מיקי דותן עסוק בימים אלה הרבה יותר מהרגיל. הבלאגן סביב חגיגות ה-25 שנה למוסד התרבות הפרטי הכי תל אביבי שיש – האוזן השלישית – דוחף אותו לידי התקשורת ששמחה לקחת חלק בחגיגה. "לא רוצה ערוץ 2", הוא אומר לאחת העובדות שמנסה לשדל אותו להשתתף באייטם באחת התוכניות שם.
למה לא בעצם?
איך נכנסת לעסקי המוזיקה עם כזאת סלידה
מהמיינסטרים?
"זה היה בעקבות עשור מופלא שבו
האיכות גם הייתה המיינסטרים. כולם רצו לקנות ולשמוע את סרג'נט פפר ואת דארק סייד
אוף דה מון", הוא אומר ומצביע על תמונה בשחור לבן משנת 1973, אז הקים את
"מנגו", חנות התקליטים הראשונה שלו. "ואנשים גם רצו שכולם ישמעו את
האיכותי והכירו אחד לשני את המוזיקה. לא כמו היום, שאנשים משתדלים להיות מיוחדים
ולא רוצים לחלוק עם אחרים את ההעדפות שלהם. עוד משהו מעניין שהשתנה זה מעין הפרדה
שאנשים עושים. הם יכולים לראות האח הגדול מצד אחד ולצרוך תרבות גבוהה מצד
שני". בצילום, דותן הצעיר לבוש בחולצה של להקת "ייס".
אתה עדיין שומע רוק מתקדם?
"זה נהפך קצת ארכאי בעיני. כרגע
אני מקשיב בעיקר למוסיקה קלאסית".
השיער שלו מסופר קצר, בניגוד לתמונה
הישנה, אבל הג'ינס והטי שירט משרטטים קו ישר בין דותן של 73' ל-2012. האייפד משלים
את התמונה של ההיפי עם חוש לעסקים וטכנולוגיה. בארה"ב קוראים לדור הזה
בייביבומרז ומייחסים להם את הגלובליזציה התרבותית, החזון והיכולת להקים את
האינטרנט, וגם את ההתעשרות מהפיתוחים הנ"ל, המעבר לפרברים והבורגנות הבלתי
נמנעת. דותן כנראה עונה על כמה מהקריטריונים אבל נשאר נאמן לעיר הגדולה ונראה
שהאינטנסיביות שלה והרעב התרבותי משרתות אותו לא רק עסקית.
הוא בן 60, חי לא רחוק מ"האוזן"
והוא אב לשלושה. הקטן בן 13 והגדולה - כבר גדולה. הוא נראה ספורטיבי וצעיר לגילו, ולמשרד
הוא מגיע בשתים עשרה בצהרים, אחרי שבילה את הבוקר עם ביתו, בבית קפה על חוף הים.
"אומרים שאין פה שטחים פתוחים בעיר אבל זה שטויות – יש לנו את הים. 50 מטר בפנים
ואתה בשטח פתוח".
אז אתה מאלה ששוחים כל בוקר, גם בחורף?
"חס וחלילה. אני יושב על החוף".
דותן גדל בפריז עד גיל 7 ואז עלה עם משפתו שהתיישבה באילת. אביו ניהל
את הסניף של ארקיע בעיר ודותן זוכר שהיה קונה תקליטים מאותו סוחר שמכר גם מכונות
כביסה. אחרי הצבא הוא עבר לתל אביב והקים יחד עם חברים רשת חנויות תקליטים בשם
"מנגו", שהחזיקה סניפים גם באירופה. ב-87' הוא חבר לדורון גיל, הבעלים
של החנות "פאז". "התחלנו מתקליטי יד שניה. נשארו סטוקים מהחנויות
באירופה והחנות הייתה מלאה בארגזים על הרצפה החשופה. בלאגן. שעות הפתיחה היו מארבע
עד שבע בערב ואז ראינו שיש ביקוש. תוך חודש היה כבר תור ליד הדלת, כמו בקופת
חולים, לקראת לשעת הפתיחה. אז התחלנו לטפל יותר ברצינות באוסף ולקטלג, וגם לייבא
תקליטים חדשים שלא הגיעו לארץ, או לפי הזמנה אישית. הקניינים שלנו היו אז דיילים.
הם היו נשארים עוד יום בלונדון וחוזרים עם ערימת תקליטים חדשים".
היום אתם מזוהים אולי אפילו יותר עם קולנוע מאשר עם מוסיקה.
"יש לנו 38,000 כותרים של סרטים בקטלוג, אבל לא הייתה החלטה ללכת
לכיון הזה בשנים הראשונות. זה פשוט קרה - זיהינו די מהר שיש ביקוש גם לקלטות
וידיאו עם סרטים איכותיים ונדירים והתחלנו לייבא. זה היה מאוד יקר ללקוחות והם
ביקשו לראות ולהחזיר, וככה נוצרה הספריה לאט לאט". כיום הרשת כוללת למעלה ממאה עובדים וסניפים גם בירושלים וחיפה, וגם מוציאה לאור
אלבומים ומגזין חודשי".
אתם גדלתם בעוד החנויות השכונתיות
נעלמו ואפילו הרשתות העולמיות בקושי מחזיקות סניפים פה כבר.
"הרשתות הגדולות מבוססות על
הלהיטים של הרגע והקהל שפעם קנה בהמוניו היום מוריד וצורב ושומע את המוזיקה
בקבצים. אנחנו הולכים על מה שנקרא בשפה המקצועית זנב ארוך, 'לונג טייל', כלומר
ה-80 אחוז של המוצרים שמניבים בדרך כלל רק עשרים אחוז מההכנסות. הקהל הזה גדל
באופן יחסי, חלקו עדיין מחפש בכל זאת את הפלסטיק והעטיפה, והוא גם מוכיח נאמנות
גבוהה".
וגם השתלבתם במהפיכה הטכנולוגית שעברה
על התחום.
"כן, זה אחד הדברים המרתקים
והקשים בעבודה הזאת. כל בוקר אני קם ושואל את עצמי מה עושים כדי להגיע לקהל. חברות
אחרות מהתחום בארץ לא התכוננו לזה ונפלו. האינטרנט נכנס והשפיע מאוד על העסק.
אנחנו מוכרים מוצרי תרבות, ואם אנשים צורכים אותם כקבצים אולי זה עצוב אבל אנחנו שם
כדי למכור להם את המוצר. לטעמי יש משהו מיוחד במוצר קונקרטי כמו דיסק או תקליט,
אבל אנחנו נכנסים לכל פלטפורמה. אנחנו היינו בין הראשונים לספק שירותי וי.או.די,
בשיתוף פעולה עם הוט, למשל, וזה מוכיח את עצמו. זה שיתוף פעולה בין האג'נדה שלנו,
לספק תוכן איכותי ונדיר, לבין המיינסטרים שמתבטא בחברה כמו הוט.".
איפה האמנים בשרשרת המזון הזאת אגב?
"לדעתי דוקא יותר קל לאמנים היום,
לפחות לאלה שמופיעים. נתח הפרוסה מהופעה גדל בהרבה, יחד עם המחירים של ההופעות. את
כל השאר אפשר לזייף, לצרוב או להוריד, אבל בשביל להריח את הזיעה של מיק ג'אגר
אנשים מוכנים לשלם הרבה. זו חויה ייחודית. גם מבחינת זכויות יוצרים ותמלוגים,
לדוגמה, הרבה יותר קל לשלוט, בזכות האינטרנט, ולייצר מערכת גביה ופיקוח. אפשר לדעת
כמעט על כל שיר שמושמע בתחנת רדיו בכל מקום בעולם. גופים כמו הפדרציה ואקו"ם
נהפכו יותר פעילים ודומיננטים".
----
איך אתה מסכם את המעבר למיקום החדש?
"עשה רק טוב. הנדל"ן בשינקין
הפך יקר מאוד (בתחילת הדרך זו היתה שכונה אפורה וזולה - ס.ש.) והיה ברור שהאיזור
מאבד מהמעמד שלו. עכשיו כשעושים את השיפוצים בשינקין אני בכלל עוד יותר שמח שאנחנו
כבר לא שם. למזלינו הצלחנו למצוא את הלוקיישן הנוכחי, בו היה קולנוע מקסים, וזה
מוסיף למוסד עוד רובד ומסר - שהקולנוע מחדש את פניו, מתקדם ומשתנה אבל לא נעלם.
מעין אבולוציה".
אבל חדרי ההקרנה לא מושכים הרבה קהל
ופעילות.
"האולמות הקטנים הם השלמה של האירועים של הבר. נכון שהם לא מבוקשים
מאוד ולא עבדו כמו שציפיתי אבל כחלק מהחויה של הבאר וההופעות זה עובד נהדר. אפשר לשתות,
לאכול, לשמוע הופעות ולראות הופעות".
גם חנות הספרים לא החזיקה.
"חשבתי שאפשר לבנות על הנישה של ספרי אמנות, קולנוע ומוזיקה. זה היה
נסיון של שנתיים שלא עלה יפה אבל עכשיו יש בית קפה נחמד. כמו שאמרתי – כל בוקר
משהו חדש".
אתה מכיר את הטענות נגד האוירה הסנובית והמוכרים המתנשאים.
"מכיר אבל לא מבין על מה מדברים. אני חושב שזו תדמית שנוצרה כחלק
מהמחוייבות שלנו לאיכות ולדיוק. אנחנו נשרת כל אחד אבל
יש פה טעם וזה מה שמחזיק אותנו. למוכרים פה יש טעם אישי וידע עצום. חלקם נחשבים מנטורים בגלל הידע שלהם בתחום שלהם. והם לא אמורים להסתיר אותו. אם מישהו מבקש בריטני ספירז הם
צריכים למכור לו את הדיסק בדיוק כמו שהם מוכרים נירוונה אבל הם לא אמורים להמליץ
על זה אם זה לא לטעמם. אלה לא מוכרנים של חנויות בגדים ושמפו שמתחנפים ללקוח כדי
למכור".
אם כבר מזכירים את כוח האדם, דותן מתגאה מאוד בכמה עובדים שלדבריו
עובדים איתו כבר יותר מעשרים שנה. "יש פה שדירת ניהול ותיקה וחזקה. הם הכוח
האמיתי של המקום. וזה מעודד, כי אני מאוד שמח מהעבודה שלי ומאוד נהנה
אבל אני לא רואה את עצמי ממשיך לנהל את המקום גם בגיל 85".
---
ואולי הלקוחות רגישים במיוחד כי המקום מייצג את תל אביב. להרבה נערים,
כמו שכותב שורות אלה היה, חנויות התקליטים הם המטרה והשיא של הנסיעות הראשונות
לעיר הגדולה. והמפגש עם המוכרים הופך מאוד מרגש.
כל חנויות התקליטים הקטנות נסגרו. אולי יש ביקוש לסניפים של האוזן גם
בעוד מקומות בארץ פרט לחיפה וירושלים?
"אני רוצה שיהיה בכל מקום בארץ אבל
אין את הסקרנות האיטלקטואלית הבסיסית שיש בתל אביב ובערים גדולות אחרות. אין את זה
בכל מקום בארץ וזה חבל. לירושלים יש פוטנציאל ענק לדעתי. אם המדינה תשכיל להגיע
למצב של שלום ושיויון בין התרבויות ויהיה שיתוף פעולה אמיתי בין הערבים ליהודים,
בין מזרח למערב, ירושלים יכולה להפוך לבירה עולמית של תרבות ומוזיקה. תל אביב,
לטוב ולרע, היא בירת החילוניות הישראלית.
"אני מתאר לעצמי שנשאר חנות המוזיקה
והסרטים היחידה בארץ", מסכם דותן. "רוב האנשים יצרכו את התרבות שלהם בצורת
קבצים בבית אבל יש בכל זאת חשיבות ומקום לחנות פיזית. ומהבחינה הזאת, השוליים ניצחו
את הכביש הראשי, כי הרשתות הענקיות סוגרות סניפים, ואנחנו גדלים דוקא. השוליים קיימים
ויכולים לנצח לפעמים".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה