פופ ערס

האלבום השני של גלעד כהנא תחת השם walking man הוא הזדמנות לנסות לפענח את סוד הקסם שלו. 

מתוך קליפ. להתמכר

האלבום לא יפתיע את מי שמכיר את היצירה של כהנא, לבד ויחד עם להקת הג'ירפות, והלהיט מתוכו (ביחד עם נינט) משקף את האוירה הכללית, אבל רוב האלבום קצת פחות רועש ויותר מהורהר. האלבום (בניגוד לחומרים של הג'ירפות) מדבר אנגלית, גם מילולית וגם מוזיקלית. כמו באלבום הראשון תחת אותו שם, הטקסטים הישירים והבוטים עוסקים ביחסים בין המינים ויחסי מין, בתסכול וחרדה, בסאדיזם ומאזוכיזים וגם בסתם אהבה. כהנא שר באנגלית בסיסית, במבטא ישראלי כמו זה שמושך תיירות לבחורים ישראלים, אבל זה לא הדבר היחיד שמקסים בו.

הקסם הזה, כאן כמו עם הלהקה שלו, הג'ירפות, נובע מההצלחה להיות ציני, פארודי, סרקסטי ולפעמים גם ממש מגעיל, ובכל זאת לייצר הזדהות וחמלה. מבחינה מוזיקלית הוא נובע גם מהמלודיות הקליטות, אבל המאפיין הכי בולט שלו הוא היכולת לכתוב ולשיר מתוך ביטחון עצמי אדיר, גם שירים שעוסקים בפגיעות גדולה. בזה הוא מזכיר את גברברי המוזיקה הים תיכונית דוקא. לא קורבנות אמיתיים כמו זוהר ארגוב אלא בני זמנינו, ממלאי אולמות נוקיה וקיסריה, שנוסעים בב.מ.וו, עונדים תכשיטים ושרים על לב שבור. בקיצור - ערסים. כהנא הוא ערס פואטי. לדוגמא, בעוד הטקסטים של הזמר המזרחי מלאי שוביניזם, אצל כהנא הסאבטקסט הופך לטקסט והוא דן בנושאים של שליטה ואהבה בצורה הרבה יותר מפורשת. ועדיין, הביטחון שלו לחשוף את עצמו בצורה כזאת, משדר דוקא קשיחות גבוהה ומאצ'ואיסטית וקל מאוד להתמכר לנימה הזו.

עוד חלק בהצלחה של כהנא הוא התפקיד שלו ככהן במקדש התרבות הפפולארית. האלבום החדש מלא הפניות ואיזכורים לאליליה: על העטיפה הוא מתנשק עם רומי אבולעפיה במחווה פארודית לקיובריק, עם נינט הוא שר שיר סקסי ומלא תשוקה ותסכול, ויש עוד כמה שמות שנדמה שהשיתוף פעולה איתם הוא הצהרה אמנותית בוטה בפני עצמה.

זה כמובן מחשיד אותו בנסיון בוטה להפוך לאחד מאותם אלילים, אבל הביטחון (וההומור) העצמי שלו שוב מצילים אותו וממילא, ברמה המקומית הוא אכן אחד מהאלילים.

מבחינה מוזיקלית נטו נדמה שגם אצל הג'ירפות וגם בתקליט הנוכחי, הקיטלוג הרגיל לז'אנרים לא רלוונטי למוזיקה שלהם. אי אפשר ממש לקבוע אם היא אקוסטית או אלקטרונית, אם היא אסיד ג'אז, רוק או אינדי רוק, אלא ערבוביה שמחה שמזכירה את האלבומים שיוצאים תחת ידיהם של מפיקים כמו מארק רונסון או דיימון אלברן (גורילז). העיבודים מלאי הגרוב והנגינה הקולחת מוסיפים להרגשה הזאת וקל מאוד להסחף אחרי הקסם הזה.

כהנא הוא פארודי וילדותי. השילוב בין השניים יוצר את הפרסונה המוכרת שלו, שהיא גם זו שמוכרת את התקליטים של הג'ירפות. פארודיה מטבעה היא ז'אנר קצת הרמטי, וברור למה יש מי שמרגיש שכהנא צוחק גם כשהוא בוכה. יש גם רבים שלא אוהבים את ההומור של כהנא, אבל כולם מסכימים שמדובר בתופעה.

כהנא גם יודע לשתף פעולה עם מוזיקאים מפתיעים, כמו גבע אלון, שחתום על גיטרות בשני שירים. גבע אלון וגלעד כהנא הם בערך שני הקצוות הכי רחוקים של הרוק הישראלי. אחד מהם נוטה לרצינות תהומית והשני להומור פרוע. היכולת של כהנא לשיתוף פעולה כזה הוא מפליא. אבל הכי מרשימים הם הקרדיטים לכהנא עצמו. הוא חתום על המוזיקה והטקסטים כמובן, אבל גם על הבאס, גיטרה, כלי הקשה, קלידים, ואפילו תופים באחד השירים. שלא להזכיר את ההפקה והעיבודים. זה מציב את כהנא כאחד האנשים הכי פוריים במוזיקה הישראלית, ובניגוד לרבים אחרים, הוא שומר על יחס מצויין בין איכות לכמות.


(פורסם בזמן תל אביב, 10.11)