דיוניסוס היצרי ואפולו השכלתני של ניטשה נפגשים ברחובות גועשי ההורמונים של תל אביב בדמותן של הגר בקמן ולואי קוק, גיבורות הספר "ספארי" של ג'וליה פרמנטו, והמפגש הזה מוליד סיפורים מרתקים ומחרמנים אבל גם אפלים ועצובים.
פרמנטו היא כותבת צעירה שמשתמשת בשם בדוי ונדמה ששתי הדמויות עוצבו בדמותה פחות או יותר. שתיהן צעירות תל אביביות רווקות ומושכות שלא רק נראות טוב אלא גם דומות מאוד אחת לשניה. שתיהן אוהבות מאוד סקס (וגם סמים ואלכוהול ומועדונים) ואת הדיבור והמחשבה על כל מה שקשור במין. אבל פה גם השוני ביניהן מתגלה - בקמן היא נימפומנית ששכבה עם חצי מהעיר וגם יודעת להינות מזה לפעמים. קוק קשה להשגה אבל קשה לה מאוד להגיע לסיפוק. בעצם, היא פשוט לא יכולה. בקמן היא גם עניה למדי, ללא משפחה או עבודה, וקוק היא עשירה ומסודרת, אינטלקטואלית שכותבת סיפורים שעוסקים בקשר בין פוליטיקה לסקס.
התוצאה לפעמים נוטה להיות סטראוטיפית, פרובוקטיבית ומקושקשת, אבל הספר, שאינו שומר על אחידות סגנונית, נע גם לכיוונים הרבה יותר מעניינים ומצליח ליצור לפחות דמות אחת, זו של הגר בקמן, שהיא חכמה וטיפשה, תמה ואכזרית, נוגעת ללב ומגעילה. בקיצור - אנושית. חלקים ארוכים מהספר מסופרים דרך העיניים של בקמן, וחלקים אחרים דרך עיניים של דמויות משנה או איזו מספרת יודעת כל שפתאום נדחפת. הבילבול ממשיך עם התנודות הקיצוניות במצבי הרוח של הגיבורים, שלרוב גם מושפעים מחומרים משכרים למיניהם.
בקמן מתפרנסת בעיקר דרך הקשרים שלה עם אנשים. היא לא בדיוק זונה אבל היא כן מבססת את מערכות היחסים שלה, שהם המרכיב המרכזי בחייה, על כסף ומין. מכיוון שאין לה כסף אבל יש לה מראה סקסי וחיבה - או לכל הפחות אדישות - לסקס, יוצא שהיא מוכרת את עצמה, אבל היא בחורה עם סטייל והיא דורשת מחיר גבוה. פרק שלם מוקדש לחיבה שלה למותגים ולדרכים בהן היא משיגה את הבשמים והבגדים היקרים.
ההיכרות עם לואי קוק מזמנת לה התעניינות מסוג אחר בחיי המין שלה. קוק, במסגרת תחקיר לספר שהיא כותבת על המיניות הישראלית, משלמת לה, אבל הפעם לא בשביל סקס פרופר אלא בשביל שתספר לה על חיי המין שלה. ברגע הזה נדמה שהספר עלול להפוך לאינטלקטואלי ושכלתני מדי, אבל אז דיוניסוס משתלט בחזרה ודמותה של בקמן נהפכת שוב לטיפשה שהיא חושבת שהיא, כזאת שכותבת משפטים כמו "מה את חושבת לעצמך? כמה טיפשה את יכולה להיות? כמה פעמים ישבת במספרה, חיכית לתורך וקראת בעיתון שכל הגברים אותו דבר ועדיין זה לא נכנס לך לראש?" (עמוד 156). במקום אחר היא כותבת "ועכשיו, לסמס או לא לסמס. אני לא יכולה להחליט החלטות, בשביל זה יש גברים בעולם, שגם אם לא אדע להחליט בעצמי, תמיד יהיה מי שיכפה עלי" (עמוד 232) והסכיזופרניה הזאת מזכירה יותר מכל משהו מהרפרטואר של אורלי קסטל בלום ונוסכת על הספר אוירה משועשעת, למרות שבסך הכל הוא אפל וכואב, וכולל גם תיאורים של סאדיזם קיצוני.
ג'וליה פרמנטו משרטטת בלי רחמים קוים לדמותו של דור נימפומני, אחוז אובססיות ובעל אמצעים לממשן ובכל זאת תמיד אומלל או לכל הפחות אדיש. זה נשמע עצוב אבל היא יודעת גם לקחת את עצמה בקלות ובסך הכל הספר הזה מרתק, מחרמן ומצחיק. פרמנטו היא שילוב מודע לעצמו של התובנות והבוטות של מישל וולבק עם נשיות נערית ומרושלת. התוצאה, לפעמים נדמה שממש במקרה, היא מוצלחת למדי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה