יום ראשון, 17 ביולי 2011

מולי סוויני בתיאטרון החאן



מימין: יואב גל, אורית גל, אבי פניני , צילום: ויטלי פרידלנד
ההצגה "מולי סוויני" מתרחשת רחוק מכאן, באירלנד, וגם נשארת מרוחקת. היא לא עוסקת בדילמות רגילות של בני אדם רגילים, וגם הסגנון שלה מנוכר, מה שמצריך סוג שונה לגמרי של קשב. למי שמסוגל לקשב מהסוג הזה, הגמול הוא עצום.

העלילה מבוססת על מקרה אמיתי, שהתפרסם בעיקר הודות לחשיבות הרפואית שלו. אישה (מולי סוויני) שאיבדה את ראייתה בגיל כמה חודשים מגיעה בגיל 40 לרופא עיניים שמבטיח להחזיר לה את מאור עיניה. אם יצליח, זה ייחשב למקרה נדיר שעד לאותה תקופה תועד רק 20 פעם בהיסטוריה הרפואית. הרופא המזדקן שמח לקפוץ על הסיכוי לתהילה, וגם מהקסם הנפשי והפילוסופי של המקרה, שנותן הזדמנות לעקוב אחר השינויים בתודעה אנושית בוגרת - שהתפתחה מגיל אפס כמעט על ידי ארבעה חושים בלבד - מיד אחרי שנוסף לה גם המימד הויזואלי.

השאלה שפותחת את הדיון הפילוסופי בעניין היא האם עיוור, שמכיר את ההבדל בין קוביה לכדור דרך חוש המישוש, יצליח להבחין ביניהם, הפעם בלי לגעת, אם ייפקחו פתאום עיניו. התשובה היא, לרוב, לא. את זה אפשר ללמוד כבר מהתוכניה כך שזה אינו ספוילר. אם כבר לא-ספוילרים, אז אפשר לגלות שהראיה אכן תושב לגיבורת המחזה, אך באופן חלקי.

המתח הדרמטי שמניע את העלילה נסוב אמנם סביב סיכויי ההצלחה של הניתוח והדרך בה תתמודד מולי עם המציאות החדשה שתתגלה למול עיניה, אבל המיוחדות של ההצגה היא לא בעלילה אלא דוקא בסגנון המיוחד של הכתיבה והבימוי. זוהי הצגה קאמרית, בה משחקים בסך הכול שלושה שחקנים (וסטטיסט) שלא יוצרים בינם לבין עצמם קשר. בעצם, מבחינה צורנית, ההצגה היא נסיונית כמעט. שלושת הדמויות ממוקמות בשלושה קצוות של הבמה. האשה, מולי סוויני, אומנם עומדת באמצע הבמה, אבל משקלה הרגשי בעלילה לא עולה בהרבה על זה של הרופא או של בעלה, פרנק סוויני.

שלושת הדמויות מספרות את הסיפור במקביל, לפעמים ממש בעת ובעונה אחת, במונולוג ארוך, שנחתך רק על ידי דמות אחרת, לעיתים אפילו באלימות. הסגנון המונולוגי (אחד מהמאפיינים הבולטים של מחזותיו של בריאן פריל) מעצים את תחושת הניכור כמובן, וביחד עם הבחירה בתבנית הראשומון הופך את "מולי סוויני" להצגה מיוחדת בה נמצא דוקא הסיפור במרכז, ולא מולי עצמה, או אחת מהדמויות האחרות. סך כל הרושם שהיא משאירה הוא מפגש מטריד, קצר וחד פעמי, בין שלוש דמויות תלושות שהגורל מספק להן הזדמנות לצאת מהבדידות.

השחקנים מצויינים, ודוקא נגישים. אורית גל מגלמת את מולי, אבי פניני (הרופא) ויואב היימן המעולה את בעלה של מולי. כל אחד מהם בעצם מופיע כאילו הוא בהצגת יחיד והם עושים זאת בצורה משכנעת מאוד. גם התפאורה מיוחדת ומרשימה ויחד עם התאורה הופכות רגעים מסויימים למרגשים באופן כמעט בנאלי, אולי כפיצוי לניכור השולט בבמה. הניכור נוכח בעוצמה מכיוון שלמרות שמדובר בדרמה עם מאפיינים טראגיים, המחזה ממעט מאוד ללחוץ על בלוטות הרגש. תוך כדי צפייה, הדבר נחווה לעיתים כבעיה. הקושי להבין אם זו כוונת היוצרים או שמשהו פשוט לא עובד כמו שצריך מלווה את הצופים לאורך המחזה ומשאירה אותם במתח תמידי. סימן השאלה הזה לא מתפוגג עם רדת המסך, וזה לא סימן השאלה היחיד שנשאר בתום הצפיה, וטוב שכך. צריך הרבה אומץ כדי להעלות הצגה מהסוג של "מולי סוויני" ועל כך מגיע לתיאטרון החאן ציון לשבח. זוהי הצגה מאתגרת ותובענית, שדורשת סוג שונה לגמרי של קשב ממה שהקהל בארץ מורגל לו, והתוצאה היא הצגה מטרידה. במובן החיובי של המילה.

ואולי זה פיצוי מודע לכך שהמחזה עצמו מוזר, אולי אפילו מוזר מדי לטעמו של קהל ישראלי. לפחות מבחינה זו, המוזרות, צורת ההגשה של "מולי סוויני" מתאימה לתוכן.
הדמויות של פריל נאבקות אחת בשניה על מקומן במחזה, וכמעט חוטפות את תשומת לב הקהל, לסירוגין, כדי לספר את זוית הראיה שלהן לדברים. הביטוי "זוית ראיה" מקבל פה משמעות נוספת כמובן, ונדמה שישנם עוד הרבה אלמנטים חכמים שכאלה באופן הכתיבה של פריל. הבעיה היא לפעמים הרגשה של חוסר מיקוד, מה שיכול להפריע לקהל, אבל נדמה שבתפיסת התיאטרון של פריל גם חוסר המיקוד הזה מתייחס באופן מכוון לחוסר יכולת המיקוד של עיניה של סוויני. יש שיאמרו שמדובר בהתחכמות והתוצאה לא קוהרנטית מספיק. יכול להיות שזו הייתה כוונת המספר, ואולי הוא פשוט ניסה לעשות משהו בלתי אפשרי. אני חושב שהוא הצליח.

המציאות שנגלית לעינינו לעיניה של מולי מורכבת מגבר מבולבל לו נישאה רק לאחרונה, שמתמסר לטיפול בה אבל מצפה לתוצאות מהירות וצפוי לאכזבה. והרופא, מיוסר ומלא חרטות שקופץ על ההזדמנות להתפרסם בזכות המקרה הנדיר אבל בזכות גילו ונסיונו מודע לסיכונים ומגביל את אחריותו לטיפול הרפואי בלבד. עם ההשלכות האחרות מתמודדים מולי ובעלה, ביחד ובעיקר בנפרד. האופי החסכני והמונולוגי של המחזה גורם לנו, ממש כמו לגיבורה, להפעיל את הדמיון כדי לנסות לראות מעבר למתרחש. וזו כמובן אמירה ארס פואטית מובהקת.
חוש הראיה הוא נושא אהוב על יוצרים. מאז משל המערה של אפלטון, דרך דמותו של טרסיאס ב"אדיפוס המלך" ועד "רוקדת בחשיכה" של לארס פון טרייר, שימש החוש הזה, אינסטינקטיבי ומובן מאליו לכאורה, כדרך לעיסוק במציאות מול מציאות יחסית ובאמת מול בדיה. במולי סוויני הופך חוש הראיה לנושא עצמו, עד כדי כך שניתן למששו כמעט.

המחזאי בריאן פריל נולד ב-1929 ונחשב לאחד מגדולי המחזאים האיריים אי פעם ובעיני כמה גם לגדול המחזאים בשפה האנגלית החיים כיום. הוא חי בצפון אירלנד ומנהל את תיאטרון "פילד דיי ת'יאטר קומפני" וכתב עשרות מחזות וגם סיפורים קצרים, תסריטים וספרים. בתוכניה המעניינת של ההפקה החדשה כותבת מתרגמת המחזה, מרים יחל-וקס כי פריל עבר מכתיבה בשפה האירית לשפה האנגלית וגם מכתיבת פרוזה לתיאטרון, וגם חשף את ההתלבטויות שלו בכל שלב. פריל הוא יוצר שכלתני מאוד, מודע ומנומק. השפעת הפרוזה על כתיבתו ברורה, וב"מולי" הוא בעצם מעתיק את טכניקת הראשומון, הרווחת באמנות הפוסט מודרנית, לבמה. פריל מוסיף עליה גם טכניקה פחות ידועה ונקראת הצגה מונלוגית, וכך, לטענתו. מנסה להתמודד עם מגבלת הלשון ולהשתמש דוקא בהיעדר הפעולה הדרמטית כדי להעצים את הדרמה.  

הגישה האוונגרדית לתיאטרון ב"מולי סוויני" מתבטאת בעיקר בכך כי היוצר בוחר להעמיד במרכז המחזה (אותו כתב ב-1994) לא את מולי עצמה, וגם לא את בעלה או רופאה, אלא דוקא את הסיפור. שלושת הדמויות ממוקמות בשלושה קצוות של הבמה. האשה, מולי סוויני (אורית גל במשחק מרשים), אומנם עומדת באמצע הבמה, אבל משקלה הרגשי בעלילה לא עולה כמעט על זה של הרופא (אבי פניני במשחק טוב) או של בעלה, פרנק סוויני, שמגולם על ידי יואב היימן המעולה.

ככל שנוקפות השעות מרגע היציאה שלי מהאולם המקושת של תיאטרון החאן, אני נתקף הערכה גדולה יותר למעשה האמנות הזה. את העובדה שלקראת סוף ההצגה, שאורכה כשעה וחצי, כבר נעתי במושב בעצבנות (ונדמה לי שלא הייתי היחיד) אני מייחס להרגלי צריכת התיאטרון שלי, והיצירה מצטיירת לי יותר ויותר כהצצה מרתקת לתיאטרון בריטי מודרני במיטבו.

 ואם כבר תוכניה אז שווה להזכיר את ההשקעה המרשימה בחוברות המהודרות שמופקות עם כל הצגה גדולה, והרושם הקצת בזבזני שהן משאירות. בהרבה מקרים ניכר שהמשאבים הופנו בעיקר לאיכות הדפוס ומספר הדפים, ופחות לתוכן אמיתי. במקרה הנוכחי היה בהחלט ניתן להסתפק בארבעה עמודים צנועים.

אין תגובות:

ארכיון

חפש בבלוג זה