ההפקה החדשה של "שיץ" לחנוך לוין עושה עבודה מצויינת מכל הבחינות, אבל גם מזכירה את השאלה לגבי הרלוונטיות להעלאה הבלתי פוסקת באוב של מחזותיו
הבחירה המסורתית של חנוך לוין לפעול בתחומים ארכאיים כמו הקברט והמיוזיקל הייתה מודעת כמובן, ושירתה יפה את מחזותיו. הז'אנרים הנ"ל היו מיושנים כבר כשהוא כתב את היצירות הראשונות שלו ודוקא הארכאיות המובנית הזאת שומרת על טריות מסויימת ביצירות שלו.
הבחירה שלו הופכת את הז'אנר על פיו ועושה ממנו פארודיה כמובן, ופארודיה טובה היא לרוב יצירה על זמנית, אבל גם קצת מתחמקת. אותה טריות, יש שיאמרו נצחיות, מתגלמת גם בהפקה החדשה-ישנה של הקאמרי, "שיץ", על פי מחזה שעלה לראשונה (בבימוי לוין עצמו) בתיאטרון חיפה ב-75', ואף זכה לעיבוד בקאמרי ב-89'. ובכל זאת ניתן למצוא בבחירה הזו פגמים רבים, שבאים לידי ביטוי גם בהפקה החדשה.
"שיץ" מבוים עכשיו על ידי יגיל אלירז ואומנם מוגדר מחזה מוסיקלי, אבל בדיעבד ניתן לראות בבירור שהמונולגים המדוקלמים בו היו ונשארו חזקים הרבה יותר מאלה שמופיעים בשירים. השירים, שהולחנו מחדש על ידי אדי זיסמן המצוינת, מתפקדים בשיץ כאתנחתאות נחמדות שלאו דוקא מוסיפות עומק.
וזו עוד דוגמה לבחירה של לוין שהיא אולי קלה מדי. נדמה לפעמים שהשירים נכתבו בקלות, התאימו לז'אנר ושובצו כדי להאריך את המחזה ולהפכו מריביו (כלומר מערכון ארוך) למחזה באורך מלא. ובכל זאת מדובר גם הפעם במחזה מעולה.
קיצור המעשה בשיץ נשמע בערך כך: פפכץ (בגילום רמי ברוך המעולה כרגיל) הוא האבא הזקן ובעל הנכסים, שכבר רוצה להיות סבא. הוא וצשה אשתו (אסתי קוסוביצקי) חולמים במשך שנים על היום בו שפרכצי בתם (עירית קפלן) תמצא כבר חתן. צ'רכס (אלון דהן, מצוין גם הוא) מופיע כמו נסיך עם גורמט, ובוחר בשפרכצי להיות לו לאישה.
שפרכצי רוצה להרות, צ'רכס רוצה להתעשר, ובין החלומות של שניהם לבין המציאות חוצץ רק דבר אחד - פפכץ, האבא. "עניין עדין כמו אי-היותו של אב צריך לדעת לסדר בזהירות", אומר צ'רכס לשפרכצי. השניים רוקמים את התכנית, מנסים להוציאה לפועל, ואפילו מצליחים לרתום את האמא לחזון.
הטקסט המפורסם ביותר מתוך שיץ הוא ההצעה של צ'רכס לקצר את האישה כך שיישארו רק שדיים ותחת ("שדחת"). יחד עם ההצעה להשיג את "אי היותו של האב", מסכמים שני הטקסטים באופן די מדויק את ההתייחסות האינסטרומנטלית לבני אדם, לחייהם ולגופם, שנכונה לכל ארבעת הדמויות ומתקיימת בהדדיות מופלאה ביניהן.
כמובן שגם המדינה נכנסת לתמונה (על ידי מלחמה – מעין דאוס אקס מכינה אצל לוין) וקשה להתעלם מהרבדים הפוליטיים בשיץ, שנכתב והועלה לראשונה לאחר מלחמת יום הכיפורים. אבל אחרי הכול זה אחד המחזות היותר אנושיים של לוין, וזה מה שהופך אותו למעניין.
בניגוד לדבריו של יצחק לאור המצוטטים על גבי התוכניה (לאור ירש חלק נכבד מההון הסימבולי של לוין, וקשה להתייחס ללוין בלי להזכיר אותו כיום) שיץ אינו דוקא מחזה פוליטי במובהק. נדמה שהכסף, העונג, הכוח, המדינה והמלחמה משמשים את לוין הצעיר כאן, יותר מתמיד, כדרכים להעצמת מצבים אנושיים ולא כעניין עצמו.
גם הנטיה של הבמאי יגיל אלירז להדגיש את הצד האנושי עוזרת בהפיכת המחזה לאנושי ומרגש יותר (על פני הפוליטי): הוא מעצב את הדמויות בעדינות ומשתדל לחבב אותן על הקהל למרות הגרוטסקיות הטבועה בהן. הבחירה מוכיחה את עצמה ומביאה את ההצגה לשיאים עדינים של רגש מתחום הדרמה הטהורה. חוסר בכגון אלה הוא אולי מה שהכי מפריע ללא מעט אנשים שנמנעים מהמחזות של לוין.
לוין נחשב לאחד ממפצחי קוד הישראליות, והישראליות הלוינית מתבטאת במשפחה ולא סתם אחת, אלא משפחה ממעמד זעיר בורגני וממוצא אשכנזי כמובן. אולי מסוג המשפחה שבה גדל לוין עצמו, מה שאולי מסביר עוד חלק באנטיגוניזציה שאני מנסה לשים עליה אצבע – זו מטרה קלה וגם מגזרית, שלא לומר עדתית כמעט, ומשתלבת יפה עם הקונטקסט היותר רחב ביצירות של לוין.
החיצים המורעלים שלו מכוונים היטב אומנם, אבל המטרה - הבורגנות הישראלית האשכנזית, וישראל הצעירה והנפוחה בכלל - היו ונשארו מטרות קלות. למעשה מדובר בבלונים כל כך גדולים ונפוחים שכל דקירה קלה תביא לפיצוצם. אולי זו חוכמה רק בדיעבד, אבל דיעבד זה איפה שאנחנו נמצאים עכשיו.
אפשר להוסיף לכל זה עוד בחירה סגנונית של לוין, שנגזרת אומנם מהקברט וכו', אבל מצטיירת גם היא כקלה מדי ואחרי שנים אולי אף מאוסה – הגרוטסקה. כל זה ביחד נותן לעיתים הרגשה של משהו שמתקרב לז'אנר הבורקס. אומנם פולני, נאמר, אבל סלפסטיקי באותה מידה ועוסק בשיוך המעמדי והגזעי בלי הרף, לא פחות מכל בורקס טוב.
לקראת סוף המחזה העניינים מסתבכים והמלחמה נכנסת לתמונה. במקביל, גם רמת ההזדהות הרגשית עם הדמויות פוחתת, ולמעשה סוף המחזה הוא כמעט פיאסקו. הסיום הופך לגרוטסקה מורבידית וטראגית שבה המדינה-האב, חוזר לתפוס שליטה ומחזיר הכול למצב הראשוני – הוא נשאר מריר ועשיר, אשתו מרירה לצידו ובתו רווקה. הבעל, שנכנס נכנס למחזה במערכה השניה נקבר באחרונה.
זה אולי נשמע כמו ספויילר אבל ספק אם יש דבר כזה בכל מה שקשור ליצירות של חנוך לוין. אצלו אנחנו לא מחפשים הגיון בסיפור וגם לא הפתעות או ניואנסים דקים בעלילה. סביר יותר שאנחנו באים בשביל לקבל שוב מאותו דבר מוכר, וזו אולי השורה התחתונה – יש שאוהבים את זה ויש שלא. אני משתייך לראשונים, עם הסתייגות קלה:
למרות החשיבות הברורה של המשך העיסוק בגוף העבודות המונמנטלי של לוין, ולנוכח 40 שנה של מחזות מהסוג הזה, שנדלים שוב ושוב מהארכיון ומועלים באוב, יש איזו תחושה לא נוחה. משהו שדומה לצפיה בחומרים מהארכיון של הערוץ הראשון שמוקרנים בלופ בשעות הקטנות של הלילה. אתה מרגיש ויודע שמדובר באוצרות חשובים אבל מעדיף לרוב שיישארו חבויים, אולי כדי בכל זאת לפנות מקום מדי פעם גם לדברים חדשים.
עוד כתבו:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה