ספרו החדש של אודי שרבני כואב, מרגש וגם מצחיק ומרתק
יש קסם מיוחד בקשר בין אנשים שהכירו בילדות. אפשר לנסות לדמיין את הילד שהיה האדם שעומד מולך גם אם לא גדלתם יחד, אבל זה אף פעם לא אותו דבר. אני מכיר את אודי שרבני רק כעשור, ושנינו כבר לא היינו ילדים כשנפגשנו, אבל איכשהו, לספר החדש שלו, יש בעיני בכל זאת את הקסם הזה. דבר אחד בטוח – הספר מלא ברגש. הוא גם מלא בהומור ודיבור מתחכם וציני וגם מהלכי כדורגל ומוזיקה מצויינת, אבל הרגש נשפך ממנו בכוונה או שלא בכוונה. וזוהי תכונה נדירה היום.הגיבור מספר בגוף ראשון את קורותיו שלו, ילד שגדל, דרך הנערות והצבא וגם קצת אחרי. ואולי זו בכלל הסיבה לרגש ה"ילדותי" שהוא מעורר. הקורא עוקב אחרי הגיבור וזוכה להכיר אותו מגיל צעיר ועד בחרותו. זו פריבילגיה גדולה, למרות שהדמות הראשית אנושית מאוד ולא מנסה להתחבב על אף אחד. בעצם, הדמות הראשית היא לא תמיד אנושית. הרבה פעמים היא מציירת את עצמה כגיבור על דוקא, אחד עם כוחות אדירים בתור שחקן כדורגל למשל. אבל לפעמים המשחק הוא רק מטאפורה, והגיבור מצליח לראות כמה מהלכים קדימה, גם במה שנוגע לחייהם של הסובבים אותו. ולא סתם קדימה, אלא כל הדרך אל המוות. כן. זה ספר מדכא.
צריך הרבה אומץ כדי לבחור לכתוב ספר מדכא כמו "למה אתה לא מחייך", וצריך עוד יותר אומץ כשזה הרומן הראשון שלך. אבל אצל אודי נדמה שזו לא היתה שאלה של בחירה. ספרו הראשון (הוצאת מודן, עריכה: עמיחי שלו), שמכיל אלמנטים אוטוביוגרפיים, נחצב מליבו ונכתב בדמו של שרבני, והופך אותו לאחד הכותבים המרגשים, המקוריים והמבטיחים בישראל כיום.
הספר הוא הפתעה לא רק בגלל האוירה הכללית שהוא משרה, שמנוגדת לתדמית המצחיקנית שצבר שרבני, אלא גם הודות למסגרת השמרנית יחסית שלו. הספר אמנם נע בתזזיתיות בין מרחבים קונקרטיים למחוזות מחשבתיים, בין העלילה לשפה ובין התרחשות בזמן הווה לאבחנות שלאחר מעשה, אבל הוא קודם כל סיפור שכתוב היטב ומתאר מצוין דמויות ויחסים בין אנשים.
הוא מתחיל לרגש כבר מהעמודים הראשונים והמוות, שמרחף מעל ראשי הדמויות ובתוך ראשו של המספר, הופך את הספר לאחת מהיצירות הנדירות שנקראות בעיניים לחות מדמעות.
גיבור הספר, שמספר על עצמו בגוף ראשון, הוא נער תל אביבי חסר שם אבל מלא אופי שגדל בצפון העיר בשנות השמונים במשפחה ממוצא מזרחי. שני אחיו המבוגרים משפיעים על עולמו ובעיקר מעודדים אותו להתאמץ כדי להפוך להיות שחקן כדורגל מקצועי, מטרה שהם עצמם זנחו.
הוא אכן מצטיין ומה שקורה על המגרשים השונים ובקבוצות הופך להיות חלק משמעותי מהחיים שלו וגם מהספר, ושרבני מיטיב לתאר לא רק מהלכי כדור ואת המשמעות הרגשית שלהם אלא גם את האוירה בקבוצות הנוער והתחתית (עם התמקדות במכבי תל אביב). הגיבור חי גם את המתח הכלכלי והעדתי בין השכונות השונות בצפון תל אביב, והנופים של הדר יוסף ושיכון דן משחקים תפקיד גם הם בספר. חלק אחר מוקדש לתיאור שנות השמונים (ואח"כ התשעים) והספר עוסק בעקיפין גם במהפך שעברה החברה הישראלית בשנים ההן. אבל כל הנ"ל ארוג היטב לתוך משפטים ופסקאות בהן המספר מצליח לתאר באבחה אחת עלילה, התרחשות, רגש ואינטלקט.
גם המון הומור יש בספר. מי שמכיר את סגנונו של שרבני (זוכה תחרות הסיפור הקצר של הארץ, כותב במדור הספורט בעיתון, אחראי לסדרת הקומיקס "דני פריפריאלי" בוואלה, משורר "ספוקינג וורד" וגם כדורגלן חובב) יצפה אולי ליותר בדיחות, אבל גם בין השורות ומתוך המשפטים עולים חיוכים לרוב ולפעמים גם צחוק קצר וחד. גם דיבור על ההומור עצמו ממלא חלקים גדולים של הספר.
בעצם, דיבור ארס פואטי ופוסט מודרני על השפה קיים בכל משפט בספר כמעט. הקול המיוחד של הדמות הראשית מלווה את מעשיו בכל רגע, כמו שדרן ספורט או ווייס אובר בקולנוע. משפטים רבים בספר נושכים את הזנב של עצמם, אם לנקוט בלשונו של שרבני (לא בטוח אם זה משפט שלקוח מהספר או שנכתב בהשפעה ישירה שלו) ומאלצים את הקורא לחזור אחורה כדי להבין משפט לאשורו. הספר, בן 362 העמודים, לא עושה חיים קלים לקוראיו. גם האוירה הכללית המדכאת הופכת אותו לספר כבד בסך הכול, וראוי להקדיש לו זמן ומקום על המדף הפנימי.
*"אתה חושב על רוח בתנוך של האוזניים. איפה שאין דופק, זה מזיז יותר." (עמוד 274)*
במחצית הדרך בערך מגיע המוות המשמעותי הראשון והספר קצת נעצר. בשלב הזה יש לפעמים הרגשה שהוא ארוך מדי והוא גם קצת מאבד מהאמינות שלו. אבל אז מגיע הפרק בו מתגייס הגיבור לצבא ושרבני מוכיח שוב שהוא יודע לתאר מצב, השתלשלות ואוירה באבחת משפט וחצי וגם להוסיף לזה כבדרך אגב עצב, הומור וחוכמה.
זהו רומן חניכות ואנחנו זוכים לחשוב דרך המוח של מישהו אחר לאורך גיל ההתבגרות שלו ועד לצבא. שרבני עשה עבודה נפלאה ומעביר אותנו לאט לאט את השלבים ואת ההתייחסות של הנער שהיה לגבר צעיר לחיים. אפילו את מוקש המיניות – אוננות, נשיקות, איבוד בתולין - הוא צולח בהצלחה גדולה, וזה כידוע אחד המוקשים הגדולים של הספרות העברית. שרבני גם לא מנסה לחבב את הגיבור על הקוראים והופך אותו בסופו של דבר לגבר ישראלי טיפוסי, קשוח וסגור ולא למטרוסקסואל תל אביבי.
בתחילת הספר, הגיבור מציע חברות לנערה בשם מאיה. "אחרי זה סתם ישבנו עוד על הספסל, כמו שני זקנים, אבל הפוך; כאלה עם התחלה", הוא כותב. וכך, למרות שהספר מסופר בלשון הווה, הוא נע כל הזמן גם על ציר הזמן, ובעיקר קדימה, אל הסוף הבלתי נמנע, ממש כמו שהגיבור קורא ספרים: הוא פותח את הספר בעמוד האחרון ובודק אם "הם חיו באושר ועושר" או שמישהו מת.
ב"למה אתה לא מחייך" כמה דמויות מתות לאורך הספר, ואף אחד לא חי באושר ועושר. בכלל, הספר נגמר חתום אבל קצת סתום, וההרגשה הכללית היא שהגבר הצעיר שהוא הגיבור והמספר נאבק כדי למצוא ולכתוב זוית חדשה לגמרי על ההתרחשות. נדמה שהסיפור תם אבל לא נשלם. אולי מתבקש המשך לספר, ולו כדי שגם שרבני עצמו יזכה למשבר התקליט השני, אותו הוא מזכיר כמה פעמים לאורך הספר.
(פורסם גם ב-MySay)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה