הבחירה לעבד לבמה את תש"ח של יורם קניוק אינה מובנת מאליה. קודם כל היא חשודה באופן מיידי בפופוליזם. ספרו המונומנטלי על חלקו של הכותב במלחמת 48' אך זה יצא מרשימת רבי המכר וקניוק עצמו נמצא בתקופת פריחה, מה שעלול לקרוץ למי שמחפש אילן גבוה להתלות בו, אולי כדי למשוך קהל. גם מבנה הספר - מעין זרם תודעה המנסה לתאר תקופה בהם החיים חלפו לנגד עיניו של הכותב כמה וכמה פעמים - מתאים הרבה יותר לעיבוד לסרט מאשר לתיאטרון.
אבל נויה לנצט, המחזאית והבמאית שעיבדה את "תש"ח" והתאימה אותו לבמה הקטנה וללהקה הצעירה של תיאטרון חיפה, מעידה כי קראה את הספר בנשימה עצורה - וכך בדיוק ביימה את ההצגה. החיבור העמוק של לנצט לטקסט, וכמובן שהטקסט המצוין עצמו, טוענים את ההצגה ברגש ועוצמה. לנצט נשארה נאמנה ככל האפשר לטקסט, והוא מדוקלם בידי השחקנים הצעירים לאורך ההצגה, תוך כדי המחזה של הקורה בו. זה עלול להשמע אילוסטרטיבי וילדותי אמנם, אבל גם פה ההתלהבות (הפעם של צוות השחקנים) והשימוש הנכון בתפאורה, תאורה ומוזיקה, הופך את "תש"ח" לחויה מדויקת.
מופע תת-מודע זמני
לנצט בחרה לפזר את התפקידים על פני השחקנים, כך שאף אחד מהם לא מזוהה לאורך יותר מתמונה אחת עם הגיבור - או עם כל דמות אחרת. האפקט המרשים שנוצר הוא עלילה העשויה קרעים וטלאים של זיכרונות שמתאמצים לצוף מהעבר אל הבמה, ממש כמו בספר. העריכה הצולבת, הפלאשבקים והקטעים בהם המספר ואחרים מערערים על אמינות הזיכרונות הופכים את החלק הראשון של ההצגה למבלבלת אמנם, ולעתים הקצב שלה הופך מסינמטי לוידאוקליפי ממש. אבל בחלקה השני היא הופכת ממוקדת ומכינה את הקהל לסצינה שגם בספר הייתה הגרעין הרגשי.
התפאורה הפשוטה (לילי בן נחשון) משחקת תפקיד חשוב בהצגה. היא כוללת חלל אחד כהה ומלוכלך, משהו שמזכיר מקלט או בונקר מוזנח ומייצר התרחשות המתקיימת קודם כל בפינות החשוכות של מוחו ונפשו של המספר. פס הטקסט בו כתובות מילים בלתי ניתנות להפרדה (מסתברות כשמות המקומות בהם התקיימו הקרבות בהן לקח חלק המחבר) נשמע אולי כמו פתרון קל מדי כדי לנסות להמחיש תת מודע - אבל איכשהו זה עובד.
עומר זוננשיין ורון ריכטר מצטיינים במשחק, וגם היתר עושים עבודה סבירה, אבל דווקא במקום הזה נדמה שהבמאית יכולה הייתה לתת יותר דרור לעיבוד, והבחירה שלה בסופו של דבר שמרנית. למשל השחקניות: הנשים בהצגה למעשה מתפקדות כשחקנים, ואין כמעט שום ביטוי לכך שהן לא גברים. בהתחשב בטקסט, אמנם קשה לחשוב על דרך שהבימאית הייתה יכולה להשתמש בהן, אבל העובדה שהיא בחרה להתעלם מנוכחותן (בכך שהפכה אותן לשחקנים מהשורה) מדגימה את המגבלות של תאטרון קטן עם צוות קבוע – נדמה שלכולם מגיע תפקיד וכולם יקבלו אחד גם אם זה לא משרת את המחזה.
צורמת עוד יותר ההתעלמות ממוצאו של השחקן רביע חורי. השימוש בנוכחות שלו יכולה היתה לקבל מימדים סימליים וצורניים משמעותיים הרבה יותר אם הבימאית הייתה מרשה לעצמה עוד קצת חופש בעיבוד. מצד שני, הבחירה שלה לדבוק בטקסט המקורי מובנת וראויה, ודווקא המקום בו היא הרשתה לעצמה לחרוג נשאר קצת קלוש ותלוש (תרגום קל וסמלי לערבית) ואולי עדיף שהיא נשארה נאמנה למקור.
מי שסובר כי התאטרליות הרגה את התאטרון אמנם ייצא באותה הרגשה גם הפעם - כי המשחק כאן הוא בדיוק מהסוג הזה - אבל גם כאן שיחק המזל או השכל ליוצרים, כי הכוריאוגרפיה והאווירה כללית מזכירות קצת להקה צבאית, מה שמוסיף להצגה נופח אירוני. גם למי שטוען כנגד השתלטות אסתטיקה של קליפים על התיאטרון יהיה מה לומר נגד העיבוד של "תש"ח" - וכבר נשמעו טענות כי בעצם מדובר במעין "ואלס עם באשיר" על הבמה. אבל התאורה הדרמטית, המוזיקה העוצמתית וקצב ההתרחשויות מתאימים ומשרתים את הטקסט במקרה הזה, ובהחלט מתאימים לאווירת הספר, שהמוזיקה משחקת גם בו תפקיד חשוב מאוד.
רגע, הקניוק הזה, הוא שמאלני?
ביציאה מהאולם הופתעתי לגלות כי היו צופים שהתעקשו להתייחס לעמדה הפוליטית המוצגת, לטענתם, בסיפור. הם מן הסתם לא קראו את הספר עליו מתבסס המחזה ולא כל כך ידעו למה לצפות, ובכל מקרה מפספסים לטעמי את עיקר הספר ולכן גם ההצגה: מדובר בטקסט ציוני ממדרגה ראשונה. מגן הדוד שצייר קניוק אחרי המלחמה, ומשמש עטיפה לספר ובכרזה להצגה הוא אולי מטושטש קצת, אבל בכל זאת נוכח ומתריס, וכך גם ההתרחשויות בספר ובהצגה. קניוק אולי לקח צעד קדימה את הקלישאה "יורים ובוכים" - אבל הוא גם העמיס עליה מטען, תוכן ואמינות שנובעת דווקא מתוך הלם הקרב וההכרה בחוסר האמינות של הזיכרון עצמו. בכך מחזק הספר גם את ריבוי הנרטיבים הקשורים למלחמת תש"ח, לציונות ולנכבה, והופך את זה הציוני לאפשרי ואיתן יותר.
למי שקרא את הספר ההצגה מהווה מעין תזכורת חיה ומרגשת, ומשתמשת בפשטות ובלי יומרות מיוחדות בפוטנציאל הדרמטי האדיר שטמון בספר. מי שלא הספיק לקרוא עשוי לשקוע בניסיון להבין את ההתרחשויות וזה עלול להיות מאתגר אבל באופן שבהחלט מוסיף לעניין ולחוויה. הטקסט החשוב, הקצב הרצחני של הבימוי והמשחק, התפאורה הפשוטה וגם העריכה המוזיקלית הופכים את העיבוד לשעה ורבע מרתקות ואפקטיביות.
(פורסם בעכבר העיר אונליין)
תש"ח - כל הפרטים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה