למרות שנתוני הפתיחה המעולים - טקסט של יעקב שבתאי, שחקנים מצוינים - לא מאכזבים, "אוכלים" של החאן הוא לא כל מה שהוא היה יכול להיות. המוסרנות והאלגוריה הפוליטית השקופה להחריד של סיפור כרם נבות מול שחיתות נדל"נית וכיבוש צבאי מרדדים את המסר במקום לחזק אותו
מאוד קיויתי להצטרף למחמאות שניתכות מכל עבר על "אוכלים", הצגה קומית על פי מחזהו של יעקב שבתאי, בהפקת תיאטרון החאן. אבל הביקורות המשבחות הן מהומה רבה על לא דבר, ובעצם נפלו ברשת של ההצגה עצמה, שגם היא בסך הכול סוג של פול גז בניוטרל.
נדמה שבהתחלה אחאב (יהויכין פרידלנדר) ואשתו (נילי רוגל) מתמודדים בעצם עם אובססיה או דיבוק. הרגשה לא נעימה אופפת את הבחירה להציג את האישה כמרשעת אולטימטיבית, אבל האספקט הזה לא זוכה לפיתוח. בטוח שבתקופת מלכים א' זה לא נראה מוזר, אבל כנראה שגם ב-1979 לא. גם איזה פאן קפקאי של הסיטואציה מוחמץ, וגם סוג של קשר עמוק הקיים בין אחאב לנבות לא מועצם. בסופו של דבר שבתאי דבק בסיפור התנכ"י כמעט כלשונו - מה שמותיר אותנו עם מעשיית מוסר די פשטנית.
(פורסם בעכבר העיר אונליין)
מאוד קיויתי להצטרף למחמאות שניתכות מכל עבר על "אוכלים", הצגה קומית על פי מחזהו של יעקב שבתאי, בהפקת תיאטרון החאן. אבל הביקורות המשבחות הן מהומה רבה על לא דבר, ובעצם נפלו ברשת של ההצגה עצמה, שגם היא בסך הכול סוג של פול גז בניוטרל.
ובכל זאת, המחזה והביצוע (הועלה לראשונה ב-1979 באותו התיאטרון) רחוקים מלהיות גרועים. העיבוד של יעקב שבתאי (שידוע כמובן בעיקר בזכות פועלו בתחום הפרוזה, וקצרה היריעה כאן מלפארו ולהללו) לסיפור כרם נבות נעשה ביד בוטחת ומיומנת, ממש לפי הספר. שבתאי החליט להתרכז בנעשה מסביב לשולחן המלך אחאב עם אשתו איזבל, בזמן שהם רוקמים את המזימה נגד נבות. הוא מספר את המעשה דרך הדיאלוג שלהם, ולפעמים גם נדמה שהוא מצליח לחדור את מעבה העלילה ולחלץ ממנה עניין חדש.
עוד שניה בא מוסר ההשכל
נדמה שבהתחלה אחאב (יהויכין פרידלנדר) ואשתו (נילי רוגל) מתמודדים בעצם עם אובססיה או דיבוק. הרגשה לא נעימה אופפת את הבחירה להציג את האישה כמרשעת אולטימטיבית, אבל האספקט הזה לא זוכה לפיתוח. בטוח שבתקופת מלכים א' זה לא נראה מוזר, אבל כנראה שגם ב-1979 לא. גם איזה פאן קפקאי של הסיטואציה מוחמץ, וגם סוג של קשר עמוק הקיים בין אחאב לנבות לא מועצם. בסופו של דבר שבתאי דבק בסיפור התנכ"י כמעט כלשונו - מה שמותיר אותנו עם מעשיית מוסר די פשטנית.
העובדה כי הסיפור עוסק בקשר בין שלטון לאלימות וגם טומן בחובו גזל אדמות ומוסר כפול ומכופל, הופכת עיבוד חדש שלו למצע מתבקש לסאטירה עכשווית, והבמאי מיכאל גורביץ' בהחלט עושה זאת, אולי אפילו בצורה מופרזת, ורגעי האקטואליה הקלה הם לא מהצדדים הטובים של ההצגה. בין היתר ניכר דמיון חיצוני מופגן בין דמות היועץ המשפטי אליקים לשר המשפטים הנוכחי יעקב נאמן, הבלחה לרגע של צילום גדול של פרויקט הולילנד ואפילו שימוש בכיסא נמוך כדי להשפיל את נבות. כל אלה ועוד בדיחות בינוניות רבות מדי, מייצרות הרגשה של חנופה מיותרת לקהל. וזה עובד אגב. הקהל מילא את האולם ואמנם לא יצא מגדרו, אבל בהחלט נהנה וצחק לא מעט.
עוד שניה עוד ידברו על תמלוגי גז. "אוכלים" (צילום: גדי דגון)
ויש גם דברים מצויינים בהצגה, והראשון בהם הוא התפאורה. המעצבת פרידה קלפהולץ-אברהמי עשתה עבודה מושלמת ונתנה לחדר האכילה בארמון חזות מפוארת שגם מזכירה סלונים של בתי עשירים בימינו. גם השולחן הגדול שעומד במרכז הבימה ועליו מועמסים המאכלים משחק תפקיד חשוב במחזה - אולי את תפקיד הממלכה עצמה, בה עושים אנשי השלטון כעולה על רוחם. שבתאי בחר במזון המלכים כמטאפורה לשחיתות ולטובות ההנאה בהם זוכים השולטים ומצד שני לאובססיה ולמחיר אותו הם משלמים על קרבה לכוח המעוור.
עוד שניה עוד ידברו על תמלוגי גז. "אוכלים" (צילום: גדי דגון)
ויש גם דברים מצויינים בהצגה, והראשון בהם הוא התפאורה. המעצבת פרידה קלפהולץ-אברהמי עשתה עבודה מושלמת ונתנה לחדר האכילה בארמון חזות מפוארת שגם מזכירה סלונים של בתי עשירים בימינו. גם השולחן הגדול שעומד במרכז הבימה ועליו מועמסים המאכלים משחק תפקיד חשוב במחזה - אולי את תפקיד הממלכה עצמה, בה עושים אנשי השלטון כעולה על רוחם. שבתאי בחר במזון המלכים כמטאפורה לשחיתות ולטובות ההנאה בהם זוכים השולטים ומצד שני לאובססיה ולמחיר אותו הם משלמים על קרבה לכוח המעוור.
גם המשחק מצוין ברובו וברור שנעשה במלוא האמונה. השחקנים שומרים על קצב רצחני והקשר ביניהם על הבמה לא יכול להיות טוב או אינטנסיבי יותר. אינטנסיביות יתר בהחלט מאפיינת את ההצגה, וכמה פעמים במשך הישיבה באולם החשוך התעורר בי רצון עז להיות עד גם לרגע של שקט, חושך, סיום מערכה, החלפת תפאורה ואולי אפילו שינוי לוקיישן.
יותר מדי, מהר מדי
יותר מדי, מהר מדי
אבל גורביץ' דחס את הסיפור לכדי שעה וכמה דקות של דיאלוגים ורבי שיח בלתי פוסקים, שמתקיימים כולם בין כותלי חדר האוכל ובין ביס לביס. שאר המשתתפים בסיפור הם היועץ שמעי (לירון ברנס) ושר המשפטים אליקים (אריה צ'רנר). בין לבין נכנס ויוצא גם מלצר (אריאל וולף) שממלא את השולחן באוכל ומספק גם אתנחתות קומיות וקריצות אירוניות על המתרחש. אחת הבעיות היא שאין צורך בהרפיות קומיות מהסוג הנ"ל, פשוט כי ההצגה שזורה רוח קומית מתחילתה ועד סופה המר, מה שמקשה לייצר רגש כלפי הדמויות ולהזדהות עם נבות, גם כשהוא יושב בגבו אלינו וממרר בבכי.
אין צורך בתוספת קומדיה עם המנה, תודה. "אוכלים" (צילום: גדי דגון)
אין צורך בתוספת קומדיה עם המנה, תודה. "אוכלים" (צילום: גדי דגון)
נבות עצמו (יוסי עיני) נכנס רק לקראת סוף המחזה אחרי שהוא נקרא כדי לעבור משפט מהיר והוצאה להורג. ההופעה שלו היא קתרזיס לקהל ולדמויות, ועיני עושה את זה טוב. הוא משחק מצוין את הקורבן במה שנהוג לקרוא "מצב קפקאי", אבל שוב, הבחירה להלבישו כמו כפרי/ערבי ולהוסיף לדמות ולסיפור מימד אקטואלי, שוב מתגלה כחולשה.
בשביל הפלסטינים, המציאות הישראלית-פלסטינית עולה בקפקאיותה על כל דמיון, והנסיון לכוון לשם רק מקטין את ההתרחשות על הבמה. במקום להעצים את המחזה למימדים מיתיים, כיאה לסיפור תנ"כי בו מתנגשים טוב ורוע, יצר ותאבת בצע וגם חטא ועונש, בוחר הבמאי לנסות לצבוע את המחזה בצבע פוליטי, במובן הצר של המילה. מנגד, הבחירה בהומור המוגזם מוציאה את העוקץ הרגשי ובעוד השחקנים על הבמה מאביסים את עצמם בכל טוב, הקהל הולך הביתה בלי בשר ובלי חלב.
(פורסם בעכבר העיר אונליין)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה