יום רביעי, 28 בספטמבר 2011

אנחנו פוליטים



בשבוע שעבר חגג תיאטרון חיפה 50 שנה להיווסדו ובין היתר עלתה על הבמה גם השרה לימור לבנת. היא הציגה בתורה את יורם קניוק, שספרו תש"ח הפך לרב מכר ועובד לבמה על ידי התיאטרון, והחיבוק האמיץ שלהם הפתיע קצת. גם דבריה על ההערצה שהיא רוחשת לו הפתיעה רבים מיושבי האולם, שלא כל כך שמחו לשמוע את לבנת, שכידוע איימה בקיצוץ תקציבים לתיאטרונים שיחרימו את אריאל או את קרית ארבע. המסקנה המתבקשת היא כנראה שאין בעיה מבחינתה לעסוק בפוליטיקה הישראלית, אבל עדיף לקחת כמה עשרות שנים אחורה ולא להתעסק במציאות הקונקרטית.

בתיאטרון החאן הירושלמי חשבו אחרת דוקא השנה. בהצגה "אוכלים" (על פי מחזה של יעקב שבתאי), שמתרחשת בירושלים (על פי סיפור כרם נבות) - ומתעסקת בשחיתות נדל"נית ומוסרית, תאוות בצע וחמדנות שלטונית - הנוף הנשקף מחלון הארמון בהצגה הוא פרויקט הולילנד הידוע לשמצה. אם זה לא מספיק, דמותו של נבות הנגזל מעוצבת כפלאח פלסטינאי. אבל עם כל הכבוד לעמדה הפוליטית של אנשי התיאטרון, כנשאל המנכ"ל לגבי הופעה אפשרית בפני הקהל בהיכל התרבות החדש בקרית ארבע הוא לא הציג עמדה חד משמעית. גם הוא יודע, בהסתמך על תקדים ההיכל באריאל, שאין לו ולתיאטרון החאן זכות חוקית לסרב להציג שם. בין הפטיש לסדן, מוצאים עצמם אנשי התיאטרון בישראל יותר מתחומי אמנות אחרים בארץ, בעין הסערה הפוליטית. האם המצב הפוליטי הרוגש בישראל משפיע ישירות גם על מה שהקהל רואה על הבימות השונות? הדעה הרווחת בקרב אנשי תיאטרון בולטים היא שלא מספיק. ומצד שני, הם בכלל לא בטוחים שכדאי שהקשר יהיה כל כך מיידי וישיר.

המחזאית עדנה מזי"א מספרת כי היא עובדת על הצגה חדשה (יחד עם ענת גוב כמובן) שתהיה פוליטית ואקטואלית. התהליך נמצא בתחילתו ולכן אין פרטים נוספים, ומזי"א מספרת שהן בעיקר החליטו מה לא לעשות: "הבעיה עם עיסוק קונקרטי בפוליטיקה, יחד עם עמדה פוליטית מובהקת, היא הנטיה להסחף לדידקטיות. זה מאוד קשה לכתוב מחזה פוליטי בלי להיות דידקטי אבל זה לא אומר שלא צריך לנסות". מזי"א, שהתפרסמה בין היתר בגלל עיסוק בעניין אקטואלי (משחקים בחצר האחורית, שנכתב בעקבות פרשת האונס בשומרת) אומרת שהמחזאות הפוליטית-חברתית ראתה ימים יפים יותר בישראל, בעיקר בשנות השבעים, בתיאטרון חיפה, ומזכירה גם את מלכת אמבטיה של חנוך לוין. "חנוך לוין היה מאוד פוליטי וגם שילם על כך מחיר גבוה. הוא הפך את הפוליטיקה לשירה".

מחזה אחר ששילב תיאטרון, פוליטיקה ושירה נעשה דוקא לא כל כך מזמן, ב-2007, עם העלאת ההצגה "חברון" כהפקה משותפת של הקאמרי והבימה. תמיר גרינברג, אדריכל ומשורר, כתב את המחזה כולו בשפה פואטית, וזכה לזיהוי המחזה כפוליטי בעיקר הודות לבחירה בשם המפורש. הוא מספר שהזיהוי המיידי עם הפוליטיקה הקפיץ את הקהל משני הצדדים ואולי פגם קצת במה שהקהל הפיק מהמחזה. "אני התעסקתי אמנם במשהו פוליטי במהותו אבל ניסיתי לצאת לחווי האוניברסלית ולא לשקף מצב קונקרטי. אבל אין ספק שהאספקטים הפוליטיים היו בלתי נמנעים, והם רק הופכים בולטים יותר מאז". גרינברג עובד גם הוא בימים אלה על מחזה חדש, ראשון מאז "חברון" ("אני כותב לאט", הוא אומר), וגם הוא לא יכול לפרט, אבל מספר שהסיפור מתרחש ב"מדינה דמיונית שתושביה כלואים במעגל של אלימות".

בקאמרי עלה ב-2008 "השיבה לחיפה" שעסק בישירות בסוגיה פוליטית ורגישה. בועז גאון עיבד את הנובלה של ע'סאן כנפאני שנכתבה ב-1969 וזכה להפגנות נגד מהצד הימני כמובן.
האם הזיהוי האוטומטי של הממסד האמנותי בכלל, והתיאטרון בפרט, עם השמאל, משפיע על הבחירות האמנותיות בתיאטראות הגדולים? מיכאל הספרי, איש תיאטרון שעשה מעבר מובהק לפוליטיקה, מתבטא בחריפות כהרגלו, ואומר שדמם של אנשי התיאטרון הותר, ואין ספק שהמנהלים האמנותיים מפחדים ובוחרים מחזות קלים לעיכול גם במובן הזה. "אין כמעט מחזה עברי שהוא לא פוליטי במובן החברתי. אבל מזה כעשר שנים, החל מתחילת האינתיפאדה השניה, התעסקות ישירה בפוליטיקה של שמאל וימין מדיניים הולכת ונהיית נדירה ויותר יותר. הציבור הישראלי זז ימינה, והתיאטרון הרפרטוארי הולך בעקבות הקהל שלו וזז ימינה איתו. מהרגע שאנשי תיאטרון הוכרזו כשמאלנים, עם כל המילים הנרדפות האיומות שמתלוות לתואר הזה, דמם הותר ואני חושב שהם נרתעים מלנקוט עמדה פוליטית.".

והתיאטראות?
"ההנהלה של הקאמרי נאלמה דום ונעלמה מהרדאר ברגע שעלה נושא אריאל וקרית ארבע, וזו סוג של התבטאות מאוד חד משמעית. הם גם הראשונים שיופיעו בשטחים, והם ינסו לנקות את מצפונם עם כל מיני רמזים פוליטיים בהצגות".
ג'יטה מונטה, שחקנית ובמאית בתיאטרון החאן, אומרת שיש לא מעט פוליטיקה במחזות הישראלים ושמכיוון ששום דבר לא משתנה מהבחינה הזאת כבר שנים, אין טעם לשאלה אם המחזה נכתב השנה או לפני עשרים שנה.

היא מוסיפה שאמנם יש השפעה מובהקת למדיניות הממשלתית על התיאטרון ואמנויות אחרות, אבל היא מתבטאת בלחץ כלכלי ולא פוליטי. "דבר ראשון מקצצים בתקציבי התיאטרון. וזה לא משאיר ליוצרים זמן ופנאי להתעסק בדבר החשוב באמת, שהוא היצירה". היא גם לא חושבת שיש הצדקה לפחד של הממסד הימני מהתיאטרון, ומאמינה שיצירה לא צריכה להיות שמאל או ימין, וכל אחד יכל ליצור או להינות מיצירה היא אומרת גם שעצם העיסוק באמנות הופך את החיים ליותר נסבלים ואת האנשים ליותר סובלניים.

