 |
| יפתח קליין בתפקיד דוקטור כץ. יבש מתמיד |
איך, איך קורה שדווקא הצגה כמו סוף טוב, הפקה מושקעת ומכובדת שכתבה ענת גוב ועולה בימים אלה בבימוי עדנה מזי"א בתיאטרון הקאמרי, מבחינת התוכן מתאימה דווקא לקהל של ילדים ונוער? זה משהו בהומור (שהוא בגובה בינוני) והשירים המצחיקים (שבולטים דווקא לטובה), משהו בחוסר ההתמודדות עם השאלה הקשות באמת - ההצגה האווביוגרפית מספרת את סיפור מחלת הסרטן של גוב. העובדה שהקהל, דווקא מבוגר ברובו, בכל זאת צחק והתרגש מעידה עליו ולא על ההצגה.
לקטלג את חולות הסרטן
וגם הדמויות לא מעניינות - אפילו הגיבורה (ענת וקסמן) נשארת שטוחה כמעט לגמרי. היא מגלמת שחקנית מפורסמת בשנות הארבעים לחייה שמגיעה למחלקה האונקולוגית בפעם הראשונה כדי לקבל טיפול כימותרפי. היוצרת הרשתה לעצמה להציג מצבים מופרכים כדי להעצים את הדרמה, וכך מבינה הגיבורה מדברי שלוש שותפותיה לחדר ולצרה שהסרטן שלה נמצא במצב מתקדם מאוד.
שלוש הנשים האחרות, ממש כמו הדמות הראשית, הן קליפות ריקות שהתוכן היחיד שממלא אותן הוא האפיון הסוציו-אקונומי/מקצועי שלהן. אחת היא צעירה חרדית, אם לשישה ושמה אמונה (רוני שובל, במשחק טוב דווקא). היא מתנהגת ממש כמו שהייתם מצפים: קוראת תהילים, אומרת הרבה "בעזרת השם", מתגברת על הקושי בזכות האמונה ויש לה שישה ילדים ובעל שבקושי מתפקד. לצידה יושבת אלמנה אשכנזיה ועשירה שמתנהגת כמו שרק אשכנזיה עשירה חולת סרטן יכולה להתנהג – יש לה תיק של לואי ויטון כדי לעזור למי שמתקשה, היא מדברת בשפה גבוהה והיא קצת מרירה ומאוד לוחמנית בדרך שלה להתמודד עם המחלה. לקראת הסוף גם מסתבר שהיא נולדה באושוויץ ושרדה בכל זאת, ולכן מאמינה בניסים למרות החילוניות העיקשת שלה. השלישית, אולי הדמות היחידה המשכנעת על הבמה, היא מיקי (שרית וינו אלעד), שהייתה נערת רוק והיום היא אשת רוק בגיל הבלות. היא מעשנת גראס רפואי, מפנטזת על ד"ר כץ (יפתח קליין, במשחק יבש מתמיד), שמסמל את המערכת הרפואית האטומה, לוקחת את הבאסה בסבבה.
שלוש הוותיקות מתפקדות לעיתים על תקן המקהלה היוונית שמלווה את הגיבורה. אבל הטקסט שהושם בפיהן מאפשר להן בעיקר להתבדח ופה ושם לגלוש למלודרה. הגיבורה עוברת לנגד עינינו את התהליכים שעוברים חולי סרטן לאחר גילוי המחלה – הכחשה, הדחקה, קבלה, זעם גדול ואז התפכחות ובלבול. היא אמנם חתמה על הסכמה לעבור את הטיפול, אבל עכשיו התחרטה והדרמה הגדולה של המחזה נסובה סביב הרצון שלה להתנתק מהאינפוזיה וההחלטה לא להלחם בסרטן אלא לנצל את הזמן שנותר לה.
אין מה לצפות לתובנות
אבל לא דיונים אקזיסטנציאליסטים נקבל פה, אלא הסברים מפורטים על פרוצדורות בירוקרטיות, רפואיות ואף משפטיות. הדמויות משתמשות בשפה ודינמיקה מתחום פאנל המומחים והכתבות האינפורמטיביות בעיתונות, ועושה רושם שהפרטים הנידונים נכונים ומדויקים. השאלה היא כמובן למה להעמיס את כל זה. והתשובה ברורה – אין הרבה יותר מזה במחזה. לפחות יש כמה שירים שמעבירים את הזמן: את רובם כתב והלחין שלומי שבן וגם אם הם לא מבריקים לכשעצמם, הם מלווים בכוריאוגרפיה רעננה, בביצוע מדויק, בתלבושות מקוריות, בתפאורה ובתאורה מצוינות שהופכים אותם לנקודת אור ברורה.
"סוף טוב" הוא פספוס ולו בגלל שהמצב המתואר בו – מעין חדר המתנה למוות – הוא מצע מרתק לדיון בתמות הגדולות של החיים והתאטרון. מספיק להיזכר ב"בדלתיים סגורות" של סארטר כדי להבין לאן אפשר להגיע מתוך סיטואציה כל כך טעונה (אצל סארטר הם אמנם כבר מתים, אבל זה לא עקרוני). אבל גוב בחרה בכיוון אחר לגמרי, והחליטה לתת לסיפור האישי שלה להכתיב את הטון, במקום להרחיק עדות ולהפוך את המחזה לאוניברסלי. גם הבחירה שלה בהומור כדי להתמודד עם הנושא הטעון היא בעצם התחמקות. השחקנים המוכשרים עושים את עבודתם בהתלהבות של רופא שסגר הרגע שתי משמרות ופרט לקטעים המושרים המהנים, רוב ההצגה (שעה וארבעים) עוברת עם תחושה לא נוחה ולא נכונה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה