"כולם היו בני" היה ונשאר מחזה מופתי וגם ההפקה החדשה, שיתוף פעולה של הקאמרי ותיאטרון חיפה, עשויה לעילא. הליהוק נהדר, התפאורה מושלמת, המשחק טוב והבימוי מיומן. התרגום כמעט בלתי מורגש והסך הכול מרתק, מבדר לעיתים ולקראת הסוף גם מצמרר ומרגש עד דמעות.
הרלוונטיות של "כולם היו בני" נמצאת בשיא מתמיד, ואין זמן מתאים במיוחד (או לא מתאים במיוחד) להעלות אותו שוב על הבמה. המחזאי ארתור מילר הצליח לרכז בשעתיים וחצי טרגדיה שרגליה נטועות ביוון העתיקה, גופה ברנסנס וראשה במאה העשרים, והפך את היצירה (ואת עצמו) לאבן דרך בתיאטרון העולמי.
ראוי שכל דור ודור יתוודע ליצירה, שהועלתה לראשונה בארה"ב ב-1947, בבימוי איליה קאזאן, תורגמה לעברית לראשונה על ידי בנימין תמוז והועלתה ב-1949 ב"קאמרי" בבימוי יוסף מילוא. ראוי שבכל כמה שנים יתאפשר לרענן את זיכרון הקהל (ולצופים הצעירים להחשף לראשונה) לסיפור המסעיר של שתי המשפחות האמריקאיות הבורגניות, מיד אחרי מלחמת העולם השניה, שמגיע לשיא כואב ביום אחד, בהתרחשות אינטנסיבית שעוסקת באחריות אישית וחברתית, חטא ועונש, תאוות בצע והדחקה. המחזה מצליח לעסוק באמצעות הדרמה - המשפחתית בעיקרה - גם בערכים אוניברסליים של מוסר ורגש, ולעמוד על הקשר בין כלכלה ומלחמה, שלטון ומוות. העלילה מגלה את עצמה בפני הצופה בוירטואוזיות פורמת לאט לאט את התפרים ומגלה את הסודות והשקרים בתוך המשפחות, עד הסוף הבלתי נמנע.
ג'ו קלר, הדמות שמרכזת את העלילה, הוא תעשיין שהגשים את החלום האמריקאי הודות למלחמה אך גם שילם מחיר יקר – אחד משני בניו שירת כטייס ונעלם. קלר הוא בעל משפחה בגיל המעבר שמתחיל את יום המנוחה (ועלילת המחזה) שלו בנינוחות, בחצר הבית, קורא בעיתוני סוף השבוע ונהנה מאוירה רגועה - פרט לעובדה שעץ התפוח שניטע לזכר הבן שלא שב, נשבר בלילה. עץ התפוח הוא רק סמל כמובן למשהו עמוק יותר שהודחק והושתק עד לאותו יום, ומתגלה אט אט בפני הצופים.
מסתבר שג'ו נשפט והורשע בהרג חיילים אמריקאים, על ידי כך שסיפק לצבא חלקי מנוע פגומים למטוסים. בהמשך יתברר שהוא חמק מעונש, אבל שותפו ושכנו לשעבר משלם את המחיר ויושב בכלא. ביתו של אותו שכן הייתה אהובתו של הבן הנעדר, וחלק מהדרמה העצומה במחזה מתפתחת לקראת ביקורה של הבת, כשמתברר שהיא מקיימת רומן עם הבן כריס, שנשאר בחיים וממשיך את דרכו של אביו במפעל – והם מתכוונים להתחתן.
אם המשפחה כבר גילתה את העץ שנשבר בסמליות חשודה, קרוב ליום השנה להיעלמות הבן, וכחלק מהנסיון שלה לשמר את הנוכחות של בנה הנעדר ברור שהיא לא תשמח לשמוע שאחיו מתחתן עם אהובתו.
אלה הדמויות המרכזיות, וגם בין השאר מתקיימים יחסים מורכבים ומתוחים, שמורכבים מאהבה וגם שנאה, ערכים ותפיסות שמתנגשים, מעשים מוצדקים ובזויים ובקיצור – המצב הקיומי האנושי מתמצה ליום אחד של קתרזיס.
סוף המחזה טראגי וקשה ועשרים הדקות האחרונות מתוחות. הרגשות שפורצים מעלים דמעות בעיני חלק מהאנשים בקהל עד כדי דך שהמעבר למחיאות הכפיים, התשואות והתודות נראה חד מדי לפחות לצופה אחת בקהל. הצוות המצויין זכה לתשואות ורשימת התודות הייתה ארוכה. נדמה, עם זאת ששכחו אולי את האדם שאחרי הכול הביאנו עד הלום – ארתור מילר, שכתב את המחזה.
נתן דטנר משחק את ג'ו, והוא נכנס לנעליו בקלות רבה, אולי אפילו רבה מדי. הנסיון הרב שלו כשחקן וכבמאי מאפשר לו לשחק הפעם "על אוטומט", אבל הכימיה בינו לבין אוהד קנולר, שמשחק את הבן כריס (לסירוגין עם זוהר שטראוס) הופכת את ההופעה שלו לבלתי נשכחת גם הפעם.
קנולר עצמו משחק מצוין כרגיל, ונדמה שהשחקן המוכשר הזה צומח בקלות לתוך תפקידים מגוונים. הוא מופיע הפעם בדמות כריס, יורש המפעל המצליח של אביו והוא בעצם הגיבור האמיתי של המחזה. אבל באיזשהו אופן גם המשחק שלו קצת חסר ניואנסים בעצם, פרט כאמור לקשר שלו עם דמותו של אביו על הבמה.
את אם המשפחה משחקת לאורה ריבלין והיא זאת שלטעמי הופכת את ההפקה להצלחה אמיתית. ריבלין נכנסה לדמות בעוצמה עד כדי התמזגות, ומשוטטת על הבמה כמו רוח רפאים כמעט, עם השפעה מאגית על האחרים, ממש כמו דמותה המיוסרת במחזה. דוקא נטע גרטי מאכזבת קצת בתור אן דיוור, ודוקא ישי גולן, שמשחק את אחיה במחזה מבריק. גם ההופעה של ירון מוטולה מצויינת.
באנגלית זה נשמע
את עלילת המחזה אפשר להמשיך ולפרט, אבל מסתבר שדוקא הפעם אין כל כך צורך. לחלק גדול מבני גילי, מסתבר, יש פינה חמה בלב דוקא למחזה הנדון, והם מכירים אותו דוקא בשפת המקור. משרד החינוך השתמש ב"כולם היו בני" כדי ללמד אותנו אנגלית והכריח את מי שניגש לבחינת הבגרות באנגלית בתחילת שנות התשעים (אולי עדיין?) להפגין שליטה בעלילה. כידוע לכל מי שצופה בתיאטרון בימינו, שכבת הגיל הזאת (וגם זו שמתחתיה) אינה מרבה לפקוד את האולמות.
בעצם, לחלקם, הפגישה עם "כולם היו בני" גם היתה פחות או יותר הפגישה האחרונה עם תיאטרון. הם אולי ניסו עוד פה ושם הצגה שזכתה להמלצות גורפות שהציגה ליהוק מבטיח, אבל אצל רובם יעברו שנים עד שיחלו לפקוד את התיאטרון, ואז זה כבר יהיה כנראה בשבת בבוקר, עם הילדים.
התוצאה היא היעלמות של קהל רחב ואיכותי מהאולמות. פרט למי שלומד או עוסק בתיאטרון, בני משפחותיהם וחברים, נעדרים באופן קבוע חתך מסויים וגדול של חובבי תרבות, ולא עוזרים גם מבצעים והנחות.
העלאתו מחדש של מאסטר פיס כמו "כולם היו בני" היא אולי הזדמנות לנסות לציין לפחות מרכיב אחד בסלידה שאותם אנשים - בני 25-50 נאמר, חלקם אמנים, חובבי קולנוע איכותי, אולי מכורים לסדרות טלויזיה מצוינות וגם נהנים מדי פעם ממחול, פרפורמנס ואפילו אופרה – חשים כלפי התיאטרון.
הפאתוס שמתלווה לרוב להתנהלות השחקנים על הבמה הוא אולי הגורם שהכי מרתיע רבים מהם. גם לטעמי זהו חיסרון, אבל כזה שאפשר (ולעיתים אף צריך) למחול עליו בתחום התיאטרון הקלאסי. הפאתוס המוגזם (יש יאמרו תיאטרליות, אבל החיבור הוא לא הכרחי) בא לידי ביטוי בעיקר בדיקציה כמובן. היתרונות ברורים - כשמפרידים מילה ממילה, מגבירים את הקול ושומרים על דיקציה מושלמת, הקהל יכול להבין כל מילה. הבעיה היא שאופן דיבור הוא בדרך כלל גם מאפיין מרכזי של הדמות, וכשכל הדמויות על הבמה מדברות באופן דומה גם ההבדלים ביניהן מיטשטשים. הסיבה למאמץ לא "לבלוע" מילים ברורה, אבל התוצאה עלולה להיות הרגשה שמזלזלים בקהל. עם קצת דמיון וידע, ובהנחה שהטקסט אמין, צופה אינטליגנטי יודע להשלים משפטים כשהקונטקסט ברור.
ב"כולם היו בני" מצליחים (אם בכלל מנסים) לחמוק מהמלכודת רק לאורה ריבלין כאמור, שמאמצת קול ייחודי ואמין, וגם ישי גולן שמשחק את ג'ורג' דיוור בהצגה. וזה עוד אחוז גבוה יחסית. לרוב, אף לא שחקן אחד יצליח לצאת מהמסגרת הנוקשה. מה שמאפיין את הדמות של ג'ורג', אגב, היא תלישות והזנחה עצמית, ולכן כנראה הוא גם מרשה לעצמו להיות יותר חופשי ואמיתי, וגם פה ושם לבלוע איזו מילה. שאר הדמויות תמיד בטוחות בעצמן, שנונות ומגלגלות משפטים ארוכים מנוסחים היטב וברורים. וזו לאו דוקא מחמאה.
זו אחת הסיבות שהפקות כאלה לא מושכות את דור הביניים ולא עוזרות בהקמת דור חדש ואיכותי של חובבי תיאטרון ישראלים – משהו שנדמה לי שכל העוסקים בתחום מרגישים כי חסר. וההפסד הוא של כולנו.
"כולם היו בני" היא קפסולה מרוכזת של כל מה שהתיאטרון הרפרטוארי יכול לספק, על היתרונות והחסרונות שבו. ההצלחה האמנותית של הפקה מהסוג הזה צפויה וראויה. גם הקהל ימשיך למלא את האולמות. גם ברור למה משרד החינוך תומך בדרכו במחזה – הוא מהווה הצגת תכלית מצויינת לקשר ההדדי בין אמנות ואזרחות. אבל מותר להשקיע מאמצים גם בהפקות יוקרתיות שימשכו את פלח הקהל היוקרתי שנמנע בדרך כלל להגיע לתיאטרון, ומפסיד קלאסיקות כמו הנ"ל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה