זמן תל אביב, 2.3.12

פורסם ב"זמן תל אביב", 2.3.12, במסגרת פרויקט "מה מעצבן אותך כאישה בישראל בימינו"

שם: שרי נואר. שם אמיתי: מלכיאלה פייג'. גיל: 26 מצב משפחתי: רווקה. מגורים: בשפירא עם שותף ושני כלבים. עיסוק: מסיימת תואר בארכיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב. עובדת כמפיקת מודעות אבל בעיתון הארץ.
  

השם האמיתי של שרי נואר הוא מלכיאלה פייג', אבל בעצם אפילו זה לא השם איתו גדלה. את השם המלא והרשמי היא שומרת לעצמה, כמו גם את זהות העיר בה גדלה. בשנה האחרונה היא מארגנת מסיבות בורלסק יחד עם דפנה בראל וגם מופיעה. הן עוסקות המון בהפקת המסיבה, מחשבה על הקונספט, בחירת המיקום, המשתתפים והדיג'ייז, והכל ללא תמורה כספית. ההכנסות מהתשלום בכניסה והשתיה מכסות בקושי את ההוצאות. אבל אז היא עולה לבמה. מלכיאלה מתלבשת במיוחד ואז מתפשטת לצלילי מוזיקה שהיא בוחרת ולעיני הקהל, וגופה החטוב והמקועקע נחשף. היא אוהבת את החשיפה על הבמה ומחוצה לה, ולאט לאט מתמסרת, אבל כאמור גם מעדיפה לשמור על אנונימיות. "אני לא מציגה את עצמי כמופיעה. זה נושא רגיש והייתי רוצה יותר אנונימיות".

מעצבן אותה בארץ:

"צרות האופקים והגזענות שמגיעים לשיאם בחוקים האנטי דמוקרטים שעולים פה לאחרונה. המדינה שוכחת מאיפה היא מגיעה והממשלה מתעלמת מהאוכלוסיה שחיה פה".

יוקר המחיה. לתל אביב היא עברה בגיל 18 ואז חיה עם בן זוג בדירת שלושה חדרים מרווחת בקינג ג'ורג'. "כל אחד שילם 1,300". מאז, כמובן, המצב השתנה וזה הדבר הראשון שמעצבן אותה כאן. "זו מערכת שאי אפשר לנצח. או שאתה נחנק מעבודה ואין לך זמן לדברים שאתה אוהב, או שיש לך זמן אבל אין לכסף בשביל הדברים האלה. לרוב האנשים אולי אין את הקטע של עשיה תרבותית, אבל אני לא רואה טעם לחיים בלי יצירה ולכן חייבת להשאר כאן בנתיים". אז את תל אביב היא אוהבת ועל המגורים בעיר היא לא מתכוונת לוותר, אבל המצב הכלכלי דחק אותה לשכונת שפירא, שם היא חיה כאמור עם שותף וכל אחד משלם 1,600 שקלים.

עיריית תל אביב: "יש בעיר מקבץ ענק של ווירדוז והם נותנים לעיר את האופי והכוח שלה", היא אומרת, ובין היתר היא מדברת גם על אנשים מתרבויות שונות שמתקבצים פה. "הם צריכים להבין שהמהגרים והפליטים מוסיפים לעיר הזאת ולא להלחם בהם אלא לעזור להם. שלא תהיה עיר לעשירים בלבד". מכיוון שהיא חיה בדרום העיר היא גם יודעת על מה היא מדברת ואפילו סובלת מהמצב בשכונות מסוימות, למשל בדרך הביתה. "בתוך שכונת שפירא, ליד הבית, אני מרגישה בטוחה, אבל אם אני צריכה להגיע לשם לבד בלילה אני לוקחת מונית".

מעצבן ברחוב התל אביבי: "סקסיזם! לבחורה בתל אביב אין נחת כשהיא הולכת ברחוב, וזה לא משנה איך היא נראית. אבל גם אם אני חשופה לא בא לי לשמוע מה אתה חושב עלי ואם אומרים לי שאני יפה ככה סתם זה לא מחמיא לי, כי לא שאלתי אף אחד. בגלל האופי הלבנטיני זה יותר בולט פה כמובן. הלכתי לפני כמה שנים בעיר ונהג של אוטו שנסע לידי התחיל לזרוק מחמאות. אני מתעלמת ואז הוא מתחיל לקלל. יא בת זונה וכו'. דפקתי לו על הפח מאחורה בעצבנות והוא יוצא ואומר שהוא שוטר! ושאני צריכה להיזהר. זה נגמר בצעקות".  אבל גם בפורומים יותר אינטימיים היא מרגישה שלא מתייחסים לנשים ברצינות. "למילה של אישה יש פחות ערך מלמילה של גבר. ובמיוחד לאישה יפה. אני לא מרגישה שזה צריך לבוא אחד על חשבון השני. אני אוהבת להראות את האמביוולנטיות. גם ממקום של אחת שמתעסקת ומשתמשת במראה ובמיניות אני חושבת שחשוב גם לעסוק בגוף וגם בנפש. גם במראה וגם בתוכן".

טלויזיה: גם לפניות של מלהקי תוכניות ריאליטי ברחוב היא מתייחסת כהטרדה. הצעות להשתתפות בתוכניות האלה היא דוחה על הסף וגם לא רואה טלויזיה. זה ממש מעצבן אותה: "לא מחניף לי שמציעים לי ריאליטי. לא מחניף לי. אני לא צריכה את האישור שלהם שאני מעניינת ובכל מקרה העניין שלהם בי נובע מהחיצוניות. אני לא רואה טלויזיה ישראלית כי הסבטקסט בתוכניות ובפרסומות הוא שוביניסטי. ככל שאני רואה פחות טלויזיה אני מבינה יותר כמה התכנים שם יותר חשוכים. אני לא רוצה להיות חלק מזה."

ניתוחים פלסטיים: "אני לא שוללת את זה באופן כללי. יכול להיות שיש נשים שזה עושה להן טוב ואולי גם לי יום אחד זה יתאים. אבל מעצבן אותי היחס הסלחני של החברה כלפי זה, לעומת, למשל קעקועים. הרי ניתוחים פלסטיים בהרבה מקרים הם חודרניים ומסוכנים אבל הלגיטימציה התרבותית מאפשרת אותם ואף מעודדת, בעוד שעל אנשים מקועקעים החברה מסתכלת בעין עקומה. אני מקועקעת למדי והמשפחה שלי לא ממש מקבלת את זה. אני לא מבינה איך משהו שהוא אמנות – הן של האמן והן של המקועקע שבוחר את הציור – יכול להפוך לסמל שלילי בעוד אישה המנותחת כדי להתאים לסטנדרט מקבלת פריים טיים".

זנות, חשפנות והחוק להפללת הלקוח: "זה נושא מאוד עצוב בעיני. אני מעוניינת שלנפשות הסובלות יהיה יותר טוב ואני בעד מה שיביא למצב הזה. בעולם אידיאלי נשים לא היו צריכות למכור את הגוף שלהן בשביל להתפרנס, אבל זה לא עולם אידיאלי. הדבר הכי נורא זה משהו כמו אונס. לעבוד כזונה זה כמו אונס. עבדתי בתור מלצרית במועדון חשפנות בדרום תל אביב. החזקתי מעט מאוד זמן כי האוירה שם מאוד מאוד מדכאת. החשפניות באות מרקע קשה ועובדות בתנאים קשים ומנסות לסחוט כמה שיותר כסף מהלקוחות. הלקוחות הם ממש לואו לייף ואוירה ממש ממש מדכאת. אבל אני לא חושבת שהחוק שנחקק לאחרונה ישפר את המצב".

יש עכשיו מחאה נגד פתיחת מועדון חשפנות יוקרתי בכיכר אתרים.

"ובדרום העיר זה בסדר? אולי עדיף כבר שזה יהיה גם שם, במרכז העיר, בפרצוף של האנשים. שהעניין לא ידחק לשוליים. צריך למסד את הזנות ולעשות את זה במסגרת מאוד נוקשה. גם במיסוד זנות יש צדדים רעים כמובן. אנחנו הרי לא חיים בעולם אידיאלי".

פורסם בזמן תל אביב ו-nrg