למה שמישהו ירצה להכיר את פייבמנט?

דילן מציג. פייבמנט

הקדמה מאת המתרגם:

לפעמים אני אוהב משהו יותר מדי כדי לכתוב עליו בעצמי. זה המקרה עם להקת פייבמנט (pavement) הקטע הבא מתורגם מאנגלית. הוא נכתב על ידי אדם שקרא לעצמו fluxequalsrad באתר של אמאזון, באוגוסט 2002. ניסיתי למצוא את הבנאדם אבל הגעתי רק לאתר אינטרנט שהוא מנהל ושמציע אייקונים גרפיים בחינם, כך שאני מניח שהוא לא מתנגד שאפרסם את התרגום.
התחלתי לתרגם את הקטע בשנת 2004, בזמן שגיליתי את האינדי דרך פייבמנט. היום הם כמו הביטלס בשבילי, והאלבום wowee zowee, אני חושב, הוא הווייט אלבום של הז'אנר. המאמר מיועד למי שמכיר את פייבמנט ולמי שלא. האחרונים ילכו אולי לאיבוד קצת, אבל לפחות יבינו קצת את הרוח. ופייבמנט עשו הרבה רוח.

הנה הלינק לקטע המקורי, ובפרופיל תמצאו את הקישור לאתר של האייקונים.

http://www.amazon.com/gp/richpub/syltguides/fullview/ZQX11R3OAETF

האזנה מודרכת לפייבמנט   

פייבמנט. סלאקרז

אנשים לא מבינים את פייבמנט כמו שצריך, וזו לא דעה רווחת במיוחד. על הסקאלה של עובדות העולם הזה, שכוחן נמדד על ידי ההסכמה להן, "אנשים לא מבינים את פייבמנט כמו שצריך" היא עובדה שמדורגת כלא יותר מדעתו של אדם יחיד: משהו כמו "לפעמים חומוס פול עדיף מחומוס גרגירים, לפעמים לא". אבל תנו לי דקה להסביר.

פייבמנט בדרך כלל נחשבת לללהקה של סלאקרז. חבר'ה מבית טוב, מאמריקה הלבנה והשבעה, שעפו מהקולג' כדי שיהיה להם זמן לנגן גיטרה ולעבוד בשביל 5 דולר לשעה. לתקופת הסלאקרז היו שתי להקות: נירוונה ופייבמנט. אבל פייבמנט זוכה בתואר ה-להקה של הסלאקרז. אחרי הכל, ניהיליזם הוא הבון טון של דור הסלאקרז. פייבמנט הצליחו להגיע אל מעבר לניהיליזם במילים: הם הצליחו לעשות מוזיקה ניהיליסטית. 


בטקסטים הם פשוט הלכו לאיבוד במימד הלא נכון: אף פעם לא חיברו שתי מחשבות ברורות, לעיתים רחוקות שתי הברות ברורות. בלגן זרוק ודפוק, זה מה שהם היו. נכון שיותר מאוחר בקריירה הם התעייפו והתייפייפו קצת – נודה שאפילו הפכו קצת יומרניים, (אבל אז כבר במילא הגיעה התקופה היומרנית, לא?) – אבל זה כבר היה פשוט פייבמנט בלי החותם שהשאירו, כמו מדרכה מחוץ למים. ואנחנו יודעים מה עשה את פייבמנט האמיתית, מה שהיה באמת חשוב בהם, מה שהפך לירושה שהשאירו: אפאתיה.

עד כאן זיבולי מוח. התדמית הסלאקרית של פייבמנט מטשטשת את מה שהשיגו. העובדה הרלוונטית היחידה היא שסטיבן מלקמוס הוא גאון. תפקידי הגיטרה שכתב, למשל, היו תמיד ייחודיים, מוזרים ומורכבים. ולגמרי לא מובנים. מאליהם. והכל לטובה. בואו נסטה לתיאוריה.  

בואו נפרק את זה

אנשים, יש דברים מסויימים שאני אוהב במוזיקה. הם מגדירים את הטעם שלי. לדוגמה, אני אוהב שהמוזיקה תופסת. לאו דוקא קליטה. מלודיה אחת, של צליל אחד או שניים, אחת כזאת לא זוהרת, יכולה לתפוס אותך כמו קרס את הדג במים אם היא מנוגנת נכון. וקליטה? אם היא לא מנוגנת נכון, היא עלולה מהר מאד לנזול בין האוזניים ולהיעלם. דוגמה מצויינת לשיר תופס אבל לא קליט הוא פלאקס = ראד מוואווי זאווי. נורא קל וכיף להניע את הראש לצלילים שלו, אפילו שכל מה שנשמע הם שני תוים של בו בו בום בום. זה תופס.

למה אני מתכוון "מנוגן נכון"? טוב, כשיש איזו מלודיה נלווית, שנותנת למלודיה המובילה איזה מרקם. לזה אני מתכוון. מרקם הוא האיכות שהופכת את המלודיה לתופסת. (והפוך כמובן: סתם מלודיה קליטה, שמנוגנת רע, בלי ליווי נכון, נשמעת כמו קרס בלי פתיון).

מה שהופך את המרקם לנפלא שכזה היא האיכות החיה של השיר. אתה לא יכול להיזכר בו, אתה לא יכול לנגן אותו בראש. הראש שלך יכול לשיר רק תפקיד אחד בכל פעם. המרקם מצריך שני קולות שמנגנים שתי מלודיות בו זמנית. בואו נחזור לאותו שיר מ-וואווי זאווי, ונמצא את המלודיות:

בין כל צמד "בום בום בוממם", גיטרה שניה מנגנת 'וומפ וומפ' מהיר. להקשיב לשיר הזה, ולתת לשני הקווים המקבילים האלה להפגש באוזן שלך ולהפוך למרקם החי והמיוחד של השיר הזה. זה מה שאני קורא לו חוויית האזנה מעולה. אוקיי, אז אינטרקציות של מלודיות זה הערך השני בהגדרות הטעם שלי.

אבל האמת היא שקליטות ומלודיות פנימיות הן ערכים אחים: אני צריך את שתיהן כדי לאהוב משהו, וזה לא קל, חברים שלי. מרקם מוזיקלי הוא דבר חמקמק. ברוב המוזיקה בעולם מושקע הרבה יותר מדי בהפקה. והעובדה שרוב המוזיקה בעולם היא בעייתית היא הבעיה שמדגימה את העניין.  מורכבות הפקתית לא משתווה למלודיות מצטלבות. מקצב דאנס שנמתח על ידי תפקיד בס, מיתרים חסרי תוחלת, ואלף שכבות של רעשים אלקטרונים יוצרים שיר של בריטני ספירז. ארבע גיטרות וחטיבת כלי נשיפה שמנגנים מה שבא, יוצרים להקת אולפן של טוק שואו.

אני צריך להדגיש, לפני שממשיכים, שאני מתכוון למרקם במובן הרגיל. אני לא מתכוון "השיר הזה הוא דחוס או השיר הזה הוא סמיך" אני מתכוון ליצירה השלמה שנולדת ממלודיות פנים שיריות, והשילוב הלאו-דוקא-מוחשי של שני קולות מובחנים.

שתי מלודיות צריכות להתאים בדרך קסומה כלשהי כדי להשיג את השילוב המוצלח הזה, משהו שהוא יותר מתבנית סך-כל-חלקיו שאני מחשיב לטקסטורה.

ההבדלים והחלקים הדומים בין שתי המלודיות חייבים להיות בדיוק במידה הנכונה: חייבת להיות הרמוניה, וחייב להיות דיסוננס. הרמוניה לבד לא תעשה הרבה יותר מלגרום לשיר להשמע יותר מלא. אבל כשקול שני גם תומך בראשון וגם חותר תחתיו, חותך ממנו, אז יש לך את המשהו המעניין הזה. יש לך משהו חי. לשירים של פייבמנט יש אחלה מרקם.


לשירים של פייבמנט יש אחלה מרקם

נסו לחשוב על השירים של פייבמנט במונחים של יצירה מולחנת. בואו נראה מה זה כולל.

בדרך כלל, יש לנו בס, תופים, הקול של סטפן ושתי גיטרות. בתקליט סלאנטד אנד אינצ'אנטד, הבס בדרך כלל נשמע מקדימה, לוקח את המקום של הגיטרה השניה. אבל באלבומים שאחריו הבס הוא לא כזה חשוב כבר. אלה שתי הגיטרות שמטיחות בפנינו את הגאונות של סטיב. שני התפקידים שלהן אף פעם לא בהרמוניה מושלמת. כשאתה מקשיב אתה שומע בנפרד את שתי הגיטרות די בבהירות.

בואו נשמע רגע את החצי השני של "שיידי ליין" מתוך "ברייטן דה קורנרז". המלודיה המובילה בנויה משורה יחידה ומלווה בקטע הזה על ידי מלודיה אקורדית מסוג ואחר ובעלת טעם שונה מהמלודיה הראשה.

זה הקטע האהוב עלי באלבום כולו.

או, למשל, השיר "חבל גזר" מ"טרור דימדומים": זהו שיר ייחודי בגלל שמלקמוס מפלס את דרכו הקסומה בו בעזרת שלושה תפקידי גיטרה, שרוקדים אחד מסביב לשני ולשלישי, מנענעים את הדרוש נענוע ובחוצפה. והם שומרים על קשר על ידי כמות נכונה של תוים הרמוניים. זה לדעתי אחד השירים הטובים אי פעם.

המלודיות הפנים שיריות היו ממש באותה מידה מלאות השראה גם בברייקים: תמיד מיוחדות, שאפתניות, ויותר מובנות משל המתחרים שלהם. אני מחשיב את "grounded", "transport is arranged" ו"fight this generation" כדוגמאות. 

מבט אחר במדרכה

להקת פייבמנט ראויה לקבל הערכה מחדש. לחשוב עליהם כסלאקרז מבטל את כל מה שהיו יכולים להשיג. ועובדה היא שההנחה הרווחת היא שכל פעם שהם הראו אמביציה, הם גמרו על הפנים. אני מוחה. מה שאני דורש הוא פשוט: להסתכל עליהם כאחת מהלהקות השאפתניות והמוכשרות של שנות ה-90', לא כחבורה של מאוננים עצלנים. אני רוצה שאנשים יתייחסו לכך שפייבמנט היו טובים יותר בליצור משהו מאשר הם היו בליצור כלום.

אני רוצה שהדיסקוגראפיה שלהם תיבדק מחדש במונחים של גדילה, לא של הזדקנות. הם התחילו חזק, עם ההוק אנד פאז אינטרפליי של סלאנטד ואינצ'אנטד, לקחו צעד שגוי לכיוון הפאואר פופ סטייל וויזר עם קרוקד ריין, עלו חזרה על דרך המלך עם וואווי זוואווי, 55 דקות של ניסוי מלא השראה. האלבומים "ברייטן" ו"טרור" היו כל אחד ליטוש והתקרבות לשלמות של המורכבות של מלקמוס, כש"טרור" הוא היצירה הכי טובה שלהם. בואו ניתן לפייבמנט עוד נסיון. הם לא להקה של העבר, של תקופת הסלאקר. הם להקה נצחית שמציעה דיסקוגרפיה של שלמות פופית מאתגרת.