשלב הזה מתעוררת בקרב הניצולים רוח אחווה שלבסוף גם מצליחה להציל את חלקם. לוי כותב בלי פאתוס וגם רון משחק בהתאם, ובכל זאת הקהל מתמלא מחדש איזו תחושה של שליטה על הגורל והלקח האנושי והמוסרי מחלחל למרות האימה.

בשורה התחתונה: מתאים לא רק ליום השואה, גם ליום כיפור. 

(פורסם בעכבר העיר אונליין, 7.10.11)