עכבר העיר, 14.2.12

מזל שב"בית ברנרדה אלבה", הדרמה הטראגית והחזקה שכתב פדריקו גרסיה לורקה, יש גם מימד גרוטסקי וקומי, כי אחרת לא היה נשאר ממנה הרבה בהפקה של האקדמיה לאמנויות הבמה. האתנחתות הקומיות מצליחות דוקא בגלל הליהוק הבלתי אפשרי של מוחמד בכרי כברנרדה, אם שרודה בחמש בנותיה הרווקות בכפר הספרדי הדתי והשמרן. הבמאי מוניר בכרי (קרוב משפחה של מוחמד, שמלמד גם הוא באקדמיה) העמיד את הסטודנטיות למשחק של האקדמיה על הבמה, וללא קורטוב של יצירתיות או השראה, שם את הטקסט בפיהן כך שהסיפור המצוין עובר יפה. שלוש מתוך 10 השחקניות גם משחקות טוב ומצליחות לייצר איזושהי אישיות על הבמה, אבל כל השאר נבלעות במונוטניות שגם כך שורה על ההצגה, והופכות אותה ליצירה חובבנית מעט.

התפאורה דוקא מעוצבת בטעם טוב. החצר של בית אלבה מוקפת חומה וסורגים, עץ קרח עומד בה וגוונים של אדום מדגישים את החום ששורר שם, אחרי מות אב המשפחה. האוירה הפסטורלית של הכפר הספרדי מועברת גם בעזרת הסאונד והמוסיקה ונדמה שלולא התקלות הטכניות היו יכולים להיות מוצלחים. עם מות בעלה כופה ברנרדה על בנותיה חיי פרישות וניתוק חברתי למשך שמונה שנים, כפי שמכתיבה המסורת הספרדית הנוקשה. הבנות מתקשות לקבל את רוע הגזירה וסיר הלחץ מתעצם כשמסתבר שאחת מהן בכל זאת הולכת להנשא ושניה מקיימת רומן סודי עם אותו מחזר. בת שלישית מאוהבת גם היא באותו בחור (שאינו מופיע על הבמה), ומתחת לשמלות האבל השחורות סוערות התשוקות. דוקא החלק הזה במחזה הועצם על ידי המשחק הבלתי מקצועי. השחקניות המתחילות לא הצליחו כלל להפריד את הדמות מעצמן (או "להכנס לתפקיד") והמשחק שלהן הופך כמעט נטורליסטי. ללא מחוות מוגזמות אומנם אבל גם ללא יכולת לשכנע את עצמן ואת הקהל. יש בזה מימד קומי שמתווסף לתפקיד הנשי שבכרי הגברי מגלם, אבל לאורך זמן זה לא עובד לטובת ההצגה.

התפאורה מאפשרת תנועה מעניינת מהבמה אל מאחורי הקלעים וההיפך וגם בכימיה בין השחקנים יש משהו מאוד אמיתי – ממש כאילו בכרי המורה נמצא בשיעור והתלמידות משתפות פעולה בשמחה. אבל חוסר הליטוש מתבטא גם בתנועה על הבמה שהופכת מסורבלת ומונוטונית והעובדה שכל הנשים לבושות באותן בגדים הופכת את הבנות למקשה אחת כמעט, ללא אופי והבדל בין אחת לשניה. וכאן טמון החיסרון הגדול של ההצגה. המחזה אומנם עוסק בדיכוי ושליטה אבל מרכז הכובד שלו הוא ביחסים בין ההמון המדוכא ובין עצמו, שבמקרה הזה כולל את הבנות והמשרתות. במקרה הנוכחי האנמיות של השחקניות שוללת כל אפשרות לאינטראקציה אמינה ומעניינת.

רק דגל ישראל אחד נצפה ביציאה מההצגה והבחור שנשא אותו היה דוקא שקט ומנומס. לפאנל שהתקיים אחרי ההצגה לא נשארתי לצערי, אבל אולי דוקא הוא הצליח איפה שההצגה נכשלה – להוכיח שהיא יותר מקוריוז שנועד ליחסי ציבור. הקוריוז הצליח במטרתו, אגב. אם לפני ההצגה והרעש התקשורתי אף אחד לא שמע על ה"אקדמיה לאמנויות הבמה" אז עכשיו כולם יקשרו את המוסד (שאני לא מפקפק בכוונותיו הטובות) עם מוחמד בכרי והסקנדל הנ"ל. בכרי הוא מותג חזק ששווה לבית הספר הרבה כסף או לפחות יחסי ציבור, וככזה הוא הוכיח את עצמו. גם כשחקן כמובן הוא לא קוטל קנים, אם כי ברור שבמקרה של "בית אלבה" הוא לא מגיע למיצוי. השחקניות שמתלוות אליו, פרט לשלוש, מאכזבות גם ביחס לסטודנטיות, וחוסר היצירתיות של הבמאי הופך את היצירה הארוכה למונוטונית וכמעט משעממת לפרקים.