יש הרבה חלקים טובים בהפקה החדשה של "ביקור הגברת הזקנה",
מחזה שוייצרי שכתב פרידריך דירנמאט בשנות
החמישים, ומוצג עכשיו בהפקה חדשה ב"הבימה", בכיכובם של גילה אלמגור
ויהורם גאון. המחזה, שהפך לקלאסיקה בינלאומית בזמנו ואחרי שלוש שנים כבר תורגם
לעברית והוצג בארץ, הוא מחזה מוסר חזק וטראגי, שמלווה את ההתרחשות בדיבורים בלתי
פוסקים המסבירים גם את הסאבטקסט. האקדח המטאפורי המפורסם של התיאטרון מונח כאן על
השולחן וגם מועבר מיד ליד. הסגנון של המחזה הוא כמעט גרוטסקי כך שגם ארון קבורה
מככב ואפילו חתול שחור גדול משתתף בחגיגת הסמלים. המחזה מצוין וגם הביצוע טוב. מה
שמקלקל את ההנאה הוא לא במקרה מה שאמור למשוך את הקהל – ליהוק הכוכבים.
אחד הנושאים שדוקא טופלו היטב בהפקה החדשה הוא התפאורה. המעצבת לילי בן נחשון, יחד עם התאורה (קרן גרנק) ויוצר
הוידיאו (יואב כהן) יצרו
באמצעים פשוטים יחסית עולם מתכתי ומונוכרומטי כמעט, קר ומנוכר, כדי לתאר את העיירה
הנידחת בה מתרחש המחזה. גם השימוש החכם והמינימלי בסאונד ובמוזיקה (אוהד חיטמן)
עוזר לתאר את הסביבה השוממת, יישוב שהרכבות כבר לא עוצרות בו ושתקופת הזוהר שלו
מאחוריו ונראה שאינה מתכוונת לחזור.
הבימוי (אילן רונן) רוב הזמן
קולח והמשחק של רוב השחקנים טוב. אף אחד לא בולט במיוחד ואיזו אפרוריות ואחידות
שולטים בכיפה - אפילו אלכס אנסקי נבלע בקאסט כאחרון הניצבים - אבל ניכר שהכימיה
ביניהם טובה. סצינת הפתיחה למשל מצויינת. "הגברת הזקנה" מגיעה לביקור
בעיירה בה גדלה ואותה עזבה בגיל צעיר. היום היא עשירה מאוד ואנשי העיירה מקווים
שהיא באה כדי לתרום מעושרה ומתכוונים להתחנף במיטב המסורת. מהרגע שהיא יורדת
מהרכבת, מלווה בפמליה גדולה, ניכר שיש לה עניין לא פתור עם העיירה ובעיקר עם אחד
התושבים, ומכאן המצב מתבהר ומתדרדר די בדרמטיות: הגברת (גילה אלמגור) דורשת את
ראשו של אחד התושבים (יהורם גאון) בעד הכסף שלה. מסתבר שהם היו זוג, היא נכנסה
להריון, הוא התנער ממנה, היא נאלצה לעזוב את העיירה בבושת פנים, הפכה לזונה ואיבדה
את התינוק. ועכשיו היא באה לנקום ולעשות צדק.
המחזה הוא די פטפטני והדמויות עסוקות הרבה מהזמן בלהסביר את מעשיהן
ועל הדרך גם את הסאבטקסט.
התרגום (רבקה משולח) גם הוא
טוב אבל אולי הבמאי היה צריך קצת לקצר מעט את המלל כדי להתאימו לימינו. בכלל, יש
איזו שבלוניות ושמרנות בבימוי, והנסיון ללכת בין הטיפות ניכר גם בעיצוב הדמויות
הפחדני, שנוטה לפלקטיות ולעיתים אפילו וולגריות. המטרה ברורה – לספק אתנחתות
קומיות בין הדברים הקשים הנאמרים על הבמה. יכול להיות שאלה הנחיות המחזאי, אבל
עבודת בימוי אמיצה צריכה הייתה להכריע ולתת טון ברור יותר. בהתחשב במעמדו של אילן
רונן אפשר להניח שגם החיסרון הכי גדול של ההפקה המכובדת – זה שהופך אותה לאכזבה של
ממש – קרה באשמתו. מדובר על ליהוק הכוכבים כמובן. כל החלקים הטובים בהפקה מתגמדים
לעומת הכישלון הזה.
ברגעים מסויימים בהתחלה היה אף נדמה שהכוכבים יהורם גאון וגילה
אלמגור הוצנחו ברגע האחרון של התהליך, למדו בחופזה את הטקסט ובמקצועיות רבה החליקו
לתוך החליפות. בהמשך המצב משתפר אבל קשה לי להאמין שמישהו בקהל השתכנע כי לפניו
עומדת הגברת הזקנה ומי שהיה אהוב נעוריה. שני השחקנים האלה מוכרים מיותר מדי
הופעות וגרוע מכך – הם מפורסמים מדי כפרסונות ציבוריות. בעולם קצת פחות חמדני
מעולם התיאטרון הישראלי הם היו צריכים לפסול את עצמם. וזה אירוני כמובן כי המחזה
כולו עוסק לא מעט בחמדנות. על האירוניה של העלאת המחזה בבניין המשופץ של הבימה קשה
להוסיף. הפקה יותר אמיצה וטוטאלית הייתה משנה את שם האולם ליום אחד ל"סמי
עופר" כדי לקחת את העניין לקצה.
זה לא חייב להיות ככה. ישנם שחקנים עם יותר יושרה כדי לא להשתתף
בפארסה מסחרית כזאת. אלכס אנסקי וליא קניג עשו את זה ב"סונטת סתיו" של
ברגמן לפני כמה שנים (הבימה) וגם נתן דטנר ולאורה ריבלין נראו מחויבים באמת
כשכיכבו בקאמרי בשנה שעברה עם "כולם היו בני".
ההפקה החדשה של "ביקור הגברת הזקנה" ממשיך את הקו השבלוני
של התיאטראות הגדולים - כלומר אלה שמסוגלים לשלם לשחקנים כמו יהורם גאון וגילה
אלמגור. עקרונות השיטה הן למחזר מחזה קלאסי וטוב ולזרוק פנימה זוג כוכבים גדולים.
היתרונות ברורים: המחזה הוכיח את עצמו ולמעשה הפך חסין מביקורת. כך ניתן גם להוסיף
את ההפקה לרשימה מכובדת של הפקות קודמות בתיאטרון ולשבץ בתוכניה צילום בשחור לבן,
מה שתמיד מוסיף ארומה של איכות, מכובדות ונוסטלגיה. השמות הגדולים הם כמובן בונוס
שמתבטא בעיקר בקופות. בונוס אחר הוא לרוב תשואות הקהל, אבל ב"גברת
הזקנה" אפילו מזה אין הרבה. כבר אחרי ההפסקה נצפו מושבים ריקים וההצגה הארוכה
(שעתיים ורבע) – למרות כל היצירתיות, ההשקעה והכוונה הטובה - לא השאירה הרבה חשק
למחיאות כפיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה