חגיגות היובל של תיאטרון חיפה הזכירו שהסיפור שלו הוא אולי ישראלי מאוד, אבל לא בהכרח "חיפאי". בשביל להמחיש זאת, באו כולם, מכל הקצוות (הרעיוניים) של הארץ - מלימור לבנת ועד יורם קניוק
אחר צהריים חגיגי ומרגש עבר אתמול על אנשי תיאטרון חיפה והקהל הרב שבא לציין חמישים שנות פעילות איתו. יין ובייגלה ציפו למאות המוזמנים - ביניהם אנשי תיאטרון רבים, בעבר ובהווה – שהגיעו למופע לציון היובל. הגשם החזק החל אחרי שרובם כבר היו בלובי המפואר, וליווה אותנו אל האולם. האוירה העליזה שררה גם בחדרי ההלבשה והאיפור וההתרגשות ניכרה גם על הבמה, בעיקר ברגע שהבמאי ביקש מחיאות כפיים.
המופע (ביים משה קפטן, עריכת תוכן: צביה הוברמן) צולם וישודר בראש השנה בערוץ השני, ובמקרים כאלה הקהל הופך לניצב, ויש בכך מין חוסר נוחות. מצד שני ההתכווננות למדיום הטלויזיוני מחייבת קטעים קצרים ומבדרים, ואלה אכן היו בשפע, כולל אורחים מגוונים ומעניינים וקטעי וידיאו שהוקרנו על מסך גדול שהשתלב יפה בתפאורה המרשימה. גם הלהקה הלא קטנה שניצבה על הבמה ניגנה להפליא את קטעי המוזיקה והמקהלה פיזמנה שירים בסגנון שנות הזהב של הוליווד.
אבל תולדות תיאטרון חיפה מספר סיפור מאוד ישראלי דוקא. הוא הוקם ב-1961 בתקופת ראש העיר אבא חושי במה שהיה אז מרכז העיר – שכונת הדר. הקמת התיאטרון בחיפה (שהיה התיאטרון העירוני הראשון בארץ) הוא חלק מהפרויקטים הציונים והסוציאליסטים שהפכו אותה בעבר לסמל של ציונות שפויה יחסית וגם מקום אטרקטיבי למגורים. אפשר רק להזכיר שבשנים האלה רוב ערביי המדינה חיו תחת משטר צבאי נפרד ולזכור שחיפה היא עיר מעורבת, כך שהתיאטרון נועד לשרת פוטנציאלית גם את האוכלוסיה ערבית. מאוחר יותר, בשנות השמונים, נפתח חלל קטן בעיר התחתית וכלל נסיון להקים גם תיאטרון ערבי, אבל הוא נסגר בנתיים.
המנהל האמנותי הראשון, יוסף מילוא, דוקא החליט ללכת על כיוון קלאסי וההצגה שחנכה את התיאטרון הייתה "אילוף הסוררת". אחר כך עלו גם "אמא קוראז'", "מעגל הקיר הקווקזי" ועוד. את מילוא החליף עודד קוטלר ותחת שרביטו פרחה מחזאות ישראלית מקורית. חנוך לוין, א"ב יהושע, יעקב שבתאי וגם הילל מיטלפונקט פרחו בחיפה. גם בשחקנים מהשורה הראשונה התיאטרון התהדר ובאמצע שנות השבעים הצטרפה נולה צ'לטון. מאוחר יותר ישמש התיאטרון בסיס למשלחת המפורסמת בראשותה לקרית שמונה כדי להקים תיאטרון שיהיה מעורב בקהילה בעיר שחיה תחת הפגזה. בשנים אלה, ובעיקר עם מחזות שעסקו בשואה, כמו "גטו" של סובול, הייתה לתיאטרון הצלחה גדולה גם באירופה. אבל סובול גם העלה את התיאטרון על מוקש כשיצר את "סינדרום ירושלים" שעסקה בפונדמנטליזם הדתי בארץ ועל פי כמה פרשנויות העלתה את חמת הימין והביאה לסגירת ברזים ודעיכת התיאטרון. בשנים האחרונות ניכרת התאוששות.
גם היום הימין בשלטון ושרת התרבות והספורט לימור לבנת, שנולדה בחיפה, הייתה אורחת כבוד במופע החגיגי. לטקס חגיגי אחר שנערך השבוע, בקרית ארבע, היא לא הוזמנה, אולי פשוט בגלל שהיא אישה. אבל גם בחיפה הקהל לא היה אוהד במיוחד. לבנת דיברה על הייחוד של התיאטרון ועל העובדה שרבים וטובים עברו פה. בעצם, היא אומרת, אין כמעט אושיית תיאטרון שלא שחקה, ביימה, ניהלה או כתבה מחזות שעלו בתיאטרון חיפה. זה כמובן נכון, ומעלה את השאלה אם יש בכלל אופי מובחן לתיאטראות הגדולים בישראל. ובכן, לא ממש. כמו שלבנת הבחינה, כולם היו עם כולם ומספיק לספור את ההפקות המשותפות כדי לראות שאין באמת משמעות לשייכות בין שחקנים ויוצרים לבתי תיאטרון. אני מניח שצריך עוד כמה מאות שנות מסורת ואולי מרחק גיאוגרפי קצת יותר גדול בין אחד לשני כדי ליצור משהו כזה.
הלוקאל פטריוטיות החיפאית בכל זאת חיממה את הלב והאירוע המרתק המשיך לפי הוראות הבימוי. מיקי קם השוותה את התיאטרון לאישה מזדקנת ונתנה מונולוג מצחיק וגם שפגט בסוף. שלמה בר, נער נצחי (צובע או לא צובע?) ואנרכיסט שכמוהו, שר את "ילדים זה שמחה" (במקור מ"קריזה" של סובול שהועלה לראשונה בחיפה) ודוקא הוא, שהנוכחות שלו הייתה סוג של התרסה נגד הבורגנות בקהל, הציג את לימור לבנת. גם היא העלתה לבמה אדם בסנדלים – יורם קניוק, שמחזה על פי ספרו "תש"ח" עלה השנה בביצוע הלהקה הצעירה. קרן מור ומנשה נוי ישבו בשורות הראשונות כשהמצלמה מופנית אליהם בין הקטעים והם משחקים זוג שלא הכיר לפני כן. היא חובבת תיאטרון והוא סתם קיבל כרטיס כמתנה לחג. הם היו טובים כרגיל ומבדרים ויחד עם נתן דטנר, ליאורה ריבלין, נורמן עיסא, דביר בנדק, משה איבגי, אילן דר, עירית קפלן, יוסוף אבו וורדה, ריקי גל ועוד רבים וטובים הפכו את המופע לאירוע שאכן אין מתאים ממנו לצפיה משותפת בטלויזיה מיד אחרי ארוחת החג הקרוב. בסיום המופע עלו לבמה כולם ביחד, כולל דור המייסדים, והתגובות היו מרגשות.
ביציאה חיכו למוזמנים כיבוד בסגנון אוריינטלי, כיאה לאירוע מזרח תיכוני – סושי. ספק גדול אם מישהו מהאורחים הגיע לאירוע ברגל ולא ברכב. למעשה, אם ניתן היה, יש להניח שהיו מעתיקים את מבנה התיאטרון ומעלים אותו לכרמל – שם נמצא מרכז הכובד התרבותי של העיר, ושם חיה האוכלוסיה שפוקדת את האולמות. אבל המבנה המרשים של התיאטרון (ובתוכו האולם המצויין) נמצא בלב שכונת הדר, שהייתה אמנם פעם שכונה ישראלית אורבנית לתפארת אבל במהלך השנים ננטשה על ידי הצברים שטיפסו על כתפי הוריהם לבית חדש ומהודר יותר.
השכונה הוזנחה וכיום, כשאין אירוע חגיגי בתיאטרון, הרחבה הגדולה משמשת מגרש כדורגל מאולתר לילדי השכונה המנומנמת. יש אמנם התעוררות מסויימת בשכונה, ונסיונות ממוסדים ולא ממוסדים להחזיר עטרה ליושנה. זו לא משימה פשוטה אבל בטוח שראש העיר יונה יהב, שגם הוא נשא דברים באירוע, יכול לעזור לכך לקרות. בינתיים הגינה העירונית שם די מטופחת, אבל המאהל כבר נטוש והגשם לא מוסיף לו חן. חשבתי לקנח את הסושי בנרגילה אבל לא היה עם מי. אני בטוח שהמאהל בכרמל יותר פעיל.
פורסם ב"עכבר העיר", 25.9.11
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה