השיר נשאר אותו דבר. הביוגרפיה מבאסת

 לד זפלין, בעיני רבים, וביניהם כותב שורות אלה, היא הלהקה הטובה ביותר בתולדות הרוק. זו גם כותרת המשנה של הספר "לד זפלין" מאת העיתונאי ריצ'י יורק, שתורגם עכשיו לעברית ויצא בהוצאת "רסלינג". פרט למוזיקה המקורית ומלאת ההשראה שהם יצרו, ולהשפעה שלהם על מוזיקאים והתפתחות הרוק, הלהקה ידועה גם כאחת מהראשונות שהפכו לפרועות וסיפקו לעיתונות שערוריות רבות לעסוק בהן. הספר מתיימר לספר פרטים חדשים על השערוריות אבל ספק אם זה מה שיגרום למישהו לפתוח אותו – אלה ממילא חדשות ישנות. גם ההבטחות לספק תובנות בקשר ליחסים בין הלהקה לתקשורת לא מתמלאות במלואן – יורק מעדיף להישאר בצד הבטוח עם חבריו ללהקה, שאמנם לא הסמיכו אותו כביוגרף רשמי שלהם, אבל נתנו לו להתקרב מספיק כדי להתיימר לכתוב את "הביוגרפיה האולטימטיבית" (כך מפורסם הספר באנגלית) ב-1994.

החבורה התחילה לפעול כלהקה בסוף שנות השישים, אחרי שחבריה היו מעורבים ברמה כזו או אחרת בתעשיית המוזיקה הבריטית. הספר בנוי בצורה כרונולוגית והפרק הפותח מספר על חייהם של חברי הלהקה לפני הקמת הלהקה והוא אחד המעניינים. יורק, עיתונאי רוק אוסטרלי מזדקן, כותב בשפה קצת ארכאית ומתחנפת על אליליו-חבריו, ובכל זאת מצליח לתאר יפה את האוירה המוזיקלית בבריטניה של שנות השישים, ואת החלק של חברי הלהקה בה. ג'ימי פייג', גיטריסט הלהקה, היה מוזיקאי מקצועי שהתפרנס כנגן אולפן מבוקש והיה גם גיטריסט רוק-בלוז ידוע. פייג' היה מלכתחילה בן למשפחה מבוססת והלהקה, שהייתה מעין פרויקט שלו, התפרסמה והתעשרה במהירות, ואולי זה מה שמסביר את היחס השלילי של התקשורת. אבל יורק לא מתעכב על הנסיבות, וטורח לייצר נרטיב שהוא קודם כל ילדותי ומשעמם – התקשורת נגד הלהקה.

היא אמנם מספק לעיתים מבט חודר ומעניין על תעשיית המוזיקה והשואו ביזנס בכלל, אבל הוא לא מעמיק בזה בצורה ביקורתית, וגם התובנות מפי חברי הלהקה לא מעשירות את הדיון במיוחד. הוא מציג את נתוני מכירות הכרטיסים ומיקום הלהקה במצעדים השונים – והמספרים מעייפים את העין.

. גם זויות אחרות מעניינות לא זוכות לעומק: המעבר מהרוק ההיפי לרוק הכבד, השתלטות התעשייה המסחרית על האמנים והכסף הגדול שזרם (והנסיונות/הצלחות של זפלין להשאר מחוץ לתחום זה). גם כניסת השחקן הגדול הבא למגרש המוזיקה הפופלארית – הפאנק, זוכה להתעלמות כמעט מוחלטת.

את חלקו של פיטר גראנט, מנהל הלהקה, דוקא מדגיש יורק לאורך כל הספר, אבל רק לקראת הסוף מקדיש לו פרק והופך אותו רשמית לחבר החמישי בלהקה. זה אולי הפספוס הגדול ביותר של הספר, כי גראנט הוא הדמות היחידה שמצליחה לקבל נפח אמיתי וליצור איזה חיבור רגשי עם הקורא. הוא כנראה היה קצת יותר נגיש וכנה עם הסופר, ואולי פשוט חסר את ההילה המיסטית שאופפת את חברי הלהקה ולכן יורק מצליח לפצח אותו. הפרק איתו, חותם כמעט את הספר וגם מדגיש את הכישלון של הספר, שהיה יכול להיות הרבה יותר מעניין אם היה הופך את גראנט לדמות הראשית בו.

