חיים שכאלה

פול ג'יאמטי ומיני דריבר בסרט. חיים של אחרים

"הסיפור של בארני" הוא מעין מחווה ליהודי קנדה ולסופר יהודי חשוב. נימה מיותרת של מכובדות ודוק קל של נוסטלגיה הופכים אותו לכרוניקה ארוכה וחסרת מרכז כובד

אחרי שהוא עוזב את אשתו השנייה ומשיג סוף סוף את אהובתו האמיתית (בה התאהב במהלך החתונה האחרונה), נפגשים היא גיבור הסרט על רקע נהר ההאדסון והוא מבטיח לה "כל דבר שתרצה". מרים (רוזמונד פייק, בהופעה המצטיינת של הסרט) עונה "אל תבטיח לי כל דבר, החיים בנויים מדברים קטנים, שעות, דקות...", ובזה היא מסכמת גם את הבעייתיות של הסרט.

התמונה הכוללת – חייו הסוערים של יהודי קנדי מהמעמד הבינוני שגדל בשנות השישים ונהפך למפיק טלויזיה מצליח - עוברת יפה, ובהחלט מהווה מחווה כנה ויפה לסופר הקנדי מרדכי ריכלר שהלך לעולמו ב-2001 ובספריו תיאר את החיים של היהודים בקנדה במאה שעברה ועד ימינו.

הבעיה בסרט היא בפרטים הקטנים, שיוצרים את הנימה השלטת.

השחקן פול ג'יאמטי (אורי קליין, הארץ), שמגלם את הדמות הראשית ובעצם מחזיק את הסרט על כתפיו, לא שכנע אותי. האמת שלא התרשמתי ממנו במיוחד גם ב"אמריקן ספלנדור", סרט אחר שהוא החזיק על כתפיו (ב"אגדות וסיפורים" של טוד סולונדז הוא דוקא היה יעיל ומצחיק) אבל מותר להניח שזו כבר שאלה של טעם פרטי.

מה שברור הוא שפרט לדמות (ולשחקן) לסרט חסר משקל בכלל ובמיוחד מרכז כובד. היחסים שלו עם אבא שלו (בגילומו של דסטין הופמן בתפקיד טוב) נוגעים ומחממים את הלב אבל הבמאי החליט להשאירם (אולי כך מתבקש מהספר) כעניין צדדי ולא מרכזי. יש נגיעה בתעשיית הטלויזיה (כנראה בזויה בעיני הדמות הראשית, אבל אין כלל פיתוח של הנושא), ונגיעה קלה בעניינים מעמדיים וכיוצא בזה, אבל גם הם נשארים ללא אמירה ברורה אלא משמשים כקישוט קומי לא מחייב. גם תעלומת מותו של חברו הטוב (ומכאן כנראה שמו של הספר והסרט באנגלית "barney's version"( לא זוכה למרכזיות ונשארת כעלילה צדדית שלא שופכת אור חדש או אחר על חייו של הדמות הראשית.

הסרט כולל הרבה פלאשבקים וקפיצות זמן שעוזרים להבין את העלילה אבל משאירים רושם של מאמץ יתר והאכלת הצופים בכפית כסופה מדי. בכלל, העובדה שהוא מתרחש על רקע חיים נוחים של מעמד גבוה ועשוי באופן מיושן הופכת אותו לסרט בורגני מאוד, שמרני ואפילו מיושן. הדמויות הנשיות, למשל, פרט לאחת, הן על סף הפארודיה ואופן הצגתן גובל בבעייתי לעיתים.

הסרט נשאר צמוד לכרונולוגיה, אינו שואל שאלות ולכן גם מתקשה לספק תשובות. למעשה, מדובר בתסריט שעלילתו הייתה יכולה לפרנס בקלות כמה מסרטיו של וודי אלן, וגם דמות הגיבור לא כל כך רחוקה. רק שאצל "בארני" אין את המלל המסחרר והמבדר של אלן, ולכן אין כלל תובנות, מעבר למה שהעין רואה בכל רגע מסוים על המסך. בעצם, מבחינות מסויימות, הסרט הוא מעין מלודרמה עשויה היטב, ובכל מקרה אינה מצדיקה את האורך של הסרט (132 דקות). הסרט מופק, מושקע ומדוד, אבל סך חלקיו אינם מצטרפים לשלם מעמיק בכלל, וגם בקושי מבדר.


פורסם בזמן תל אביב, 1.11 
גם בתרבות מעריב חשבו ככה בערך
וגם בנענע10