אבל היא בעיקר לא חושבת שהשאלה אם להופיע במקום זה או אחר צריכה להיות מופנית ליוצרים. היא אומרת שזו שאלה לא הוגנת, ושהכתובת שלה הם השרים האחראים. השרה האחראית כיום היא לימור לבנת כאמור, אבל ברור שגם ההשפעה שלה מוגבלת. הכסף להיכל התרבות בקרית ארע לא הגיע ממשרדה אלא מהמשרד לפיתוח הנגב והגליל עליו אחראי סילבן שלום, והיא אפילו לא הוזמנה לפתיחה שלו. שמואל הספרי אומר שזו מציאות קשה, בה שרת התרבות מאיימת בקיצוץ תקציבים, ו"מנהלי התיאטראות מקשקשים בזנב והולכים לעשות מה שהשלטון אומר".

הספרי מספר שהרגיש כאילו עבר אונס כשמחזהו "הבדלה" הוצג באריאל. הוא גם ניתק את קשריו עם התיאטרון מאז. אבל ג'יטה מונטה אומרת שהלחץ על השחקנים לא להופיע מעבר לקו הירוק הוא ציני ואכזרי וכי "הנגיעה פוליטיקה ונושאים של מוסר וצדק  היא בבשרינו", אבל מוסיפה שמעל הכול אנשי תיאטרון עוסקים בהצגה מול קהל בסופו של דבר, ואלה האמצעים שלהם להביע ולייצר עמדה והשפעה, ולא הימנעות מהצגה במקומות כאלה ואחרים. גם עדנה מזי"א אומרת שהכלים העומדים לרשות היוצרים הם המחזה עצמו. "מעבר לזה מדובר בחוסר אונים משווע, וההצגות שלנו יועלו ממילא באריאל ובקרית ארבע. העם מעדיף גאווה לאומית על שפיות ואלה מילים עם קונוטציות שאותי מזעזעות, אבל אני מחזאית בסך הכול".

בית ליסין, התיאטרון שמתהדר בסלוגן "הכי ישראלי" הוא כנראה גם הכי מסחרי כרגע. בפסטיבל השנתי שלו, "פותחים במה", דוקא התחרו השנה שני מחזות שעסקו בישירות בסכסוך היהודי ערבי. ההצגה שזכתה, בדומה לזו מהשנה הקודמת, היא לא במפתיע דרמה ישראלית ומשפחתית שמתרחקת מכל נגיעה פוליטית. יותר מהכל, נדמה שהתיאטראות הגדולים בישראל נמצאים במלחמת הישרדות מספיק גדולה כדי לא להסתכסך עם השלטון ועם קהל המנויים ולהסתכן באיבוד תקציבים על רקע מרדנות פוליטית. עדנה מזי"א אומרת ש"כדי לזעזע, וזה מה שתיאטרון פוליטי טוב צריך לעשות, כדאי להיות מאוד לא אלגנטי אבל כן אינטליגנטי, ושזה ממש לא קל". תמיר גרינברג מחזק את דבריה ואומר ש"תיאטרון שהוא מהדורת חדשות משודרת הוא לא מעניין". מצד שני, הוא מוסיף, "שני השחקנים שראינו על המסך כל השבוע, אבו מאזן וביבי, נתנו הופעות מרשימות מאוד. הייתי רוצה לראות קצת יותר דיאלוגים ופחות מונולוגים לוחמניים. אבל זה מה שיש".   

אם בתיאטרון הרפרטוארי, שהוא ציבורי ונתמך על ידי מוסדות ממשלתיים, וגם נסמך כלכלית על קהל רחב ושמרן, משתדלים לא להתעסק בנושאים שנויים במחלוקת, הרי שבפרינג' אין כמעט נושא יותר פופולארי מזה. הצגות שעוסקות ישירות בכיבוש ("חורף בקלנדיה" של נולה צ'לטון בתיאטרון הערבי-יהודי), קברטים סאטיריים שמועלים חדשות לבקרים ("שירת העצבים" של סידון, בצוותא) וגם הצגות שעוסקות בפאשיזם ("קומוניזם לחולי נפש" בתיאטרון קרוב) נפוצות למדי. אבל חוד החנית של תיאטרון השוליים בארץ הוא פסטיבל עכו. שם הפוליטיקה כבר בפנים מהתחלה, אומרת סמדר יערון, המנהלת האמנותית של הפסטיבל השנה, יחד עם מוני יוסף. "עכו היא עיר מרוחקת מהמרכז וחיים בה ביחד ערבים ויהודים. היא גם קלטה גלי עליה גדולים ובפסטיבל אנחנו מנסים להביא את הדברים לידי ביטוי. לאו דוקא בצורת עיסוק בפוליטיקה קונקרטית כמובן, אבל גם מזה יש".

בהתחשב בכך שכמעט בכל שנה יש הצגה עם השם "היטלר" בכותרת, נדמה שיערון נוקטת באנדרסטייטמנט. היא עצמה עסקה בשואה בצורה פרובוקטיבית בעברה כבמאית ושחקנית, אבל הצגת היחיד שלה "משאלה מכוכב" הייתה זאת שעשתה שימוש הכי בוטה בלאומיות הישראלית. ב"משאלה" היא רוכבת על מגן דוד ענק כל הדרך אל הכותל כדי להתעבר ממנו וללדת את המשיח. ההצגה זכתה להצלחה בחו"ל ויערון מספרת שגם בארץ לא היו תגובות שליליות במיוחד. "היו הרבה שאמרו שהם לא מסכימים עם התוכן אבל הצורה והסך הכול מרשימים מאוד", היא נזכרת. מצד שני, ההצגה נשארה כמובן בשוליים ולא נחשפה לקהל הרחב. ואולי זה כל הסיפור. במיינסטרים כמו במיינסטרים, הדברים מעודנים יותר. והחופש האמנותי מתרחב ככל שמתרחקים מהמרכז.
בקשר לקריאה לחרם על האולמות, יערון אומרת שזה שהיא שמחה שאמנים קמים ונלחמים על עקרונות אבל גם טוענת ש"כל הפולמוס סביב הדבר הזה הוא סערה בכוס מים. זה לא משהו שישנה דברים בהוווייתם. זה קצת כמו להטפל לאיזה אספקט ולשים עליו את כל כובד המשקל. צריך להיות שינוי יותר מהותי

יערון אומרת שהיחסים בין הממשל לתיאטרון דומים ליחסים של האזרחים עם השלטון – אנחנו מנסים לשמור על המרחב שלנו ומתעוררים רק כשהוא מופר בצורה מוגזמת ורק כשזה נוגע ישירות אלינו. היא מזכירה את הקיץ הסוער כיוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. גם שמואל הספרי מציין את מחאת האוהלים בקשר לתיאטרון: "אולי החוסר פוליטיות היא תופעה חיובית דוקא כי אנשים מפסיקים לכתוב כ'אנחנו' ומתחילים לכתוב כ'אני' והנה, מתוך האינדיבדואליזם פרצה המחאה הגדולה ברוטשילד".

תגובות:
נועם סמל ועמרי ניצן מסרו בשם הקאמרי:
אנו מקווים שעדיין לא נאמרה המילה האחרונה בעניין הצגת ההבדלה מאת שמואל הספרי. ההצגה מוצגת בימים אלה בהצלחה בקאמרי ותיאטרון הקאמרי מאחל שנה טובה לכולם.
מתיאטרון הבימה נמסר: הרפרטואר של התיאטרון מדבר בעד עצמו.

ניצה בן צבי, מנכל"ית תיאטרון חיפה:
"תיאטרון חיפה שמאז היווסדו היה פורץ דרך בנקיטת עמדות פוליטיות-חברתיות במחזותיו, ממשיך בקו זה להעלות מחזאות מקורית וקלאסית בנושאים חברתיים-פוליטיים ולהיות תיאטרון מאתגר ומרכז של שיח ודיון ולראייה בשנה האחרונה העלה התיאטרון את: "יוליסס על בקבוקים", "תש"ח", "ארגנטינה" ו"כולם היו בני", כולם מחזות עם נגיעה פוליטית, אוניברסלית או מקומית".
 "כל אזרחי ישראל זכאים לאותם זכויות באשר הם נמצאים. כפי שכולם מקבלים את אותו סל בריאות ומנויים על אותם עיתונים, הם זכאים לקבל גם תרבות".

בית ליסין:
לא מעוניינים להגיב.

פורסם ב"עכבר העיר", 27.9.11

אין תגובות:

חפש בבלוג זה