במקום זאת הוא מטריח את הקוראים בתולדות חברי הלהקה אחרי שהמתופף ג'ון בונהם מת והלהקה למעשה מתפרקת. שנות השמונים מגיעות והספר מגיע למקומות הזויים במיוחד כשהוא מספר על "ווי אר דה וורלד" והלייב אייד.

אבל הספר מאכזב בעיקר בגלל התרגום. המתרגם מתן קמינר ועורך התרגום, ד"ר ארי קטורזה, הצליחו אמנם לשמור על אחידות ועקביות בשפת הספר, אבל זו הצלחה היחידה שלהם. התרגום הופך לעיתים את הטקסט לבלתי קריא או בלתי מובן.

דוגמאות יש בשפע: בעמוד 36 כתוב כי "דני קורדל... היה מסויג מהתזמון הקצבי של רוברט". לא קשה לנחש למה הכוונה ב"תזמון קצבי", אבל דוקא בגלל זה חבל שהמתרגם לא בחר מילה כמו קצב או אפילו טיימינג. קצר יותר, קולע יותר והכי חשוב – אומר משהו למישהו. אם במקרה יש ביטוי כמו "תזמון קצבי" בעברית כנראה שהוא לקוח משפה מאוד מקצועית של מוזיקאים, ובמקרה כזה היה ראוי לכלול הערה בתחתית העמוד או בסוף הספר, שתאיר את עיניו של הקורא הבור.

אבל המחברים בחרו לא להוסיף הערות. לכן גם קשה להבין מה הגיטריסט ג'ימי פייג' עושה שם באולפן כשהוא "מדבב" את הגיטרה. הביטוי מופיע במקומות אחדים בספר וכנראה מתייחס למה שנקרא בשפה יום יומית של אולפני מוזיקה "העלאה". אבל כמו שאפשר להבין, התרגום ניסה להתרחק משפה יומיומית ואגב כך הגיע לשיאי פיוטיות שכוללים אוקסימורונים. בעמודים 257 ו-259, בו עוסק הספר בתהליך הפקת הסרט של לד זפלין, מופיעים הביטויים "תנועה סטטית" ו"רצפים נפרדים". במקרה הזה אני באמת לא מבין על מה מדובר (וראיתי את הסרט כמה וכמה פעמים), ואני די בטוח שגם למתרגם אין מושג.

לד זפלין היא אולי להקת הרוק הטובה אי פעם אבל התרגום החדש לביוגרפיה שלה הוא אחד הכותרים הכי מיותרים שאפשר להעלות על הדעת, והתרגום הופך אותו לאסון של ממש ומעלה בין היתר את השאלה מי בכלל צריך ספר כזה בעידן הדיגיטלי, בו אפשר לצאת למסע פרטי, שיכלול גם צליל ותמונה, דרך המחשב האישי.

עוד שאלה קשורה למעבר לעברית כמובן. בזמן שאנגלית היא שפה שגורה בפי הקהל הפוטנציאלי, והספר בשפת המקור נמצא גם הוא מרחק כמה קליקים וכרטיס אשראי בין לאומי. במקרה הזה, התשובה היא לא מוחלט, אבל זה כבר מקרה פרטי של תרגום שהופך את הספר מאכזבה קטנה לכישלון מהדהד.

אם מטרת הספר הייתה להחזיר מעריצים ותיקים לתקליטים המדהימים של הלהקה אפשר דוקא להכתיר אותו כהצלחה – השפה המיושנת והתרגום הלקוי מכריחים את הקורא לשמוע כמה שירים מדי פעם, כדי להזכר שבכל זאת מדובר בלהקה עם צליל שלא מתיישן ושירים שלא מאבדים מהזוהר שלהם ולא משעממים לרגע. בניגוד גמור לספר.

(נכתב בשביל "זמן תל אביב" ופורסם בגרסה מקוצרת ב-23.9.11)