במשעולים, בין גלגל"צ לרשת ג'

פורסם ב"הדף הירוק",  2.1.08

רוח גלילית קלילה נושבת מהחדש של מיקה קרני, וחובבי ארץ ישראל היפה (ובעיקר ילדיהם) יאהבו אותו. אבל ההצהרה על יציאה מעבדות לחירות מחפה על אלבום חלש ונדמה יותר מכל דבר כמו ניסיון כושל למיתוג מחדש

להתפרנס ממוזיקה בישראל זה עניין מסובך. לאמריקאים יש קהל פוטנציאלי של מיליארדים, ללטינים  גם לא חסר, בהודו תעשיית המוזיקה לסרטים לבדה בטח מייצרת ביום תפוקה ישראלית של שנה, ואם אתה מוזיקאי ערבי יש לך 23 מדינות ללכת אליהן.

ליוצר הישראלי יש את גלגל"צ ורשת ג' וחתונות ואם ממש הולך טוב אז קיסריה ואת הים, כלומר איזו קהילה או שתיים שנמצאות מעברו השני ומשלמות בדולרים. המצב כל כך קשה שאפילו כאלה שהיו פעם יקירי הקהל, מצאו את עצמם מתמודדים עם השיבוטים של עצמם, מפלצות תהילה שהדי.אנ.איי שלהם פוענח ושוכפל בהצלחה במעבדות בית הספר רימון או בזכות תוכניות הכוכבים הנולדים למיניהן.

אריק איינשטיין בכבודו ובעצמו התוודה שיום רביעי בשבוע, היום שבו מתכנסת ועדת הפלייליסט של גלגל"צ, הוא יום גורלי בשבילו, בשבועות שהוא משחרר סינגל מאלבום חדש. ואם באיינשטיינים נפלה שלכת, מיקה קרני לא יכולה לצפות לחיים קלים.

גם היא, כמו איינשטיין, מצהירה עכשיו על ניתוק הקשר עם חברות התקליטים הגדולות בהן פעלה עד עכשיו, ומחליטה ללכת על הפקה והפצה צנועה. אבל לכל ביצה יש תרנגולת ואסור לשכוח שמאותה באר אליו היא יורקת, היא שתתה עד היום. אותן תופעות מהן נהנו בעבר איינשטיין (שכבר הספיק לחזור לזרועות NMC), וקרני, להבדיל, הם אלה שהביאו אותנו למצב ששורר כיום, והצלחתם אז היא הקדמה לתסכול שלהם היום, ואין להם אלא להלין כמונו על האיכות היורדת והריכוזיות המרגיזה, אבל לא לשכוח שהם לפחות נהנו מכך מתישהו בעבר.

כשמדברים על השינויים בהרגלי הפצת וצריכת מוסיקה בעולם, אי אפשר להתעלם מהדמוקרטיזציה שיצרה רשת האינטרנט. השינויים מאפשרים לעצמאים והמעמיקים בצרכני התרבות למצוא את מבוקשם מהר ובזול, לעיתים קרובות אף בחינם. העניין אמנם מעסיק בתי משפט ברחבי העולם, אבל נדמה שאפילו המחמירים הרימו ידיים מול התופעה, ובכל מקרה, הכסף הגדול לא נמצא שם, אלא בתרבות רדודה ופופולארית, שבישראל מפיצים אותה חברות הסלולר, ערוצי הטלויזיה המסחריים, וגלגל"צ, עם ה"פלייליסט" שלו.

קרני הייתה מראשוני הנהנים מהשיטה וההצלחה המוצדקת של שירה "מיטשל", ששידר רעננות ואיזכר בחינניות את ההשפעה של ג'וני מיטשל עליה, וההמשך עם "נישקתי בחורה" ועוד להיט או שניים הפכו את קרני למוזיקאית ויוצרת חשובה בעיני עצמה ומוערכת בעיני רבים. הבעיה עם מעמד כזה היא בין היתר השפעה כמעט בלתי נמנעת על היצירה.

כשהמטרה היא הצלחה, המדד הוא השמעות ברדיו והתקווה העיקרית היא להמשיך להתפרנס מכבוד מאותו דבר, היצירה לא יכולה להיות רעננה וחדשנית כפי שהייתה. האופציה השנייה להמשיך לזכות להצלחה היא להתמיד באותו סגנון ולקוות שהקהל התרגל וצמא לעוד. הדוגמה הכי טובה היא שוב, איינשטיין, אבל קרני, כידוע, לא הגיעה לאותו המעמד ולכן נלחמת על הטריטוריה שלה עם מוזיקאיות ומפיקים שלמדו ממנה את שם המשתמש והסיסמה הנכונים כדי לחדור מבעד לעור התוף ולהיקלע בין אוזני המאזינים לנצח (שזה, במושגים גלג"לציים, משהו כמו חודש).

קרני חזרה לחיפושים, פנתה לכיוון האלקטרוני הרך והצליחה מסחרית באופן מוגבל (בעיקר עם הלהיט "מיגדלור"). ב"הבטחה", אלבומה החדש, היא שוב משנה כיוון. הפעם, בעקבות המלחמה (כפי שנכתב על עטיפת הדיסק), לכיוון שירי ארץ ישראל היפה. את השאלה אם הייתה או לא הייתה ארץ כזאת, נשאיר בצד. מה שברור הוא שמדובר בז'אנר מוזיקלי ייחודי ומרתק, שעדיין פועל ומשפיע על יוצרים מכל התחומים בארץ.

הציפיות שלי מהדיסק, אם כן, לא היו גבוהות. אבל כשגיליתי שקרני, שכאמור מצהירה על עצמאות, חברה לקק"ל בכבודה ובעצמה, צירפה שיר שנשמע כמו המנון הקרן ("הקרן שהבטיחה וקיימה"), ובאותה נשימה מצהירה על כל זה כצעד אקולוגי, זה כבר קצת יותר מדי. העיבודים אמנם קלילים יותר וההפקה צנועה ולא מתחכמת מדי, ואפילו נדמה לפעמים שאפשר לשמוע רוח ברקע (ולאו דווקא של מזגן באולפן תל אביבי).

אבל האלבום הוא, ובכן, אין דרך אחרת להגדיר את זה, אוסף של שירים ילדותיים. וכדי שזה יהיה יותר ברור, קרני בחרה לכלול אפילו גרסאות כיסוי לשירי ילדים. "נתפייסה" למילים של שטקליס ולחן של קראוס היה באמת הימור מוצלח, וקולה הבטוח של קרני עושה לו שירות טוב, אבל זו לא יצירה נועזת שמצדיקה הצהרות על יציאה לחופשי מדי התאגידים הכובלים. גם שאר השירים לא יישארו בתודעה אלא אם ישמשו שירי ערש. ככאלה, הם טובים. רק חבל שניסיון המיתוג המאולץ יצר ציפיות שהאלבום רחוק מלעמוד בהן.